יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

"מדיטציה יהודית" - פרק א': "העצמי הנחצץ"

רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".


בס"ד
ה' בחשוון, תשע"ז (6.11.16)

המושג המרכזי בספרו של תומר הוא "העצמי הנחצץ", מושג שטבע צ'ארלס טיילור, ותומר הולך כאן בעקבותיו. בהגדירי אותו כמרכזי אינני מתכוון לומר שהוא מוזכר יותר פעמים מאחרים, או שסביבו נסובים רוב הדיונים, אלא לכך שהוא ההנחה המוקדמת שממנה נגזרת עמדתו של תומר בכל עמוד ועמוד, בכל דיון ודיון, לאורך כל הספר. הוא מהווה "השראה" לדיון, באותו מובן שעל פיו השראה מגנטית, או כוח הגרביטציה, נמצאים בכל העולם, חדורים בכל היש, למרות שהם אינם נראים, נוכחים, או בולטים. במושגים של הקבלה והחסידות – הוא ה"אור המקיף" של כל הדיון, [ומכאן ולהלן, כשאני מזכיר חסידות – אני מתכוון לחב"ד, וקבלה – כפי שהיא מבוארת מתוך הספרות החב"דית. אלא אם כן אציין אחרת].

תומר מזכיר את "העצמי הנחצץ" כמה וכמה פעמים (לדוגמא: עמ' 128, עמ' 134, עמ' 182, וכן: 407-408 ועוד) ועוסק בו במיוחד בפרק המשנה "הנאורות, הרומנטיקה, המהפכה המדעית", (עמ' 131 ואילך).

המושג "העצמי הנחצץ", בא לציין תמורה מהפכנית בתודעה המערבית, תמורה שהתרחשה, פחות או יותר, במאה ה-18, ושתומר קורא לה, בעקבות חוקרים אחרים, "המפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית", ש"כולל עיסוק מועצם של הפרט בפנימיות נפשו, והתייחסות הולכת וגוברת של (ואולי צ"ל אל) חיי הנפש שלנו כמקור למשמעות, לסמכות ולזהות" (עמ' 16). וכן: "העניין בחיי הנפש ובהתפתחות פנימית איננו שיגעון זמני או אופנה חולפת. זהו מאפיין מרכזי של העולם המודרני ושל חיינו אנו בעת הזאת. הפיכתה של הנפש הפרטית למקור של משמעות, סמכות וזהות, מהווה תמורה עצומה בצורת החיים האנושית, תמורה שמשפיעה על כלל מישורי החיים" (הקדמה, עמ' 23). או: "....תהליך החילון שעבר על העולם המערבי [איפשר] לא רק את צמיחתו של האינדיבידואל המודרני, אלא את הפיכתו לאוטונומי מבחינה מוסרית. האדם הפך למסוגל להעניק משמעות לחייו ללא תלות באלוהים – ולפעמים מתוך חובת מחיקתו" (עמ' 139).

ובמילים אחרות, וכפי שזה נראה מעמדתן של הקבלה והחסידות, התפתחותה של מודעות עצמית פרטית של הפרט עצמו, כל פרט בחברה, לעצמו, כתופעה כוללת, דבר שבדורות שלפני כן אפיין מעטים ויוצאי דופן בלבד. מודעותו של הפרט לעצמו, הופכת את הווייתו הפרטית לעובדה המרכזית בחייו, ולמקור היחיד האפשרי מבחינתו לסמכות, משמעות וזהות.  


אכן, אי אפשר להמעיט מחשיבותו, משמעותו, ועוצמתו של התהליך. האדם המודרני סלק את "השמיים", כפר בהן, דחה את האלוהים, לא כל שכן את המוסדות והממסדים שייצגו אותו, או התיימרו לדבר בשמו, ובחר "בארץ" – בעצמו. באדם. הממד האובייקטיבי, שמחוץ לאדם, נדחה בפני הסובייקטיבי.

המובן הלשוני של הביטוי "העצמי הנחצץ", הוא מלשון "לחצות לשניים", "חציצה", או "ניתוק". הוא "חתך" עצמו מן השמיים, התנתק מהן – על כל מה שהמושג מייצג – ופינה מקום ל"ארץ", לאדם, לרציונליות, לבחירה החופשית, ליוזמה אנושית, לאוטונומיה מוסרית אנושית, וכדומה. הפרט האנושי הופיע במלוא קומתו, כפרט.

זהו הבסיס לכל העידן המודרני, על כל תופעותיו, יתרונותיו, מעלותיו, כמו גם חסרונותיו. בכל אלה עוסק תומר בפירוט.

אינני בא לחלוק על תומר בעניין זה. אני ממש מסכים כמעט לכל מילה. אדרבא, אני סבור שצריך להסתכל על התהליך בפרספקטיבה רחבה יותר ולתת לו משמעות גדולה עוד יותר. ייתכן שהוא איננו קטן מהתהליך שעברה התודעה האנושית, בקפיצת המדרגה של המעבר ממיתוס ללוגוס בתרבות היוונית, ובמקביל מבחינה היסטורית וכרונולוגית, בתרבות הישראלית, במעבר מנבואה לתורה שבע"פ ומבית ראשון לבית שני. (ואגב, "המפנה הסובייקטיבי" הזה, הופעת המודעות הפרטית בשכבות חברתיות נרחבות, שבא לידי הביטוי האמור בתרבות המערבית-נוצרית, הוא הוא שמופיע בישראל בהופעת החסידות. שני המקרים הם חלק מתהליך אוניברסלי, או, במונחים שאני מעדיף: אור אלוקי חדש "יורד" לעולם, מתגלה לתודעה האנושית, ונקלט בתרבויות השונות לפי כליהן השונים. עניין זה "שווה" דיון כשלעצמו, וייתכן שבהמשך אפתח את הסוגריים הללו ואפתח מהן פרק לעצמו).    

עד כאן, פחות או יותר, אני "הולך" עם תומר, אבל מכאן כנראה נפרדות דרכינו.

כי תומר רואה בתהליך הזה של "המפנה הסובייקטיבי", מצב קבוע שילווה את התודעה האנושית – כפי שהוא מובן לנו היום(!) – מכאן ולהבא. כלומר, החציצה הזו, כפי שאנו תופסים אותה היום, תישאר אתנו לעד. הוא איננו רואה בו שלב ראשון בתהליך אחר, כולל ומקיף יותר. הוא לא רואה שהתהליך הזה הוא, מבחינה מסוימת, רק "חצי עבודה", או "חצי הדרך". במובן זה תומר מזכיר לי את "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", של פרנסיס פוקוימה. פוקוימה טען שאחרי נפילת הקומוניזם, ו"ניצחונו" של הקפיטליזם הליברלי, לא תופיע אידיאולוגיה נוספת, מתחרה. זהו, הגענו.

מתוך כך, רואה תומר את "העצמי הנחצץ" כקנה המידה של הדברים, כקריטריון על פיו אמורות להישפט שאר תופעות חיינו. ובהמשך לכך, ומתוך כך, הוא בוחן שופט ומעריך את היהדות. ומכיוון שיש לו עניין אמתי בתורת ישראל, והוא בוחן אותה לפי קריטריון זה, הוא נוטה להתאים אותה לבסיס האמור, או שואף לחדש ולעדכן אותה לפי קנה המידה הזה (ובהמשך אנסה להוכיח את האמור כאן).

אלא שממבט ישראלי (ואני מתכוון למובן המקורי של המושג), "המפנה הסובייקטיבי" הוא חלק מתהליך הרבה יותר כולל מקיף ומשמעותי. הוא מהווה רק שלב א' בתהליך שהשלמתו תבוא בהופעת שלב ב'. בכדי להסביר את העמדה הזו, אאלץ להסביר מושג לא פשוט מן הקבלה – "סוד הנסירה". לפני שאנסה להסביר, אני מבקש מן הקורא לשים לב עד כמה המושג "נסירה", דומה מבחינה לשונית, ממש כמעט זהה, למושג "החציצה" של "העצמי הנחצץ".

"סוד הנסירה"


קודם כל, מהו "סוד"? בקצרה ובפשטות, עקרון מטפיזי, כלל, "חוק", שמופיע במציאות בכל מישוריה: בחלל, בזמן, ובנפש (תודעה), בכל חלקיק של המציאות הנבראת. ולכן הוא קודם לה, מטא-פיזי. אלא ש"סוד", בניגוד ל"סתם" תובנה רציונלית, נובע מאינטרוספקציה, הכרה מבפנים ומכאן גם וודאותו, או כמו שמביא תומר בשם תרזה מאווילה, דבר ש"יובן במהרה על ידי כל מי שהאל זיכה אותו בדבר, אבל איש מלבדו לא יוכל בלי ריבוי מילים והשוואות" (עמ' 30). (ועוד נשוב לעניין). 
  
מהו "סוד הנסירה"? שוב, בקצרה ובפשטות, ובהקשר המיוחד שלנו: הופעת מודעות עצמית.

כשהחיים הופכים להיות מודעים לעצמם, כשמתפתחת הכרה עצמית, נוצרת חציצה, פער, ניכור (נ.כ.ר. שורש דקדוקי הן של הכרה והן של ניכור), בין התודעה לבין החיים אותם היא נושאת. זרם החיים האינסופיים, שמאפיין את מדרגות החיים הקודמות להופעת האדם – דומם, צומח, חי – מתאפיין בהתנהלות אינסטינקטיבית, לא מודעת לעצמה, חסרת בחירה והכרה. עם הופעת האדם, מופיעה הכרה עצמית, בחירה, חלל ריק, אוטונומיה. באדם מופיעה, לראשונה, שניות. החיים ותודעתם. או: עצם זרימת החיים והמודעות לזרימה הזו. עצם החיים והשתקפותם. זהו סיפור יציאתו של האדם מגן העדן ואכילתו מעץ הדעת. התודעה הולכת ונחצצת, נחתכת, מופרדת – ננסרת – מעצם החיים. היא מופיעה כשכבה חדשה, נוספת, שמלווה את עצם החיים. האדם גורש. מעצמו. מאחדות החיים וזרימתם האינסופית.

אלא שזהו שלב בלבד. המודעות הזו איננה אלא שלב הכנה, קשה אמנם, שהרי "מוסיף דעת מוסיף מכאוב". היא "ירידה לצורך עליה", ניתוק לצורך חיבור מחודש, פנימי יותר, עמוק יותר. היא שלב הכרחי להופעת מדרגת חיים גבוהה מזו האינסטינקטיבית. כשיושלם התהליך, יחזור האדם לחיות את עצמו בשלמות, מתוך הכרה, בחירה ומודעות. החיים יתפקדו בשלמותם, כפי שתפקדו במתכונתם האינסטינקטיבית, אלא שהפעם מתוך בחירה, הכרה ומודעות. שווה. לפחות בעיני בורא עולם.

מדרגת החיים הזו, היא תכלית הבריאה. היא התכלית אליה חותרים החיים. היא המניע של תהליך התפתחותם. היא הפסגה שלמענה נבנו גם מדרגות החיים הקודמות, של דומם צומח וחי, והיא מופיעה גם בהם, אמנם בצורה עמומה, ראשונית, רמוזה, עוברית, ומגיעה לשלמותה בהשלמת ההיסטוריה האנושית. זהו ספר תולדות האדם.

דוגמה לתהליך זה ניתן לראות בילד. הילד מלא חיים וחיוניות. בגיל 13 בערך, מתחילה להתפתח בו מודעות עצמית, הכרה עצמית. בשלב הראשון שלה, היא "מחשיכה" את אור החיים, את החיוניות. האדם מתחיל "להסתבך עם עצמו", לשאול שאלות, לחפש טעם משמעות הצדקה וכדומה. החיים כבר לא זורמים בטבעיות, כבר לא קולחים כבילדות.

אלא שזהו שלב בלבד. התודעה עתידה להתפתח, להשתכלל, להתרחב, ואז להתחבר שוב לעצם החיים וזרימתם, "להכיל" אותם, להשלים עמם, להיות כלי, מודעות, לעצם החיים.

הנסירה היא מעבר מחיים אינסטינקטיביים, לחיים המודעים לעצמם לחלוטין. במושגי הקבלה התהליך הזה נקרא מעבר ממערכת יחסים של אחור באחור למערכת יחסים של פנים בפנים.

כך גם מסביר הרב קוק את תהליך הכפירה בישראל בדורות אלה, תהליך שהוא עצמו נגזרת של "המפנה הסובייקטיבי" בו אנו דנים (וגם, כמובן, בהשפעת הסביבה האירופית): "האפשריות לדבר "גבוהה גבוהה" על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים [חציצות – מ.ק.] מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית" (אורות, אורות ישראל, פרק א', פיסקה י"ג, עמ' קמ"ב. ומי שמעוניין להבין קצת יותר את מושג הנסירה יוכל לראות בפסקה המוזכרת הסבר רחב יותר).

התהליך הזה איננו חד פעמי. הוא אמנם מתחיל עם הופעת האדם, אבל צריך להשלים את עצמו, ללכת ולהופיע בפרטים, ובפרטי הפרטים, עד שהוא יופיע במלואו בכל אדם פרטי. "הנסירה", אם כן, היא תהליך מתמיד, מתמשך, שמתגלה בכל עידן, בכל דור, בכל פרט, כל הזמן, ובאינסוף צורות וגוונים  – עד השלמתו. "היציאה מגן העדן", ממצב חיים שאין בו שניות, במובן הזה, התעצמה בשלב של הופעת "האדם הרציונלי" בתרבות היוונית (וגם בישראלית, כאמור, אמנם באופן שונה), והלכה והתפתחה עוד ועוד עד שהופיעה כתופעה כוללת ואוניברסלית בתרבות המערבית כולה, (ומכאן, במידה כזו או אחרת, לאנושות כולה) בכל יחידיה ופרטיה, בקפיצת מדרגה נוספת, במה שתומר קרא לו "המפנה הסובייקטיבי".

כתבי החסידות בכלל, וחסידות חב"ד בפרט, עוסקים בתהליך זה ובמשמעותו בכל עמוד ועמוד מספריהם: "הכוונה [כוונת החיים, תכליתם] שיהיה בחינת יש ודבר נפרד – ויהיה נמשך בו בחינת הביטול" (הרב הלל מפאריטש,  ספר פלח הרימון, במדבר, עמ' קצ"ד). "יש ודבר נפרד" – הופעת חיים מודעים לעצמם, אוטונומיים, שתופסים את עצמם ליש נפרד, עצמאי, בלתי תלוי, שלא "חייב חשבון" לשום דבר; חיים שחווים את עצמם לממשיים, למציאות, ליש (בפרק הבא נראה שתומר קורא לכך "העצמי השקוף"). חיים שיכולים לכפור. יותר מכך, ואביא שוב ציטוט מדברי תומר שהוזכרו לעיל: "האדם הפך למסוגל להעניק משמעות לחייו ללא תלות באלוהים – ולפעמים מתוך חובת מחיקתו" (עמ' 139). כן, בהחלט, "השמיים" בכל המובנים שהזכרנו, הפריעו לאדם לפתח את עצמו. התודעה של "ימי הביניים" (במובן כללי, בלי לדייק כרגע), דכאה את האדם. המוסדות הדתיים החברתיים והמדיניים, מנעו ממנו לפתח את מלוא אישיותו, "ולפעמים הייתה חובה למחוק" אותם. הייתה חובה לסלק את השמיים על מנת לגלות את האדם. זהו שלב א' בנסירה.

אבל השלב הראשון מתפתח לשלב שני: "ויהיה נמשך בו בחינת הביטול" (רב הלל, לעיל). כלומר: שאותו יש נפרד, האדם, יתחבר מחדש לחיים, יקבל על עצמו עול מלכות שמיים, יכיר מעצמו, מתוך בחירה, שהוא רק חלק וניצוץ קטן מהופעת החיים האינסופיים. וזהו שאמרו חז"ל: "הכול בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים".

והעיקר: בכדי שיהיה יש, והוא יהיה בטל, הוא חייב להיות מפותח, משוכלל, משכיל, בעל הכרה, בעל מודעות, אחריות, יוזמה וכדומה. הוא צריך "לעמוד על הרגליים", להיות עצמאי, אסרטיבי, לעמוד על דעתו. בקיצור: הוא צריך לעבור את "המפנה הסובייקטיבי".

בליקוטי תורה כותב האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מייסד חב"ד (ואפשר שזו הערה של האדמו"ר הצמח צדק, שערך את הספר): "אמרו חז"ל שאין השכינה שורה אלא על בעלי קומה. המכוון [הוא] שיהיה בו גילוי כל עשר ספירות שבנפש בבחינת וכל קומה לפניך תשתחווה" (ליקוטי תורה, דברים, עמ' פ"ב, עמודה ד').

כלומר, נדרשת קומה אנושית שלמה, חמושה בכל הטוב שבאדם, בפיתוח כל יכולתו כישרונותיו כישוריו וכוחותיו (כל עשר הספירות), ורק אז שהיא תקבל עליה "עול מלכות שמיים", תכיר ותקבל את מעמדה בבריאה, תתחבר מחדש – ומתוך בחירה והכרה – לחיים האינסופיים.

אם כן, ונחזור לתומר, אכן, העולם המודרני, על כל נפלאותיו (ואני אכן מתכוון לביטוי במלוא משמעותו החיובית), בכל המובנים שתומר מציין, העולם שבו אנו חיים כיום, והוא פריו הבשל של המהפך הסובייקטיבי" הוא שלב הכרחי, תנאי, להגשמת החיים את תכליתם.

אבל הוא רק "חצי עבודה", ובכדי שיתגלה מלוא ערכו – יש צורך להשלים את המהלך.

ואולי ניתן לומר זאת גם כך: תכליתה, שיאה, שלמותה של חרותו של האדם, היא היכולת – מבחירה חופשית – להכיר את מקומו האקזיסטנציאלי ולקבל על עצמו עול מלכות שמיים. "חרות על הלוחות". "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כשהוא עוסק בה מתוך בחירה – ולא מתוך כפיה של מוסדות דתיים, הורים לחוצים, סביבה חברתית, או סתם הרגל חינוכי – הוא איננו מאבד את חרותו. היא קיימת שם ברקע, "במקיף", כל הזמן. חרותו, האוטונומיה שלו, היא שמאפשרת לו, כל הזמן, את "קבלת עול מלכות שמיים".

לא בשמיים היא


אם כן, מדוע תומר נעצר (לטעמי) בשלב א' ואיננו מוכן להכיר בשלב ב'. לדעתי משתי סיבות:

האחת, חיובית בכולה, היא החשש ששלב ב' ימחק את השלב הקודם. כלומר, שהאדם יחזור להתחבר לשמיים מתוך נטישת, מחיקת, ביטול, השלב המכין, ההישג, המדרגה, של "המהפך הסובייקטיבי".

עבור תומר, הבגרות האנושית הזו של "המהפך הסובייקטיבי", הרציונליות, עמידת האדם על דעתו, וכל שאר המעלות שנוצרו באנושות מתוך "המהפך" הנדון וכבר ציינו אותן – חשובות ומהותיות ובלעדן, מבחינתו, האדם איננו אדם.

והוא צודק לחלוטין. ואני מסכים עמו לגמרי, ובשני המובנים:

הראשון, שבלי קומת האדם שנוצרה בעידן המודרני, לא נוכל להמשיך הלאה. שהרי אין השכינה שורה אלא על בעלי קומה.

והשני, שהנכונות ל"ביטול" בלשון החסידות, או לחיבור המחודש של הארץ עם השמיים, עלולה למחוק את "האדם", את המדרגה שהושגה בעקבות "המהפך הסובייקטיבי", ולהשיב אותו, אף להסיג אותו, למצב שקדם לכל התהליך.

את הסכנה הזו אנו רואים נוכח עינינו בין היתר בתופעה הבאה: רבים "חוזרים בתשובה" בדור שלנו מתוך "מחיקת" התודעה המודרנית שלהם (ואגב כך גם "הציונית") – עולם ההשכלה והדעת על כל מה שכלול בו. כלומר, צאצאיהם של אלה שמחקו את "השמיים", על מנת לבסס את "הארץ", את האדם, הולכים בדרכי אבות ומוחקים את "הארץ" על מנת לשוב ולהתחבר "לשמיים". וזה כמובן פספוס מוחלט של כל הכוונה ושל כל התהליך.

תומר כנראה איננו רואה, כפי שאותם "בעלי תשובה" אינם רואים, שקיימת אפשרות שלישית: חיבור שמיים וארץ בלי לפגוע בשלמותם ומלאותם של שני הצדדים. כי הצד האנושי, והצד האלוקי, אינם דיכוטומיה. הם משלימים זה את זה. הם הכרחיים זה לזה. לא ייתכן האחד בלי רעהו.

אין צורך למחוק את האדם, על מנת לחברו לשמיים. אדרבא "אין השכינה שרויה אלא על בעלי קומה".

כיצד בדיוק הדברים מתחברים, זהו בבחינת "סוד". אחדות של שני הפכים. את האפשרות הזו, כיצד השמיים מתחברים לארץ בלי לדכא או למחוק אותם, באופן שהשמיים נעשים נשמה לארץ, לאדם – כנשמה לגוף – את "הסוד" הזה צריך כל אדם להבין, ובאמת לדעת (וזהו מובן המושג "דעת" בלשון הקדש) מתוך עצמו. זהו בדיוק המובן של האידיאל הישראלי של חיבור שמיים וארץ.

ואין זה אתגר קשה מידי. "לא בשמיים היא".

אלא שתומר חושש מהחיבור המחודש לשמיים מסיבה נוספת – סיבה אקזיסטנציאלית, קיומית – ואינני מתכוון כאן אליו אישית, אלא לתומר כמייצג הלך רוח של תקופה: תומר חושש, ושוב כמייצג של התודעה העכשווית, מאובדן "האני" שלו. הקרקע שתחת רגליו. הבסיס הרציונלי של חייו. הוא חש שאם ייפתח לשמיים, אם יפקיר עצמו למה שמעליו, הוא עלול לאבד את שיווי משקלו הפסיכולוגי.

האדם המודרני בנה עולם שלם. על כל מגרעותיו חסרונותיו, זהו עולמו. זהו "האני" שלו. קשה לשנות זהות. קשה לוותר על "האני". בספרי הקבלה והחסידות כתוב שבעולם הבא הצדיקים הולכים מ"חיל לחיל", עולים מעולם לעולם באופן מתמיד. אלא שעליהם לעבור "נהר דינור", נהר של אש, של ייסורים וקשיים, בין עולם לעולם. קשה להיוולד מחדש. וקשה עוד יותר לראות שהעולם החדש אליו תיכנס, לא ימחק את הזהות הישנה שלך, אלא להיפך, ואדרבא, יעלה גם אותה למדרגת חיים חדשה, בלי לאבד ממנה מאומה.  

"בידך אפקיד רוחי", אומרים אנו בקריאת שמע שעל המיטה, לפני השינה. "בידו אפקיד רוחי, בעת אישן [וגם בעת ש] ואעירה", אומרים אנו "על הבוקר" בתפילת אדון עולם. צריך בריאות חיים איתנה, אומץ גדול ואמונה גדולה על מנת להפקיר עצמנו בידי בורא עולם. זוהי מסירות נפש. ממש. אקט, שאם הוא נעשה באופן אמתי, הוא קשה מאין כמוהו מבחינה פסיכולוגית. ובנקודה זו עוד אעסוק בהמשך, כשנדון בפרק הבא במושג "האני" בתפיסתו של תומר.

ובינתיים, וכגשר מחבר לפרק הבא, כדאי לשים לב שתומר משתמש לפעמים בביטוי "העצמי הנחצץ" ולפעמים (לפחות פעם אחת כזו מצאתי, בעמ' 132) בביטוי "האני הנחצץ", ובאותה משמעות. כאמור, את המושג "העצמי הנחצץ" טבע צ'ארלס טיילור, מההוגים הגדולים של זמננו לדברי תומר, ובלעז -  buffered self. כפי שארחיב בפרק הבא, הצורך בתרגום בהחלט יכול להיות המקור לחוסר האחידות.

לדעתי יש הבדל מהותי בין המושג של "האני" לבין המושג של "העצמי", ומהסברת ההבדל הזה, לפחות לתפיסתי, אתחיל בפרק הבא, שיתייחס לנקודה מרכזית נוספת בתפיסתו של תומר.    

  










12 תגובות:

  1. מוטי היקר,

    תודה רבה. קריאתך הצמודה והרצינית בספר היא מחמאה ותענוג עבורי, ואני מודה לך מאוד.

    אעיר לגבי חלק זה של הביקורת כמה הערות:

    העצמי הנחצץ, כמו קודמו-ניגודו העצמי הנקבובי, הוא אכן מושג מפתח בספר. המעבר שלנו, בני האדם המודרניים, מתפיסתנו את עצמנו כעצמי נקבובי לעצמי נחצץ היא מהסיבות המהותיות לתהליך החילון (להבדיל, למשל, מהתעצמות החשיבה הרציונלית, שהיא סיבה חשובה אבל לא מהותית). כך שהדגש על העניין הזה בהחלט במקום מבחינתך.

    אתה כותב: "תומר רואה בתהליך הזה של "המפנה הסובייקטיבי", מצב קבוע שילווה את התודעה האנושית – כפי שהוא מובן לנו היום(!) – מכאן ולהבא. כלומר, החציצה הזו, כפי שאנו תופסים אותה היום, תישאר אתנו לעד. הוא איננו רואה בו שלב ראשון בתהליך אחר, כולל ומקיף יותר. הוא לא רואה שהתהליך הזה הוא, מבחינה מסוימת, רק "חצי עבודה", או "חצי הדרך"."

    זה מעניין. כמובן, אין לדעת מה יהיה, וגם אני לא מתיימר לקבוע שתמיד יהיה כך או אחרת. למעשה, בהיותי תופס את התפתחותו של העצמי הנחצץ כתלוי גם בתנאים מטריאליים, אני בהחלט יכול לדמיין מצב שבו אפוקליפסה אקולוגית או גרעינית דוחפת את האדם חזרה אל תפיסה "נקבובית". מאידך, אין לי ספק שללא קטסטרופה כזאת, ועם המשך חברת השפע, העצמי הנחצץ כאן כדי להישאר. אנחנו (כלומר רובנו, האדם המערבי הממוצע) נשמיך לתפוס את עצמנו כישויות נבדלות מהעולם, אוטונומיות, ולהעניק משמעות רבה לעולמותינו הפנימיים. יחד עם זאת, כמובן שזה לא אומר שאי אפשר יהיה לגלות את האלוהות שוב, מהכיוון הזה. מבחינת תהליך החילון אין כאן משהו דטרמיניסטי. מה שכן, אופי הדת יהיה שונה ממה שהיה. כלומר, אני לא צופה שכולם יהיו אתאיסטים (אין חוקר רציני כיום שחושב כך), אבל אי אפשר מצד שני לתאר לעצמנו שניתן לשכפל בדיוק דתות מהעבר או ההווה כלפי העתיד. כך למשל, אם אנחנו חושבים על בית המקדש השלישי, הרעיון שהוא יהיה בדיוק כמו השני והראשון (כהנים, קרבנות) לא לוקח בחשבון את ההתפתחויות התודעתיות שהתחוללו בינתיים, ולכן לא יכול להיות מדוייק.

    סוף חלק א'

    השבמחק
    תשובות
    1. חן חן תומר. גם אותי הדיאלוג הזה משמח. אני גם רואה אותו כחשוב.
      אני בהחלט מסכים ש"האני הנחצץ" נמצא כאן בכדי להישאר. חלילה שלא. אלא שאני חושב שהוא "יתבגר", וימצא את הדרך להתחבר לכולות, בלי למחוק את עצמו, והבהרתי זאת במאמר. גם אופי הדת בהחלט עומד להשתנות, בין היתר בעקבות וכתוצאה מהתהליך הנ"ל, אבל גם בעקבות חזרת עם ישראל לארצו, ותחייתו, תהליך שישפיע על אופייה של האמונה הדתית קודם כל אצלנו, ומתוך כך גם בסביבותינו.
      הבשורה הזו היא שמתכוון אליה הפסוק "תורה חדשה מאיתי תצא". והמשמעות היא, קודם כל, לחיות את אותה תורה, אבל בפנים חדשות, את פנימיותה ולא רק את חיצוניותה. במושגי הרב קוק מדובר על חזרה מ"האידאה הדתית", שהיא אפיינה את הדתיות שלנו בזמן הגלות ל"אידאה האלוקית".
      זה בהחלט אומר גם חידוש תורה שבע"פ, וגם התחדשות הלכתית – שלך היא חשובה – ולתורת ישראל ישנם מנגנונים, "בילט-אין", להתחדשות כזו. וכן, הלחצים מבחוץ (כמו "היהדות המתקדמת" למשל), וגם השתנות התנאים האובייקטיביים, וכמובן החזרה לעצמנו ולארצנו – כולם דוחפים להתחדשות הזו. וגם אם תתמהמה – בוא תבוא.
      וכן, בהחלט, המקדש השלישי לא יהיה זהה לחלוטין לשני, כמו שהשני לא היה זהה לחלוטין לראשון. מה ואיך יהיה בדיוק – את זה אנחנו, כול עם ישראל, הולך ויוצר בדורות הללו. וכמובן, קנה המידה להתחדשות הזה יהיה, קודם כל, ישראלי (במובן המקורי של המושג).

      מחק
  2. חלק ב':

    אתה כותב:

    ""האדם הפך למסוגל להעניק משמעות לחייו ללא תלות באלוהים – ולפעמים מתוך חובת מחיקתו" (עמ' 139). כן, בהחלט, "השמיים" בכל המובנים שהזכרנו, הפריעו לאדם לפתח את עצמו. התודעה של "ימי הביניים" (במובן כללי, בלי לדייק כרגע), דכאה את האדם. המוסדות הדתיים החברתיים והמדיניים, מנעו ממנו לפתח את מלוא אישיותו, "ולפעמים הייתה חובה למחוק" אותם. הייתה חובה לסלק את השמיים על מנת לגלות את האדם. זהו שלב א' בנסירה."

    זו בהחלט פסקה חשובה. החילון התרחש לא רק מפני שמצאנו הסברים טובים למחזור הגשם או שהשמש במרכז מערכת כוכבי הלכת שלנו. דחינו את אלוהים מפני שהוא הפריע לנו. אבל לא רק מפני שהמוסדות הדתיים היו מושחתים וכו', אלא מפני שהתפיסה הדתית של המוסר, על פיה אלוהים מצווה ואני מקיים, הפריעה לנו. זה פגע באוטונומיה שלנו, בחופש שלנו, ובתפיסת המוסר שלנו (מעשה שנולד מציווי - או בקשת גמול - אינו מוסרי באמת (קאנט)). לכן הבחירה מחדש באלוהים (שלב ב' בנסירה לשיטתך) גם היא תצטרך/צריכה להגדיר מחדש מהו מעשה מוסרי, מהי אוטונומיה. אתה אכן כותב:

    "תכליתה, שיאה, שלמותה של חרותו של האדם, היא היכולת – מבחירה חופשית – להכיר את מקומו האקזיסטנציאלי ולקבל על עצמו עול מלכות שמיים. "חרות על הלוחות". "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כשהוא עוסק בה מתוך בחירה – ולא מתוך כפיה של מוסדות דתיים, הורים לחוצים, סביבה חברתית, או סתם הרגל חינוכי – הוא איננו מאבד את חרותו"

    אבל שים לב שלא רק הבחירה בתורה צריכה להשתנות (ולהיות מבחירה), אלא גם הבחירות בתוך התורה. כלומר, צריך לחשוב מחדש איך אנחנו מבינים את חירותנו, את האוטונומיה שלנו, אם אנחנו חיים חיים שהם ציות. האם אכן נוכל בלב שלם לקבל שעשיית דבר מה, למשל מצווה כמו לשמח חתן וכלה, מתוך כפייה, ולא מתוך בחירה, היא העדיפה מבחינה מוסרית? קשה לנו לקבל את זה מפני שתפיסת האדם שלנו מקשרת בין אוטונומיה ובחירה ובין מוסר. אגב, התפיסה הזו עצמה שורשיה בתורה ("ובחרת בחיים" וכו' וכו'). אז האם הבחירה האישית היא הקובעת לעניינים מוסריים, או הציות לאל? אנחנו יודעים שתנועות פונדמנטליסטיות שונות (לאו דווקא אלימות כמו דעאש, למרות שגם היא. גם לא אלימות כמו חצרות חסידיות שונות, אדוקות במיוחד, למשל) מנסות לקבוע שרק ציות מוחלט לדבר האל, בפרשנות המילולית והפשוטה ביותר (בלי "להתחכם", "בפשטות", "בתמימות" וכו'), היא הדרך הנכונה לחיות. האם תפיסה כזאת יכולה לקיים חברה משגשגת? בריאה? מוסרית? אני רואה בזה תגובה, ריאקציה בדרך השלילה המוחלטת, למבוכה שמכניסה את האמונים על ציות למסורת התקופה שלנו, שבה האוטונומיה האישית תופסת מקום כל כך מרכזי.

    לבסוף, אתה כותב:

    "תומר חושש מהחיבור המחודש לשמיים מסיבה נוספת – סיבה אקזיסטנציאלית, קיומית – ואינני מתכוון כאן אליו אישית, אלא לתומר כמייצג הלך רוח של תקופה: תומר חושש, ושוב כמייצג של התודעה העכשווית, מאובדן "האני" שלו. הקרקע שתחת רגליו."

    קודם כל אני שמח שאתה לא מדבר עלי אישית, כי אתה ודאי יודע שאני לא אתאיסט ולא מגדיר עצמי חילוני. באשר לחשש הזה, הוא אכן קיים. והוא עוד משהו שצריך להתייחס אליו ברצינות. האם הדת בזמננו יכולה לתת לפרט דרך לחזק את ה"אני" שלו, במקום לאיים עליו? לדעתי בהחלט כן. הדבר קשור להבנה שלנו שאותו אני שלנו מעולם לא היה מנותק מסביבתו, ולמעשה לא קיים בכלל כאי בודד העומד כשלעצמו. הבנה זאת משנה את התפיסה שלנו לגבי אוטונומיה, וממילא לגבי מעמד זכויותינו וחובותינו כלפי החברה שסביבנו. ואפילו אומר: משנה את עמדתנו כלפי טקסים ומצוות. אבל זה סיפור גדול לפעם אחרת.

    שוב תודה. הדיאלוג הזה משמח אותי.
    תומר

    השבמחק
    תשובות
    1. בהחלט תומר, נצטרך להבין ולהגדיר מחדש את המושגים של בחירה, מוסר, ציות, חרות ואוטונומיה. גם בעולם המערבי, וגם בעולם התורה, שגם הוא זקוק לריענון ולהתחדשות, על פי ערכיו שלו, אחרי אלפיים שנות גלות. השאלה הזו קשורה בין היתר ל"גדול המצווה ועושה, ממי שלא מצווה ועושה", ול"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לא חושב שבמסגרת הדיון הזה, נוכל להרחיב בסוגיה. בכל מקרה – לא מדובר על פונדמנטליזם דתי, ועל תופעות מהסוג שציינת. הסכמנו הרי שמדובר על "בעלי קומה".
      אכן, לא דיברתי עליך אישית. אני יודע שאתה "יהודי מאמין" בדרכך המיוחדת, ואני לא רק מכבד, אלא גם מעריך את זה. אני נוהג לומר שאף אחד לא צריך להיות "יהודי כמוני", אלא "יהודי כמוהו". אני כן חושב שכל אחד מישראל צריך לשאול את עצמו מה זה אמור – לגביו – להיות יהודי.
      באשר לסיום דבריך, בעניין חיזוק "האני", אתייחס לזה בהמשך, בפרק הבא, שבו אעסוק במושגים של "האני הצלול" ו"האני העכור", שמבחינתי היו הדבר הכי "מדליק" בספר.
      יופי תומר
      נגדיל תורה ונאדיר.
      מוטי

      מחק
  3. ירשו לי רבותי להעיר על דבריכם, אני מקווה.
    המודל של ה"נסירה" מכיל כידוע שלושה שלבים עקרוניים (ועוד ניואנסים שראוי לדון בהם בפני עצמם, אך לא כאן) - אחרו באחור => נתק (נסירה) = > פנים בפנים.
    יש ביניכם הסכמה לכאורה שהשלב הדתי "האידאה הדתית" לשון הראי"ה מקביל לאחור באחור, ואילו העצמי הנחצץ, שהביא למהפכת החילון שווה לשלב הנסירה. אין בכך חידוש, והלא הדברים הללו נדושו כבר בבית מדרשנו לפני עשרות שנים, מוטי ידידי...
    אממה - הפח הדתי הוא בידיעה לכאורה, הנושקת להיבריס, של מה משמעות השלב השלישי - "האידאה האלהית", או הפנים בפנים. כאן אני מזהה את הכשל של ההוגים הדתיים, כולל הראי"ה וכולל ואולי עוד יותר של הרב גינזבורג (רבך, ורבי לשעבר), כאשר הם מחילים את הדתיות שלהם, שלמעשה עדיין לא נגמלה מיחסי אחור באחור ומקיימת את ההלכה כפי שנכתבה בעידן האידאה הדתית, על תמונת העתיד.
    והאמת היא ידידי (בלשון רבים כמובן) שהעתיד איננו ידוע לנו. אני אישית מסכים אתך מוטי שהחילון וכולי הוא שלב בדרך של האנושות למרחב גדול יותר, אבל אני מציע עוד קצת ענווה. למה שלא נודה שאיננו יודעים מה ילד יום? שאיננו יכולים לדעת באמת את האידאה הרוחנית של העתיד? אנחנו יכולים רק לשער, על סמך כיוונים שונים שמתרחשים כיום ואיתם אנחנו או שמזדהים או שלא, לאן יתכן והדברים זורמים. כך למשל, אני יכול לשער, על סמך המהפכה השקטה שמתרחשת כיום בעולם כולו מתחת לפני השטח ומחוץ לדיווחי המדיה העולמית המתסיסה, שהתרבות הרוחנית של הדור הבא לא תתן מקום לגזענות כלשהי, שהלאומיות תהפוך לגורם שולי, אקזוטי במידת מה, בערך כמו שבישראל (הנאורה יותר) העדה ממנה באת מהווה גורם שולי ואקזוטי משהו, אך לא רלוונטי לשאלת מעמדך, אהבותיך, חיתון ותפקיד. אני יכול לשער שהתודעה הדתית הבאה עלינו לטובה תכיל הרבה יותר ממדים אוניברסאליים מאשר לאומיים יהודיים או אחרים. שתהיה בה השפעה עמוקה שבאה מהבודהיזם אל המערב ומדתות האדמה ("אינדיאנים"), שיהיה בה מקום שווה לצד הנשי והזכרי באנושות ובאלוהות, שיהיה בה מקום חדש, שאנחנו לא מכירים, שיחצב על ידי אנשים שמסרבים מתוך צו נשמתם להכנס לתוית של זכר או נקבה, ומביאים תודעה קווירית אל המרחב התודעתי האנושי, מעבר למה שהדתות המונותאיסתיות יכולות לסבול, ושהשלב הבא מכיל גם חכמה שהיא מעבר לחכמת הפרט וקשורה יותר לחכמת-קהילה-נושמת (להבדיל מקהילה חונקת) ומוח-כוורת גלובאלי, שרק את ניצניו אנחנו מתחילים לראות כיום. זו השערתי. אני יכול לתפור אותה אל השפה הקבלית-חסידית-קוקניקית, אבל האמת שאני לא בטוח שיש בכך צורך גדול, כי זה קורה ממילא.
    אבל האם אני צודק? מי יודע. הענווה מחייבת אותנו לומר שאיננו יודעים כמעט כלום אפילו על ההווה או העבר, כפי שהם באמת, לא כל שכן על העתיד שכולו צבוע בצבעי ההשלכות של תודעתנו כפי שהיא כיום אל עבר עתיד מדומיין ומקווה.

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום אהד.
      תודה על ההתייחסות:
      א. באשר לפסקה הראשונה של דבריך – אכן, אין כאן חידוש ולא התיימרתי שיש.
      ב. באשר לפסקה השנייה – דתיות והלכה שעדיין לא נגמלה וכו' - התייחסתי לכך בחלק הראשון של תשובתי לתומר.
      ג. באשר לפסקה השלישית – אכן, איננו יודעים ולא יכולים לשער מה תהייה תודעת העתיד. אלא אם כן אנחנו מאמינים בתורת ישראל ובנבואה הישראלית. שתי אלה מציירות כיוון מסוים, ונותנות לנו הדרכה כללית. כמובן, הן מתכוונות שנתחדש, אבל בתוך מסגרת זו. אני בהחלט מבין שאתה לא מקבל אותה, וממילא לא רואה בה קו מנחה. זכותך. אני, כידוע לך, כן רואה בה כזו, ולכן מנסה לפרש את התהליכים המתרחשים ברוחה. האם אני צודק? אני חושב שכן, אבל כמובן – ימים יגידו. בכל מקרה – החזון שאתה מדבר עליו, כבר חורג מתורת ישראל.

      מחק
    2. אני מודה לך מוטי על שאתה מודה בכך שדבריך מוטים. שאתה מודה בכך שאתה מניח אפריורית את הנאמנות ל"תורת ישראל" ואת האמונה בה ורק מתוך כך נוטה לפרש ולהעיר על דבריו של תומר, ובכלל.
      השאלה שאני מציב לפתחך היא האם בריא לך שבכך אינך מצמצם את עצמך ואת חזונך למסגרת בלתי נחוצה, שחלקה (לפחות) נוצר תחת ה"אידאה הדתית", חלקה תחת אידאות פוליטיות שונות, חלקה נוצר מתוך צרכים אנושיים בהתגוננות, חלקה מתוך קנאה ותחרות וחלקה מתוך דפוסי השרדות, ואף, יורשה לי לומר, לעתים מתוך תסכול מיני מודחק של גדולי הרבנים, וכולה נוצר רק מתוך עולמם של גברים (נשים, שהן חצי מהאנושות, לא היו חלק פעיל ביצירת אותה מסגרת מחשבתית). האם הנחה אפריורית שמקבלת את כל המכלול הגדול הזה (שמכיל בתוכו כמובן גם ניצוצות של קדושה) כתנאי מוקדם להתבוננות במציאות וכמסגרת מחייבת, שאף תוצאות המחשבה החופשית אמורים מראש לצלוף ולנחות בתוך אותה מסגרת, יש בה ערך של אמת?
      אני מבין (כידוע לך) את הערך האסטטי שקיים כשיוצרים בתוך מסגרת אמנותית כלשהי ובתוך שפה כלשהי. המסגרת לעתים מאפשרת את הציור, והשפה המוזיקלית מאפשרת את הסימפוניה. אבל כאשר סימפוניה תופסת את עצמה כ"אמת" ולא כ"עוד יצירה", כשנגן המוזיקה הקלאסית טוען שאין מקום לג'אז או פאנק בעולם - שם זה מתחיל להיות מסוכן. כשהמחשבות הקבליות מתתרגמות למשנה פוליטית ומשנה זו באה על חשבון חייהם וחופש פעולתם של אחרים (ערבים \ שמאלנים \ כופרים) היא איננה סתם יצירת אומנות אלא פרופוגנדה של אג'נדה מסוכנת, כי היא מתחילה לתפוס את עצמה יותר מידי ברצינות ומאבדת את ההומור העצמי, שהוא אולי אחד הדברים הטובים אותם הרוויחה היהדות בשנות גלותה, והציונות הדתית איבדה עם השיבה הרצינית מידי אל גבעות המולדת.

      מחק
    3. חן חן אהד, על ההתייחסות.
      כן, אני בהחלט "מודה" שאני יוצא מתוך תפיסת העולם של תורת ישראל. וכמו שכתבתי כבר בהקדמה: "עולם האמונה מנסה לחקור ולהבין, וגם לבקר, את עולם הביקורת עליו". ועוד אבליט זאת בהמשך. אני לא רק מודה, אלא גם גאה בכך, וחושב שזה חכם. גם תומר יוצא מהנחת מוקדמות מסוימות, מדעיות –אקדמיות במקרה שלו, וכמו שהוא כותב :"הנחת המוצא שהמחקר נשען עליה לצורך חקירת החוויה המיסטית היא נטורליסטית.....מדובר בשלילת הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם" (עמ' 33). וראה שם עוד. זה בסדר – זו הבחירה שלו. והבחירה שלי היא לצאת מתוך אמונת ישראל. כל אדם חושב על פי הנחות מוקדמות.
      שנינו ממשיכים מסורת. אני את המסורת היהודית, והוא [לפחות במחקר] את זו האקדמית. אני לא רואה את מלוא חרותו של האדם בזכותו של כל אחד "להמציא את הגלגל מחדש". זה נראה לי קצת ילדותי. הרי דורות שלמים כבר חשבו על הסוגיות הללו, ולמה לא לנסות, מתוך שיקול דעת וחופש מחשבה, ללמוד מניסיונם ומחכמתם. ולהמשיך את מפעלם. אני חש חוויה של חופש וחרות עצומים בבחירה שלי להמשיך את מסורת אבותינו.
      וכן, אני מודע לבעיות של היהדות, תורת ישראל ואמונת ישראל בדורנו. עם חלק מהבעיות שציינת אני מזדהה. ואני לא מתכחש להן. גם אבותינו לא התכחשו לבעיות שאיתן הם היו אמורים להתמודד בזמנם. ומהם אני שואב עוצמה ואומץ להתמודד עם הבעיות העכשוויות. אני רק חושב שניתן להתמודד עמן מבפנים. זו גם הייתה גדולתם של אבותינו – הם לא בעטו במכלול המסורת רק מפני שהוא עדיין לא שלם, טהור, נקי ומדויק – אלא קיבלו על עצמם להמשיך במפעל הכלל-ישראלי הגדול הזה של גאולת האדם, להמשיך לתקן, לשפר, לשכלל וגם לעדכן ולחדש אותו כשצריך (מתוכו ועל פי הגיונו שלו), על מנת שאנחנו נוכל להמשיך ממקום מתקדם יותר, ולא שוב, להתחיל הכול מההתחלה. "אחד היה אברהם", שהקים עם שעובד על הפרויקט, ולא שוב יחידים. מסגרת מעבר והשתלשלות המסורת היהודית וחכמת ישראל היא פלא כל כך גדול – והיא כל כך חיונית – שאני מוכן "לשלם" בעיוותים מסוימים, ובאנכרוניזמים, רק מתוך ידיעה שהמסורת הזו מתווה באופן כללי דרך חיים אמתית ונכונה, ואת הזקוק לתיקון, עוד נתקן, כולנו יחד, בהמשך הדרך.
      " תוצאות המחשבה החופשית אמורים מראש לצלוף ולנחות בתוך אותה מסגרת"?? – לא בטוח. היא גם צריכה לבקר, אבל לא רק ולא מראש. מחשבה חופשית באמת, יכולה גם להכיר תודה, לקבל מאחרים, להמשיך מסורת וכדומה. לא רק החופש לבעוט או חופש.
      וכן, חוש הומור עצמי חשוב, אבל גם בגרות, רצינות, אחריות, וקבלת עול.
      שוב תודה, אהד
      מוטי

      מחק
  4. יהודה ברקוביץ7 בנובמבר 2016 בשעה 17:33

    שלום אנשים, נעים מאד אני יהודה (הבן של...)
    נעים לקרוא את הדיון, מוחות מעמיקים שעוסקים בנושאים הללו במשך שנים.
    (רק אציין שלא קראתי את הספר המקורי של תומר פרסקו).
    ברצוני להעלות תהייה מוטי, לפני שבועות אחדים קראנו בתורה את הפסוקים האחרונים בתורה בשיבחו של משה, על האותות והמופתים והמורא הגדול שעשה לעיני כל ישראל, וכפי שמסביר רשי הדברים רומזים לשבירת הלוחות.
    התודעה המוצעת בתורה אותה כתב משה היא מופלאה, אבל שיבחו של משה הוא לא על כך אלא על היכולת שלו לנתץ את כל אשר ידע ולהיפתח לתודעה חדשה.
    במובן זה, התורה מהווה בעיני את התיקון למאורעות המתוארים בפרקיהה הראשונים - כפי שתיראת בעצמך. המיכשול הקיים בדעת הוא עצם החשבתה למטרה עצמאית, מיכשול שמבוטא בסיפור גן עדן באיסור לאכול מפירות הדעת, הדעת היא חטא כפרי, מקומה הוא ככלי המשרת את החיים - כך לימד אותי אבא - ובדיוק לשם כך ניתנה תורה שבעל פה, מתוך כוונה להעניק לתודעה את היכולת להיולד מחדש לכל שינוי בדרכם של החיים בעולם.
    עד כאן לא חושב שחידשתי הרבה.
    אבל כאן אני שואל את עצמי, למה אני מחוייב? לאקזיסטנס או לדעת?
    אמת הוא הדבר, שהחוויה היהודית האקזיסטנציאלית, די אבדה מאיתנו. אינני יודע אשר חווה שלמה המלך בעומדו בשערי המקדש, אינני יודע כיצד עבד את אלוהיו בכל ליבו, ואינני יודע כיצד ניהל את חיי האישות שלו עם מיגוון נשיו הרבות, אבל אני רוצה להאמין שבכל התחומים הללו הוא חווה חיבור עם השמיים והאדמה. אינני יודע את כל אלו אבל אני החויה הדתית שלי מוטרדת מהם וחשה מחוייבת להם הרבה יותר מאשר מחוייבות למערכת החוקים שנתפתחה לה בזמן תהליכי הנסירה..
    אני מודע לזה שהדברים נוגעים בהלכות של יסודי התורה, אבל מעניין אותי איך אתה רואה את הדברים בתמונה כפי שמצויירת במאמר שלך.


    השבמחק
  5. יהודה היקר. לא לגמרי הבנתי את כל מה שהתייחסת אליו, או ששאלת, לכן אתמקד בעניין אחד: כתבת - "אקזיסטנס או דעת?" לעניות דעתי לא רק שבאמת אין כאן סתירה בבחינת או/או, אלא שבסופו של דבר מדובר על אותו עניין. שכן - דעת איננה חכמה או בינה. חכמה ובינה הן תהליכי לימוד, צבירת ידע, וכדומה, על כל מגווניהם ועושריהם. דעת, לעומת זאת, היא התחברות אל הידע, לחיות אותו, (ובהמשך) לחוות אותו. להיות אותו. להפנים אותו למערכת הרגשית, ואח"כ - המעשית. "והאדם ידע את חווה" - התאחד איתה. וכמו שכתבתי בפנים, בתחילת התפתחותה היא "מנסרת" אבל בהבשלתה - היא מחברת. ההשכלה וההבנה - אינן המטרות. הדעת, כן שכן היא העמקת החיים לאינסוף.

    השבמחק
  6. יהודה ברקוביץ8 בנובמבר 2016 בשעה 12:46

    תודה מוטי.
    אם אחזור על דבריך - אתה אומר שהדעת מתארת את המצב של החיבור, וככזו היא כן המטרה (תקן אותי אם טעיתי).
    אני ניסיתי לשאול על תהליך יצירת הדעת -מהי התנועה שלו? כפי שאתה מתאר אותו - בעיקר בתשובתך לאוהד, המחויבות לתורת ישראל, הוא מחוייב למערכת כללים ספציפית שנוצרה לה במהלך הנסירה (סוג של אבא ילד ברתא). בתנועה שכזו אני יודע מה החוויה הנכספת (כפי שתיארת אותה החיבור החזרה לשמים לאחר יצירת האני החוצץ) ואני ממתין לימים שיבואו ליצירת החיבור המחודש.
    אני ניסיתי לתאר תהליך בו יצירת הדעת מתחיל בחוויה, שאליהה אני מרגיש מחוייב יותר, ומסתיים ביצירת מודעות לחיים כמו שהם (כאן התנועה מתחילה מלמטה, סוג של לא זז משם עד שקראה אימי). בתהליך כזה אין לי מושג לאן ימים יקחו אותי.
    אני מנסה להקשיב לדבריך, ולשמוע בעולם המושגים שאתה יצרת, מה יוצר אצליך את המחויבות לתודעה ספציפית? ומדוע, כפי שנשמעים לי הדברים, אתה רואה את תהליך יצירת הדעת רק בצורתו הראשונה- בו החוויה נבנית מתוך ידיעה לאו הדברים מועדים ללכת?
    אודה שליבי לוחש לי, שיש בזה משום אותה האשמה שהטחת כלפי תומר, האם אין כאן שלב בהתפתחות שמסרב לפנות את מקומו לשלב הבא מתוך חרדה קיומית לעמלו? האם המחויבות למערכת הכללים היהודית כפי שהחלה את תהליך הקיפאון שלה בתקופת הבית השני, האם מחויבות זו אין בה משום עירוב בפני צמיחה של השלב הבא?
    ממקום זה כתבתי את המילים בדבר המחויבות שלי לחוויה של שלמה יותר מאשר לתקנותיהם של הכנסת הגדולה..

    השבמחק
  7. יהודה היקר. אני שוב מתקשה לרדת לעומק דעתך בשאלות שלך.
    ראשית, במושג "דעת", כשעניתי לך אתמול, התכוונתי לכוח בנפש. אתה מתכוון לתוכן, לתודעה. וזה יוצר בינינו אי בהירות.
    שנית, אתה כותב: "בתהליך כזה אין לי מושג לאן ימים ייקחו אותי." זה קרוב למה שאהד טוען. הדרך של תורת ישראל יוצאת מתוך הנחה שאנו כן יודעים לאן הולכים, מה התכלית ומהי המטרה, מהי תכלית האדם. את זה מגדירה לנו התורה. היא גם מתווה את הדרך למטרה הזו, בכל שלב שהוא. והיא גם מדריכה את האדם הישראלי וגם תובעת ממנו, להפוך את הדרך הזו לדבר חי, מאושר, שמח, מלא כל טוב. היא נותנת לו את המסגרת, אבל כידוע, אפשר להביא את הסוס למעיין - אי אפשר להכריח אותו לשתות.
    התורה גם יודעת, ומודה, ובמיוחד אצל הרב קוק, שהאדם נפל, ובמיוחד בגלות, ולכן הוא מתקשה לשתות מן המים בדרך שהיא מציעה, ומתקשה להפוך את חיי התורה שלו למשהו חי, תוסס, מלא אור ושמחה וכדומה. היא רק אומרת, בהקשר הזה, שאם אתה לא מלא חיים, חיות, וחוויה, זה לא בגלל התורה, אלא בגללך, וזה שתחפש את החיות במקום אחר, לא יפתור את הבעיה. כי הבעיה היא בנו, ואין קיצורי דרך.
    מקווה שעניתי לך, שכן, כאמור, אני לא בטוח שהבנתי את כל השאלות שלך.

    מוטי

    השבמחק