פרופ'
רות וייס, מהאינטלקטואלים הבולטים ביהדות ארה"ב, הדהימה אותי ביכולת שלה
לתמצת את מהותו של הפמיניזם באמריקה בשני משפטים: "שחרור האישה עשה למשפחות
האמריקניות את מה שעשה הקומוניזם לכלכלה הרוסית, ואת רוב ההרס אי אפשר לשקם.
כשהגדירה את היחסים בין איש לאישה במונחים של כוח ותחרות, ולא של הדדיות ושיתוף
פעולה, התנועה הפמיניסטית קרעה את המרכיב הבסיסי ביותר והשביר ביותר של החברה
האנושית"(*). אישה חכמה.
פרופ'
וייס עומדת כאן רק על התוצאה הזהה של שתי התנועות, אבל לא על המקור המשותף שלהן – המרקסיזם,
שגם את יחסי עובד-מעביד "הגדיר במונחים של כוח ותחרות, ולא של הדדיות ושיתוף
פעולה".
רוחו של
מרקס עדיין מרחפת בחלל העולם, עדיין מפילה חללים חלושי-דעת בפיתוי האינטלקטואלי
שלה וביומרת השחרור, הצדק והשוויון שלה, ועדיין זורעת הרס, סבל, תסכול, מדנים, דם-הרע
ואיבה בן בני האדם. משני המינים.
שבעים
שנה עברו עד שהבינו הפועלים את הנזק שגרם להם המרקסיזם ב"בשורת השחרור"
שלו, וזרקו אותו לפח הזבל של ההיסטוריה. ובכל זאת, ראוי להודות, הקומוניזם,
שכשלעצמו היה תנועה הרסנית, תרם בעקיפין רבות לשיפור מעמדם ותנאי חייהם של
הפועלים, בעיקר באמצעות גרסתו הרכה והמתוקנת יותר, הלא-מהפכנית – הסוציאליזם.
כך נראים
הדברים גם באשר לפמיניזם האמריקאי הרדיקלי, שיעבור מן העולם בצורתו ההרסנית, אבל
ישפר, בעקיפין, באמצעות גרסה רכה, שפויה ומאוזנת יותר, את מעמד האישה בעולם.
אצלנו,
לעומת זאת, למרות שגם כאן הפמיניזם כבר נוגע במחוזות הזויים (נשים בטנקים), והיסטריים
(הרומן של הבג"ץ עם "אשת יפת תואר") והופך אט אט לקריקטורה
(ח"כ מירב מיכאלי), ישנם לפחות שני גורמים שלא יאפשרו לו להרוס טוטאלית את
מוסד המשפחה בישראל, כפי שמתרחש בארה"ב: הראשון, מלחמת הקיום שאנו עדיין
נמצאים בעיצומה, שלא מאפשרת לנו מרווחי אבסורד גדולים מידי. והשני והעיקרי,
הלאומיות והדתיות, שאצלנו הם כוחות המושרשים עמוק הן בנפש היהודית, והן בציבוריות
הישראלית, ומהווים גורמים מאזנים לנטייה הליברלית שאיננה-יודעת-גבולות, ומחזירים
אותה לאיזון.
בניגוד
לאמריקה, אצלנו, כך נראה, את "רוב ההרס אפשר יהיה לשקם".
*(מתוך
ראיון מרתק שערך עמה אריאל כהנא ב"מקור ראשון" לפני כשבוע וחצי:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/846/661.html)
בס"ד.
השבמחקלמוטי קרפל, שבוע טוב,
מסכים עמך במאת האחוזים
אלכס לכיש.
תודה, אלכס. שבוע טוב גם לך.
מחק