שיחת העצים

(ב' במרחשוון, תשע"ז)

(פוסט שפרסמתי אתמול בפייסבוק)

אתמול לפנות ערב יצאתי לי לחורשה הסמוכה, "לשוח בשדה".

התיישבתי על סלע אחד. העולם היה רענן צח וטהור אחרי הגשם הראשון.

פתאום, מאחורי, אני שומע שני עצים משוחחים:

"שמע", אמר עץ ב' לעץ א', "נראה לי שבחרנו לנו כאן סביבה דפוקה ומופרעת,

אי אפשר לצמוח כאן, עשבים שוטים מנסים לתפוס לנו את האדמה, מזיקים נטפלים אלינו.

בו נעזוב את האדמה הזו, ונחזור לצמוח בעציץ, או באיזו צנצנת.

זה סידור מצוין, כי אז כשיש צרות כאן – עתה עובר לשם,

וכשמתחילות שם הצרות – עתה עובר הלאה".

"זה לא עובד ככה", ענה עץ א' לב', "עץ צריך אדמה על מנת לגדול ולתת פרות,

עץ לא יכול לחיות בעציץ, כמו שדג לא יכול לחיות מחוץ למים.

אתה חושב שיש דג נורמלי שיהיה מוכן לחיות בצנצנת, או אפילו באקווריום?!"

"מה קרה לך", אמר עץ ב' לעץ א', "התחלת לקדש לי את האדמה.

נהיית פתאום מפגר כזה. פרימיטיבי. הפכת לי לעובד אלילים.

הפכת כל גרגיר אדמה לקודש קודשים.  

ישנם היום פתרונות מתקדמים, הידרופוניים. מצע מנותק.

היום עץ מודרני בכלל לא צריך אדמה, הוא תלוי באוויר וחי מהרוח.

ככה אתה לא תופס מקום, ואף אחד לא מנסה לקחת לך את האדמה שלך.

אתה לא מפריע לאף אחד ונותנים לך לחיות.

ובכלל, שמעתי שלאחרונה אפילו בני האדם עורכים עלינו דיונים,

הם לא רוצים אותנו כאן. מתכננים לכרות אותנו.

עזוב אותך, בוא נקום, נלך מפה".

"תראה", אמר עץ א' לעץ ב', "אני מסתכל על זה אחרת.

כל הצרות האלה אינן מקריות. הן באות עלינו בגלל שאנחנו חלשים,

בגלל שאנחנו לא מוכנים להתאמץ, להעמיק את השורשים,

להיאחז באדמה הזו עוד יותר לעומק.

אם נעמיק יותר, נתחדש, נתרענן, נתחזק, נבריא, נתעצם,

אז כל המזיקים והעשבים השוטים ייעלמו ברגע. מעצמם.

הם מציקים רק לעצים חלשים. חולים. חסרי שורשים.

ובני האדם? אם נהיה מה שאנחנו אמורים להיות,

לא רק שלא יתכננו לכרות אותנו, אלא יבואו מכל קצוות תבל

ליהנות מהצל, מהמראה ומן הפרות שלנו.

בשביל זה הרי חזרנו לאדמה הזו".

וחוץ מזה" הוסיף עץ א' לב', "אני מתפלא עליך. הרי אתה היית זה שהציע

שנעזוב את המשתלה ונטע עצמנו באדמה המיועדת לנו,

זו היית יוזמה שלך, אני רק הצטרפתי.

כי היו במשתלה עצים אחרים, שאמרו שהם לא זזים מן המשתלה. אפילו אלפיים שנה.

עד שיבוא בעל הבית בכבודו ובעצמו וייטע אותם באדמה הזו.

הם טענו שאתה אין לך סבלנות.

אבל אתה אמרת להם, לא, בעל הבית רוצה לראות שנמאס לנו לחיות בעציצים,

שאנחנו רוצים להשתרש באדמה, והוא רק מחכה שנתעורר כבר, ונתפוס יוזמה.

ושאם נטע עצמנו באדמה, הוא יבוא יעזור לנו.

זה מה שטענת אז"

"כן", אמר עץ ב' לעץ א', "נכון, אבל עכשיו, תראה את כל הבלאגן הזה. כולם נגדנו.

אני מתחיל לחשוב שאולי העצים שנשארו במשתלה דווקא צדקו,

ושעל כל פנים – לבעל הבית כנראה באמת לא אכפת מאתנו".

"להיפך", אמר עץ א' לעץ ב', "בעל הבית רק בוחן אותנו. אתה חושב שיש לו בעיה

לבוא עם "גרין משין", ולכסח את כל העשבים השוטים האלה שמציקים לנו,

תראה מסביב איך הוא מכסח את כולם.

וגם את המזיקים אין לו בעיה לרסס ברגע.

אבל הוא רוצה אתנו בריאים, איתנים, חזקים, יציבים, מושרשים לעומקי עומקים,

ולכן הוא מותיר לנו להתמודד באופן אורגני עם כל הצרות האלה. שנתמודד לבד.

כי הוא יודע שרק כך נהיה עצים לתפארת.

לדעתי ייתכן בכלל שזה הוא שהביא עלינו את כל הצרות האלה, בכוונה,

לטובתנו, על מנת לאתגר אותנו. שנתעצם".

זהו. עד כאן שמעתי את השיחה של העצים האלה.

לא שמעתי מה ענה עץ ב' לעץ א'. הוא השתתק. ארוכות.

לא בטוח שהוא השתכנע, אבל אולי הוא התחיל לחשוב מחדש.

כי הרי באמת לא הגיוני שדג יסכים לחיות מחוץ למים,

או שעץ יסכים לחיות באוויר. מנותק מן אדמה.