השמאל הישראלי כריאקציה היסטורית

השמאל הישראלי הוא תופעה של ריאקציה היסטורית. התנגדותו וניסיונו לעכב את התחייה ואף להסיגה לאחור, ממלאים תפקיד מכריע וראשון במעלה בקידומה.

בס"ד

כ"ח בשבט, תשע"ו

"רֵיאַקֱציה היא שם כולל לאידאולוגיות פוליטיות שמעוניינות להחזיר את החברה האנושית לתקופות קדומות יותר.....הריאקציונר מעוניין לשנות את המצב הקיים ולהחליפו במצב שהיה קיים קודם לכן (ויקיפדיה)."

השמאל הישראלי רואה את עצמו כמייצג הקדמה והנאורות וכמי שנאבק בכוחות השמרניים. איך לא. אבל כשמתבוננים בתפקיד האובייקטיבי שהוא ממלא בעשורים האחרונים, אי אפשר להחמיץ את מהותו: ריאקציה להמשך התפתחותה של התחייה הישראלית, וניסיון נואש להסיגה לאחור והחזרתה לשנות ה-50 וה-60, בה ההגמוניה שלו הייתה בלעדית:

*הוא מטרפד, באמצעות עמותותיו, את הניסיונות ליישב את הגליל והנגב.

*הוא קושר, באמצעות הבג"צ, את ידיו של צה"ל וחייליו בכדי למנוע מהם להתמודד אפקטיבית עם הטרור הפלסטיני ולהכריעו.

*הוא נאבק בהתיישבות ביהודה והשומרון, רזרבות הקרקע הטבעיות להתפתחות האומה והיחידות הפנויות והזמינות במרכז הארץ. בכך לא רק שהוא איננו מסייע לפתור את בעיות יוקר הדיור – הוא יוצר אותן.

*הוא מפרנס מטפח ומזין את הכוחות הערביים – ומסייע לכוחות הבינלאומיים – שמטרתם המוצהרת

היא חיסולה של התחייה הישראלית בארץ ישראל.

*הוא מגבה חדירת מסתננים מהגרי עבודה על מנת לפגוע בזהות היהודית הלאומית המתחדשת.

*הוא נאבק במגמה הטבעית של החברה הישראלית להדגשת אופייה היהודי.

*הוא נאבק בכוחות החברתיים העולים, הן הדתיים והן החרדיים.

*הוא עסוק כבר שנות דור בטרפוד הניסיונות להחיל את הריבונות הישראלית בשטחים המשוחררים.

(רשימה חלקית)

*ולאחרונה – הוא גם מתעקש להותיר את תגליות הגז בים.

כמובן, לכל סעיף ברשימה האמורה יש לו אלף ואחד הסברים טובים ומשכנעים, ולכאורה הם בכלל לא "עניין של ימין ושמאל", אבל בסה"כ, בתמונה הכוללת, תמיד, איכשהו, הוא זה שתוקע מקלות בגלגלים.

אם לסכם, חלומו הגדול של השמאל הישראלי, שאיפת חייו ממש, היא לחזור לישראל הקטנה של שנות ה-50 – הן גאוגרפית, הן חברתית והן תרבותית – ולהסיג לאחור את התפתחותה של התחיה בחמישים שנה. ריאקציה היסטורית לשאיפתה הטבעית של האומה להמשיך את תנופת תחייתה.

לכן הוא הולך ושוקע.

ואולי כדאי להזכיר לשמאל הישראלי, שפעם ראה בסטלין את "שמש העמים", מה הוא כתב בנושא זה: "...במדיניות, כבכל התחומים האחרים, יש לייחד את הכוונה בעיקר כלפי המתהווה, המתפתח והולך, ואפילו עודנו רופף בשעה זו, ולא כלפי הבלה והולך, ואפילו הוא בעל יתרון אקטואלי חיצוני" (סטלין[1]. מובא בספר "מרקסיזם-לניניזם", הוצאת הקיבוץ הארצי, 1951, עמ' 127).

ועוד: "לפי המתוד הדיאלקטי, החשוב הוא לא מה שנראה אותה שעה בר-קיימא אם כי הוא מתחיל כבר לבלות, אלא מה שקם ומתפתח, ואפילו הוא נראה אותה שעה לא בר-קיימא, שכן, לפי המתוד הדיאלקטי, רק מה שקם ומתפתח הוא בלתי מנוצח. (שם, עמ' 125)". 

השאלה החשובה והמתבקשת שעולה מתוך הקביעה הזו היא: מדוע יש צורך בכוחות של ריאקציה כזו; מדוע קיים מנגנון היסטורי ששואף לעכב את ההתפתחות ההיסטורית הטבעית של החברה. ובמילים אחרות: מהו תפקידו של השמאל הישראלי בשלב הזה של "שיבת ציון".

אינני בקי מספיק לדעת אם מרקס ענה על שאלה זו (למרות שמתבקש מאד שכן) אבל תורת ישראל מלאה בהתייחסות אליה:

תפקידה של הריאקציה ההיסטרית היא לחזק, להעצים ולהשריש את השלב הבא של ההיסטוריה. באמצעות ההתנגדות היא מאתגרת את השלב הבא, היא מחייבת אותו להוכיח את עצמו, לגייס את כל כוחותיו, לחשוף שהוא הכרחי וחיוני. המבחנים שהיא מציבה לפניו מחייבים אותו להיות הרבה יותר רציני, ממה שהוא היה מתחייב ללא האתגר. היא מחייבת אותו להפיק מתוך עצמו את כל העוצמה שיש בו, את כל העומק, את כל מהותו.

הריאקציה של השמאל הישראלי – היא שהולידה מתוך הציבור האמוני את השלב הבא של התחייה הישראלית. ללא התנגדות השמאל, ללא המבחנים והאתגרים שהוא מעמיד בפנינו – לא היינו מסוגלים ליצור את "הדבר הבא".

"זרם הרצון גומר את פעולתו בתוקף דווקא על ידי צאתו מהלחץ (הרב קוק, אורות התשובה, ט', ג')".

ההתנגדות הזו גם מאזנת אותו ומיישרת אותו(!). ללא ההתנגדות היינו נסחפים למחוזות קיצוניים ולא בריאים, שגם לנו באמת אין עניין להגיע אליהם. 

"שלום עכשיו" הופיע אחרי העליות הראשונות של "גוש אמונים" וכתגובה להן. ריאקציה במובנה המדויק. הוא הבין – כש"גוש אמונים" עצמו עדיין לא הבין – שהוא איננו "סתם" עוד יוזמה אחת נוספת בציונות ההיסטורית, אלא שלב חדש לחלוטין.

"שלום עכשיו" (במובן הרחב) עשה יותר מכולם להתפתחות התודעה וההכרה העצמית של "גוש אמונים" ולהפיכתו לראש החץ של "הציבור האמוני". 

התובנה הזו חשובה, לא בכדי שלא נאבק בשמאל הישראלי במלוא התוקף – שהרי על מנת כן הוא נוצר וזהו תפקידו שנתן לו אלוהים – אלא בכדי שהמאבק הזה יוכל להיות הרבה יותר בטוח בעצמו: שקט, רגוע, מפוכח, לא נואש, לא היסטרי, לא עצבני, לא מבוהל ובעיקר – נטול שנאה. כשמבינים נכון את תפקידו של השמאל הישראלי – לא מתרגשים ממנו.

(אבל זהו "סוד" במובן הקבלי של המושג. מגלים אותו רק למי שהתובנה הזו לא תחבל במוטיבציה שלו להיאבק בשמאל. מי שאיננו מסוגל לשאת את שני ההפכים, ממילא לא יבין זאת).

השמאל הישראלי בכלל, והשמאל הקיצוני בפרט, הם המאיץ העוצמתי ביותר של תהליך הגאולה. יותר מכולנו גם יחד. דווקא מתוך התנגדותם לה.

גם מכיוון זה, מגיע לו "פרס ישראל" על קידום התחייה.

---

[1] קשה להאמין שסטלין עצמו כתב בצורה כל כך אינטלקטואלית. הספר נכתב על ידי האידיאולוג הראשי של המפלגה הקומוניסטית בפולין בשנת 1949. הוא כנראה ראה עצמו מחויב לומר זאת בשם סטלין. אבל, על כל פנים, זו חשיבה אופיינית לדיאלקטיקה ההיסטורית של מרקס)