"מדיטציה יהודית" - פרק ב': האני "השקוף" והאני "העכור"

רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".

הפרק שעניין אותי יותר מאחרים בספר "מדיטציה יהודית" היה הפרק "החוויה המיסטית", שהוא פרק מרכזי, ומניח את התשתית למחקר כולו. ישנם בפרק זה כמה פנינים, או "ניצוצות קדושים", שיכולים לדעתי להשתלב בכל ספר מבוא ללימודי הקבלה והחסידות. אלא שיש לפני כן צורך "לחלץ" אותם מתוך המארג בו הם מופיעים, שכן את המארג כולו, כפי שאסביר בהמשך, קשה לקבל מעמדתה של אמונת ישראל.

אתחיל בכך שבפרק זה נתקלתי בחוסר אחידות מושגית. כאמור בסוף הפרק הקודם של התייחסותי, תומר משתמש לפעמים בביטוי "העצמי הנחצץ", מושג שטבע צ'ארלס טיילור, ולפעמים (לפחות פעם אחת כזו מצאתי, בעמ' 132) בביטוי "האני הנחצץ", ובאותה משמעות. כפי שאפרט בהמשך, לדעתי יש צורך בהבחנה חדה בין המושג של "האני" לבין המושג של "העצמי". גם המושג של "העצמי המודע" (עמ' 36, בציטוט מתוך של מטצינגר), ו"יישות מודעת" (עמ' 33), לא מובנים בדיוק, בעיקר כשתומר קורא לאחרונה בסוגריים – "נשמה". למרות שעברתי על פרק זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להבין את "המפה". איזה מושג, מציין מה בדיוק.

סביר שהסיבה היא העובדה שחלק מן המושגים מתורגמים מלעז (self לדוגמה) והמעבר לעברית משבש את התרגום. כאמור בפרק הראשון, המושג "העצמי הנחצץ", מתורגם מלעז, (buffered self),  מה שהופך את התרגום לעברית, כל שכן למושגי הקודש, לכמעט בלתי אפשרי. בסופו של דבר, בכל שפה משוקעת תפיסת העולם של האומה הדוברת אותה. עם זאת, ייתכן מאד שהסיבה היא קוצר המשיג (אני), וייתכן גם אחרת.

אבל ייתכן גם שהבעיה טמונה במקום אחר. תומר מציין במפורש ש"הנחת המוצא שהמחקר נשען עליה לצורך חקירת החוויה המיסטית היא נטורליסטית.....מדובר בשלילת הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם" (עמ' 33). וכן "בהמשך לכך, אסביר להלן כל דיווח אמי, כלומר מטעם המיסטיקן, בדבר ניתוק בין ישות מודעת לעצמה ("נשמה") לגוף המיסטיקן, על ידי פנייה למצבי תודעה שונים, ולא כפשוטו. במחקר זה תיאורים כאלה ייחשבו לחוויות נפשיות, כלומר שמתרחשות מתוך אינטראקציה בין המיסטיקן למושא אמונותיו, אבל בתוך נפשו (גופו ותודעתו). לצורך המחקר אני מעמיד את קיומם האונטולוגי של מבנים מטפיזיים בספק, ומוכן להתייחס אליהם רק כהוויות אפיסטמולוגיות" (עמ' 33-34).

זו הצהרה חשובה מאד. תומר אמנם איננו קובע "שלבד מהמניפולציה התודעתית אין [בחוויות המיסטיות] דבר". לדבריו "אין כאן גם קביעה לגבי המעמד האונטולוגי של ישויות מטפיזיות כלשהן, אולם לצורך המחקר אין ברירה..." (עמ' 33, הערה 8), אבל עם כל זה, הנחת העבודה לצורך המחקר היא, במילים פשוטות, שאין נשמה "מלבד ממניפולציה תודעתית", ושאין "עולמות עליונים". הכול בראש של המיסטיקן. זהו סד אקדמי-מדעי, שתומר מקבל עליו במחקר זה, מתוך הכרה שבמחקר מסוג זהו תנאי הכרחי. הוא מודע אמנם לעובדה שייתכן שלא כך הדבר, אבל זוהי הנחת העבודה לצורך המחקר.

המשמעות של הנחה זו היא רחבה מאד. ראשית, זה מחייב לצמצם את המושג של "הנשמה", ו"העצמי", "לדחוס" אותם לתוך התודעה או אפילו הגוף כנ"ל, ולהסביר אותם במונחים רציונליים, או "לתרגם" אותם לשפת התודעה ומושגיה. נראה לי שזה אחד המקורות לחוסר הבהירות המושגית.

שנית, תומר לוקח את החוויה המיסטית, שניכר שהוא יודע עד כמה היא פלאית, עשירה, ורב-גונית, ועד כמה היא מאשרת את וודאותה מיניה וביה (מתוך עצמה), והוא אף מציין זאת, ו"מכניס אותה לארונית המגרות", לקטגוריות המחשבה, למערכת המושגים הרציונלית של עולם המדע והאקדמיה.

זה מובן, זה סביר, אפילו מתבקש, אבל מגביל מאד את הדיון. קצת קשה לגעת בחוויה המיסטית ברצינות במגבלות אלה. הדבר דומה לכתיבת מחקר על העיר העתיקה בירושלים, בתנאי שכל מה שמותר לך הוא לצפות עליה בטלסקופ מהר הזיתים. אבל בסדר, זהו העולם האקדמי, על מעלותיו ומגרעותיו.

אבל זה גם פותח לי פתח להתמודדות קלה יותר עם (לפחות )הפרק הזה במחקר. שכן אני הולך לעשות דבר דומה. להפוך את המחקר של תומר לאובייקט חקירה שבו אני מרשה לעצמי להשתמש ב"ארונית המגירות" של המחשבה הישראלית. אשתמש כאן במערכת המושגים של עולם החסידות והקבלה בכדי לנתח את הניתוח של תומר. זה יאפשר לי "לברר את הניצוצות" שכאמור קיימים כאן. ויחד עם זאת – לדחות את המארג כולו.

ותחילה, אנסה להגדיר או "למפות" כמה מושגים "במארג שלי":

"עצמי" – העצם. על פי הגדרתו הוא איננו מתחלק. "עצמי" לא יכול להיות "נחצץ". "כשאתה אוחז בחלק מן העצם, אתה אוחז בכולו" (הבעש"ט). זהו יסוד בחסידות. העצמי הוא האין-סוף. מקור הכל. "הדבר כשהוא לעצמו" בלשונו של קאנט. הוא "היש האמתי". כנראה מה שנקרא במזרח "אטמן" וכפי שתומר מפרש בסוגריים – "העצמי האמתי" (עמ' 43, הערה 31). העצמי הוא אינסופי ולכן לא יכול להיות נתפס בשכל האנושי, מוגדר או מובן בתודעה האנושית, שעובדת באמצעות מושגים, שעל פי הגדרתם הם סופיים. הוא תמיד נותר מעבר.

הנשמה - ביסודה היא ישות עצמית. היא מופע של העצם, של האינסוף. ולכן היא "חלק" (במירכאות, כמובן, וכנ"ל מהבעש"ט) ממנו, ניצוץ ממנו. משום כך היא איננה יכולה להיות מודעת בשלמותה.

האור – האופן שבו העצמי מתגלה לתודעה. כמו קרני השמש, שבוקעות ממנה, ולמרות אורן האינסופי, הן אינן העצם. לכן לאור אין ישות עצמאית. הוא אור של...., אור של העצם.

הנשמה מהווה אמנם ניצוץ מהעצם, וככזו נותרת תמיד מעבר, ובכל זאת הארה ממנה מתגלית. היא מאירה. בוקע ממנה אור. לכן אנחנו מבחינים בין עצם הנשמה, לבין אופני ומדרגות התגלותה-הארתה. הנשמה "יורדת", כלומר הולכת ומתגלית, הולכת ומצטמצמת, בחמש מדרגות, שנקראות בקבלה נר"ן ח"י (מלמטה למעלה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה). שלוש מתוך חמשת המדרגות הללו חודרות לתודעה, "מתיישבות", נקלטות,  בשכל, ברגש, בחוויית החיים ובאנרגיות החיים. אנחנו מודעים להן. וכך בעצם התודעה שלנו, שהיא סופית ומוגדרת, היא גלוי – מצומצם מאד – של אור הנשמה המקורי, שהוא מצד עצמו אינסופי. התודעה שלנו איננה "העצמי". היא רק "אור של". השתקפות.

שכבות הנשמה המתגלות – שנקראות בקבלה אור פנימי – הן הן התודעה, "האני". המדרגות שאינן מתגלות הן על מודע, הן "אור מקיף", הן הרקע,  אבל קיימת זרימה מתמדת מן העל-מודע אל התודעה.

"האני" הזה מתלבש "בגוף", בחומר.

וכמובן, לשיטתנו, בניגוד להנחת המחקר של תומר, הנשמה, במקורה, כלומר "היחידה", היא ישות ממשית. אדרבא, היא "היש האמתי". ולמרות שהיא "עצמית" ביסודה, ובמובן זה לא מוגדרת ולא סופית, ולכן איננה יכולה להיות "אישית", למרות זאת בשלבי "ירידתה" היא "נבראת", ואז הופכת לאישית או לפרטית, ומקבלת איכות מסוימת ומוגדרת, "מתלבשת", באופן שאנו יכולים לדבר על נשמה של אדם מסוים – "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי", אנו מודים לבורא עולם בברכות השחר. 

ומהו מעמדו של "האני"? של התודעה? כאן נכנס המחקר של תומר ומסביר בצורה מצוינת את הסוגיה, עד כדי כך טוב, שכאמור, הייתי מכניס את ההסבר ללימודי מבוא לחסידות.

תומר צועד בסוגיה זו בעקבותיו של תומס מטצינגר: "במרכז התיאוריה של מטצינגר עומד מודל העצמי הפנומנלי (Phenomenal Self Model או בקיצור PSM), שמהווה למעשה את העצמי האנושי [ובמושגינו שלנו – "האני", או "התודעה"]. ה- PSM הוא מודל שהאורגניזם האנושי בונה לעצמו...(וכאן מצטט תומר את מטצינגר): 'התכולה של ה- PSM היא תכולת העצמי המודע: התחושות הגופניות שלך כעת, המצב הרגשי שלך כעת, יחד עם כל התכולה של העיבוד הקוגניטיבי הנחווה בצורה פנומנלית....בצורה אינטואיטיבית, ובמובן מטפיזי ניתן לומר שאתה [כלומר, "האני" שלך] הנך התכולה של ה- PSM שלך". (עמ' 36).

"האורגניזם האנושי...הוא מקרה מיוחד שבו מערכת יוצרת בזמן אמת ובאופן מתמשך מודל של עצמה" (שם). אלא שאנו לא מודעים לכך. איננו מודעים לכך ש"האני" שלנו הוא רק ייצוג. המודל הזה שלנו הוא עבורנו "שקוף". איננו רואים שהוא רק מודל. "על אף שחוויית הפגישה עם העולם היא כולה תוצר של המוח שלנו, אנחנו לא חווים את העולם כיציר מוחנו, אלא כ"אמיתי", "שם בחוץ". אנחנו לא רואים "מודל של עולם", אלא עולם" [ואל המשמעות המפליגה של הדברים לשאלת מעמדו האונטולוגי של "העולם" ולשאלת בריאת העולם, אקדיש בהמשך פרק מיוחד]. אבל מה שמעניין כאן את תומר הוא "האני" ומעמדו האונטולוגי [כלומר, באיזה מובן הוא "קיים"] והוא ממשיך: "באותה מידה גם מודל העצמיות שלנו שקוף. אנחנו רואים "דרך" מודל העצמיות, ולכן לא רואים אותו. זו הסיבה שאיננו מודעים שיש לנו מודל של עצמיות, כלומר זו הסיבה שכל אחד מאתנו חושב "יש לי אני", ולא "יש לי מודל של עצמיות". פירושו של דבר הוא שאין לנו "אני" כיסוד מהותי וקבוע. על פי מטצינגר, האני שלנו אינו יותר מאשר ייצוג מתמשך של האורגניזם, את עצמו, לעצמו. ....האדם [הוא] מערכת אורגנית נטולת מרכז..." (עמ' 37).

ותומר ממשיך: "אילו מודל העצמיות שלנו היה עכור, כלומר היה מתברר לנו (כלומר, לאורגניזם האנושי שמודע לו) שהוא יציר מוחנו, לא היינו יכולים להמשיך להחזיק באשליה שיש לנו מרכז של עצמיות [ובמושגים שלנו – לא היינו מיחסים ל"אני" שלנו ישות או מציאות]. היינו חווים תחושות ומחשבות שעולות ויורדות ללא עוגן מרכזי, ואת האורגניזם כפעילות מאוחדת, ללא מרכז". מכאן שהנירוונה אינה "חוויה מיסטית" כשלעצמה, אלא תובנה שמשולבת עם שינוי במצב התודעה"(שם).

ועל בסיס זה מסביר תומר את החוויה המיסטית, לפחות מן הקטגוריה הזו: "ברצוני להציע שגם חוויות מיסטיות שבהן המיסטיקן מדווח שכל העולם מלא "אור" אלוהי, בשכינה, ברוח הקודש, או שכל העולם הוא האלוהות עצמה, הן תוצאה (לפחות בחלק מן המקרים) של מניפולציה על מודל העצמיות" (עמ' 41). עד כאן תומר.

"האני השקוף" הוא אם כן מה שנקרא במושגים פילוסופיים "השכל הפשוט" ((common sense, חווית האדם את עצמו (ואת העולם שסביבו) כיש, כמציאות אובייקטיבית. "האני העכור", לעומת זאת, הוא המצב בו תופס האדם את עצמו, את "האני" שלו, כפי שהוא באמת – ייצוג בלבד.

מה שתומר מסביר כאן הוא גם פירושו של מאמר ספר הזוהר, שמאפיין את ספירת "המלכות" בקבלה בבחינת כלי "דלית לה מגרמיה כלום" (בתרגום: אין לה מעצמה כלום). המלכות היא "האני", התודעה. אין לה הוויה או תוכן מצד עצמה. היא השתקפות. היא נמשלת ללבנה, שכל אורה איננו מקורי או עצמי, אלא השתקפות של אור החמה. כמו תמונת נוף על מסך מחשב; היא איננה מציאות אמתית, אלא רק בבואה או השתקפות.

התודעה הזו בדיוק, "העכורה", היא היא מה שנקרא בספרות החב"דית – "ביטול במציאות". בלשון ספר הזהר והקבלה היא נקראת "ייחודא עילאה". היא היא התוכן הפנימי – מושא ההתבוננות (מושא המדיטציה, אם תרצו) של קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". ואגב, "ביטול במציאות" איננו "ביטול היש". אלו שתי מדרגות, או תודעות, שונות. ואתייחס להבדל כשאגיע לפרק בו תומר עוסק בחסידות חב"ד.

לטעמי השימוש בשני המושגים "האני השקוף" ו"אני העכור", הוא קצת הפוך, ותומר כנראה מודע לכך, ולכן כשהוא נדרש להם במהלך הספר, הוא מציין לא פעם שהוא מדבר "במונחים שמחקר זה משתמש בהם....(לדוגמה, עמ' 115)". לביטול במציאות מתאים יותר לקרוא שקיפות. להרגשת הישות, לתחושת האדם את עצמו כמציאות נפרדת (בלשון עממית את "האגו" שלו), מתאים יותר לקרוא עכירות. אבל תומר שומר על המינוח ועל הקוהרנטיות, ולכן "זה בסדר".  

למשמעות המופלגת של היות "האני" שלנו ייצוג בלבד, ולא "אמתי", או "ממשי" אתייחס בפרק הבא.