טראמפ הוא הריאקציה - לא הפתרון

לריאקציה שבאה לידי ביטוי מובהק בניצחונו של טראמפ אין תוכן עצמי. תנועת מטוטלת איננה פתרון והיא טומנת בחובה סכנה של הרס עצמי. התרבות המערבית מטולטלת בין שלוש יסודות – הקודש, האומה, והאדם – שרק בתרבות הישראלית היא יכולה לקבל השראה כיצד למזגם באופן מתוקן. התנאי לאפשרות להיות ניזון מהשראה זו הוא חזרתו של המערב מיחסו לישראל ההיסטורי בכלל, ולמדינת ישראל ולתחיית ישראל בארצו בפרט.

בס"ד

(ט"ו במרחשון, תשע"ז)

"בניין העולם, המתמוטט כעת

לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם,

דורש הוא את בניין האומה הישראלית.

בניין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד,

וכולו מאוחד עם בניין העולם,

המתפורר ומצפה לכוח מלא אחדות ועליונות –

וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל (הרב קוק, אורות, עמ' ט"ז)".

התודעה הישראלית מיוסדת על שלושה עיקרים: הקודש, האומה והאדם. או: האידאה האלוקית, האידאה הלאומית וההומניזם. אידיאל האדם הישראלי, "אתם קרואים אדם", הוא גיבוש והתכה מושלמת של שלושת היסודות הללו לכדי אחדות אורגנית אחת שלמה ומלאה, ללא סתירות פנימיות. שלושת הצדדים הללו מתבטאים בשלושת גדולי האומה: אברהם – ההומניזם בקדושה, אהבת האדם המושרשת באהבת אלוקים ונובעת ממנה; דוד – המלכות, האידאה הלאומית בשכלולה השלם; משה – דעת האלוקות השלימה. ר"ת אד"ם.

כשלוקחים כל אחד משלושת היסודות האלה כשלעצמו ומנתקים אותו מהאיזון ההרמוניה וההשלמה ההדדית של השניים האחרים – מקבלים קריקטורה. האיזון ההדדי ביניהם הוא תנאי ליכולתו של כל אחד מן היסודות שלא לחרוג או לגדול באופן חסר פרופורציה, להשתלט על כל האחרים, ולהפוך את הברכה לקללה.

אירופה שאבה מן היהדות שניים מיסודות אלה: הרעיון הדתי והרעיון הלאומי. היהדות, הישראליות, איננה דת. היא מכלול שלושת המרכיבים הללו יחד והיא הכישרון הטבוע בנו להופיע אותם ולחיות אותם כאחדות אחת. המושג המודרני הקרוב ביותר שיוכל להבהיר תופעה זאת הוא מושג הציוויליזציה. היהדות איננה דת – היא ציוויליזציה. אבל אירופה, באמצעות הנצרות, ובעקבותיה התרבות המערבית, אימצו להן יסוד אחד – דעת האלוקות – ניתקו אותו מהשאר, והפכו אותו לקריקטורה, לדת. רוב הביקורת העכשווית כנגד הדת בכלל, והיהדות בפרט, היא מתוך ההנחה שהיהדות היא דת, בדיוק כמו הנצרות. אבל היא לא, כאמור.

אחרי שהחיקוי הזה נכשל ואירופה הכירה בעת החדשה בנזק שגרמה הנצרות להתפתחותה, היא אימצה לה מתוך המסורת הישראלית יסוד אחר, שגם אותו היא הכירה מתוך כתבי הקדש – הרעיון הלאומי. רעיון זה נועד באירופה למלא את החלל הריק שנותר לאחר נפילת הנצרות והפך לתשתית התרבותית והחברתית של אירופה והתרבות המערבית. העיוות של אימוץ יסוד אחד במנותק מן המכלול נחשף הפעם הרבה יותר מהר ובצורה הרבה יותר מפלצתית. בניה החוקיים של הלאומיות האירופית – הפשיזם והנאציזם – הביאו על אירופה אסונות כה כבדים, שהיום הפכה הלאומיות במערב בכלל ובאירופה בפרט למילה גסה.

לאחר שהנצרות והרעיון הלאומי האירופיים נזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה, הציבה התרבות המערבית כיסוד להווייתה את רעיון האדם – ההומניזם. רעיון זה כבר איננו רק יהודי. הוא "כיכב" גם בתרבות היוונית-אתונאית העתיקה. הוא גם היה ברקע במשך כל תקופת הנאורות, ההשכלה ובכל העידן המודרני. ושוב, בניתוקו משאר המרכיבים, הפך גם ההומניזם המערבי לקריקטורה. במקום "ישראל אשר בך אתפאר" המקורי, זה המחנך את האדם להכיר את מקומו בבריאה, לקבל עליו עול מלכות שמים, אידיאל המעמיד אדם של "דע מאין באתה ולאן אתה הולך", בוגר, יציב, אחראי, מפוכח, נטול אשליות דמיונות וגחמות – במקום כל האידאל האנושי המפואר הזה – העמידה התרבות המערבית, באירופה ובארה"ב, אידיאל של אדם תלוש ומבולבל, אינדיבידואל המנותק משורשיו, הן החברתיים, הן הלאומיים והן האלוקיים; עבד לתאוותיו, יצריו, דמיונותיו וחולשותיו, שאיננו יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אוהב לאויב.

מן הכפירה של "הנאורות", שאמורה הייתה לשחרר את האדם ושבזמנה שימשה לצורך העלאתם של ערכים חיוביים, נותרה עתה בתרבות המערבית רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים. וכשהאדם המערבי החלוש והתלוש הזה מתעורר בוקר אחד ומבין שקמו עליו אויבים להשמידו – הוא איננו מסוגל להשיב מלחמה שערה.

אלה הם שלושת החטאים ההיסטוריים של אירופה. באחרון שבהם חטאה גם אמריקה. מזה כמה עשורים הולכת התודעה הפוסט-מודרנית ומחלחלת למעגלים הולכים ומתרחבים של האומה האמריקאית. אבל אמריקה, בניגוד לאירופה, עדיין אומה צעירה יותר, ולכן גם בריאה יותר. האינסטינקטים שלה עדיין בריאים והם הביאו אותה בימים אלה לתנועת ריאקציה למהלך הפוסט-מודרני, שחדר עמוק לתוך האקדמיה, האינטליגנציה ומעצבי דעת הקהל באמריקה, ועלה לגדולה ולשלטון הפוליטי עם הקלינטונים ובעיקר עם אובמה.

אבל לריאקציה הזו, שבאה לידי ביטוי מובהק בניצחונו של טראמפ, אין תוכן עצמי. ללאומיות האירופית, היא כבר איננה יכולה לחזור. כאמור, הלאומיות הזו הייתה אסון לאנושות. הפשיזם הגזענות, ובניית סולידריות חברתית על בסיס שנאת האחר, כבר מאחורינו. האנושות כבר לא תחזור אליהן. גם לדת הנוצרית כבר לא יכולה להיות תקומה. האדם המודרני חפץ בתיקון העולם הזה, לא בשלילתו למען העולם הבא. הוא איננו יכול לקבל עוד את הבריחה הנוצרית מן החיים.

השאלה הגדולה שנשאלת היום היא לאן תצעד אמריקה, ובעקבותיה התרבות המערבית כולה, עכשיו, כש"הדיקטטורה של הנאורות" – שהפכה את האידיאה של האדם ו"זכויות האדם" לקריקטורה – נפלה. תנועת מטוטלת בין שלושת היסודות הללו איננה פתרון; היא טומנת בחובה סכנה של הרס עצמי, מתחים ומאבקים בין קצוות שלא יכולים להגיע לאיזון ולהרמוניה ביניהם. על בסיס איזה רעיון יבנה העולם החדש?

התרבות המערבית בכלל והעידן המודרני בפרט הביאו ברכה אדירה לאדם. הן נתנו לאנושות אין סוף ערכים, תרבות וקידמה. האנושות לא הייתה יכולה להיות מה שהיא בלי התרבות המערבית, ולא תהיה בעתיד אנושות בלי התרבות המערבית, או לפחות המורשת שלה.

המשימה של "הצלת המערב" מהרס עצמי, היא אם כן משימה כלל אנושית. אבל היא לא תוכל לצאת אל הפועל בלי שהתרבות המערבית תבין את המשמעות ההיסטורית של תחיית עם ישראל בארץ ישראל; בלי שתבין שחזרת ישראל למקומו הטבעי באנושות היא תנאי לשיקום האדם בכלל והמערב בפרט; ובלי שתכיר שתחיית ישראל בארצו וחזרתו לעצמו, לתרבותו ולערכיו, היא אינטרס כלל-אנושי ראשון במעלה.

בלי ההשראה המוסרית הישראלית המתוקנת שתתווה לאנושות את הדרך כיצד להרכיב יחד את שלושת היסודות – הקדש, האומה והאדם – לא תוכל התרבות המערבית להמשיך להתקיים ככזאת. והתנאי לאפשרות להיות ניזון מההשראה הישראלית הזו הוא חזרתה מיחסה לישראל ההיסטורי בכלל ולמדינת ישראל ולתחיית ישראל בארצו בפרט. אין למערב מקור אחר להתחדש ממנו; אין לו מגדלור מוסרי אחר; אין לו מקור אחר של דוגמה לחיוניות לאומית, בריאות, חפץ חיים ומסירות נפש מתוקנת.

תחיית ישראל בארצו היא חזרתו לתפקידו וייעודו – ישראל בין העמים כלב בין האומות. המערב יכיר בכך; לא תהיה לו ברירה, אם נותר בו עדיין זיק של חפץ חיים.

וגם אנחנו נכיר בכך. גם לנו לא תהיה ברירה.