יום ראשון, 14 בפברואר 2016

היבדלות לצורך חיבור

שנות הדור בהן "פרש" הציבור הדתי-לאומי מהחברה הישראלית – לפחות הגרעין האידיאליסטי שלו – והתרכז במפעל ההתיישבות, אפשרו לו ליצור לעצמו זהות מובחנת ולפתח תודעה עצמית, כציבור וככוח ייחודי באומה. מה שהפך אותו ל"ציבור האמוני"


בס"ד
ה' באדר א', תשע"ו

הריאיון ב"מקור ראשון" עם פרופ' יוסי כץ, חתן פרס ישראל המיועד בתחום חקר הגיאוגרפיה, מאלף: "כץ, שהיה מראשוני המתיישבים באפרת בשנות השמונים, החליט לאחר ההתנתקות לעבור עם אשתו לכפר-תבור, כמעשה של "התנחלות בלבבות". לדבריו "הצורך לכך בא מתוך השקפה שציונים-דתיים מצווים היום להשתלב בחברה הכללית. אי אפשר לדבר במושגים של 'כלל ישראל' ו'כל ישראל ערבים' ולהישאר בשכונות שלנו וביישובים שלנו.... כל מיני דעות קדומות אינן רלוונטיות כאן – יש כיבוד הדדי בצורה בלתי רגילה והמון פעולות משותפות...בשונה מהגרעינים התורניים, אנחנו מאמינים בהתערות מוחלטת...יש שם [בגליל] מצוות יישוב הארץ כמו ביהודה והשומרון, אם לא יותר".

פרופ' כץ צודק כמובן, אלא שהוא מפספס דבר מה חשוב: התהליך הזה של התחברות טבעית מחודשת ל'כלל ישראל', תהליך מבורך כשלעצמו, התאפשר בעקבות התהליך הקודם לו – תהליך ההיבדלות.

שנות הדור בהן "פרש" הציבור הדתי-לאומי מהחברה הישראלית – לפחות הגרעין האידיאליסטי שלו – והתרכז במפעל ההתיישבות, אפשרו לו ליצור לעצמו זהות מובחנת ולפתח תודעה עצמית, כציבור וככוח ייחודי באומה. מה שהפך אותו ל"ציבור האמוני".

לפני כן, היה הציבור הזה "סרח עודף" לציונות החילונית, גלגל חמישי בעגלת הציונות. ככזה הוא לא יכול היה ליצור "כבוד הדדי". הוא נמחץ תחת הזהות החילונית. הוא היה תה-קפה, דתי-לאומי. גם וגם. הטשטוש הזה פגע הן בו עצמו, והן ביכולתה של החברה החילונית שמסביבו לקבל אותו, ולקבל ממנו.

חוסר הזהות הזו, לא אפשר מפגש הדדי מועיל.

אחרי שנות דור ההתיישבות, כשבזכות ההיבדלות – הגיאוגרפית, האידאית, והסוציולוגית – פיתח הציבור הזה את זהותו העצמית, ברר את עניינו, והוכר גם בכלל האומה – בין היתר בזכות "רצח האופי" שנעשה לו על ידי השמאל הישראלי – כציבור מובחן, הנושא בשורה משל עצמו, בעל דרך ייחודית בהיסטוריה של הציונות, ציבור אחראי, בוגר ותורם, ציבור מוביל; אחרי התהליך הזה, כשהוא חוזר ומתערה בחברה הישראלית "בקיבוץ, במושב, בעיר ובעיירה" כדברי פרופ' כץ, הוא מגיע ממקום סוציולוגי שונה:
הן הוא עצמו בא למפגש כבעל זהות עצמאית מבוררת, והן החברה שמסביבו רואה אותו כזה. עכשיו, בתנאים הללו, המפגש הזה בריא ומועיל.

התהליך הזה, כפי שמופיע במקורות של פנימיות התורה, מוגדר כ"הבדלה לצורך המתקה"*, היבדלות שהיא תנאי לחיבור. זהו, אגב, גם ההיגיון שעומד בבסיס ההדרכה התורנית של חינוך נפרד לבנים ובנות. רק אחרי שכל אחד מהם מפתח את זהותו שלו בלי הפרעה וטשטוש  – יכול להתאפשר מפגש פורה ובריא.

יוסי כץ חש שהוא יכול לחיות בשלמות בכפר תבור. אפשרות זו הפכה לממשית, הן משום שהוא בא לשם היום בשל מפותח ובעל זהות ברורה, והן, כאמור, משום ששכניו בכפר רואים אותו ככזה, ופוגשים אותו ככזה, מפגש שמועיל לכולנו.

אם כן, כשאנחנו "מכים על חטא" ההיבדלות של ההתיישבות ביש"ע מהחברה הישראלית בדור האחרון – כדאי שנבין גם את החשבון הזה.  


*למדתי עקרון זה מהרב יצחק גינזבורג שהייתי תלמידו במשך שנים רבות.  

תגובה 1:

  1. שנות הדור בהן "פרש" הציבור הדתי-לאומי מהחברה הישראלית – לפחות הגרעין האידיאליסטי שלו – והתרכז במפעל ההתיישבות, אפשרו לו ליצור לעצמו זהות מובחנת ולפתח תודעה עצמית, כציבור וככוח ייחודי באומה. מה שהפך אותו ל"ציבור האמוני"

    השבמחק