בס"ד
ל' בשבט, תשע"ו
את הפרק
הראשון, שבו תיארתי את מעצרם של שלושה נערים מבת עין בעקבות חשד לנטילת חלק בפעולת
"תג מחיר", ובמיוחד את זעזועי ממעצרו של נחומי, בנם של שכני הקרובים,
ילד בן 12.5, סיימתי במילים: "אבל מה שזעזע אותי יותר מכל היא ההכרה שגם לי
ישנה אחריות לדבר. ראיתי סימנים מוקדמים להשתרשות התופעה בקרב מספר נערים אצלנו
ביישוב, ידעתי בברור לאן כל זה מוביל – ושתקתי".
ועכשיו
אמשיך:
את תחילת
התופעה הזו של חבורת נערי "תג מחיר" בבת עין, זיהיתי חודשים רבים לפני
כן. מדובר ב-10-15 נערים בגרעין העיקרי. הנערים היו אז בני 16 שנים עד 19 לערך.
יכול להיות שהיו כמה מבוגרים יותר. ראיתי אותם מסתובבים בגאווה לבושי חולצות
אחידות עם כתובים פרובוקטיביים. ראיתי כתובות כגון "נקמה" ו"מוות
לערבים", שרוססו ברחבי הישוב. ראיתי אותם מסתודדים ומתקבצים בצורה מעוררת
חשד. היו כמה אירועים מינוריים מוקדמים יותר, ובעיקר, ראיתי אותם נפגשים עם עשרות
נערים מסוגם, בכל מיני מפגשים מזדמנים כאלה ואחרים. במפגשים אלה השתתפו עשרות
נערים, מישובים, מאחזים וגבעות ביהודה והשומרון, ולי היה ברור על מה הם מדברים,
אלו סיפורי גבורה הם מספרים זה לזה, אלו טכניקות ביצוע הם "מגלגלים"
וכיצד רק למי מהחבורה שיש רקורד מסוים מאד – "יש כבוד". ראיתי את האתוס
הולך ורוקם עור וגידים.
היו
באוויר כל מיני ידיעות על פגיעות כאלו ואחרות בערביי הסביבה. עקירת עצים, עימותים
נגד ערבים שהתקרבו לגבולות היישוב. זריקת אבנים על רכבים ערביים בפריפריה הקרובה. מעשים
ממשיים לא ראיתי. אבל גם לא הייתי זקוק להם בכדי להבין לאן כל זה מוביל. הכרתי את
הרקע האידיאולוגי, את המקורות הרוחניים מהם הם ניזונים, את האווירה, וזה היה מספיק
בכדי לדעת.
אני חייב
להדגיש: לא הפגיעה בערבים חפים מפשע, לא העובדה שבני אדם נשרפו, לא המעבר על חוקי
המדינה או התורה, לא "הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית", לא תדמית היישוב, לא
מה יגיד השמאל, לא מה תרקח מזה התקשורת, לא אידיאולוגיה או מושגים מופשטים, לא
"ממלכתיות" – לא כל אלה גרמו לי לעיקר הזעזוע באותו בוקר. למרות שהייתי
ער גם לכל אלה, את מקומם המדויק, חשיבותם ומשמעותם בררתי לעצמי רק בהמשך. מה שזעזע
אותי באותו בוקר היה אישי לחלוטין: שנחומי הקטן, אותו אני מכיר ככף ידי, מהחיתולים
– ושהזדמן לי כשהיה בן 4 שנים להרים אותו חסר הכרה אחרי שנפל מצוק גבוה ליד ביתי
ולפנות אותו במהירות, יחד עם אביו, למרפאה הקרובה – עומד לשלם מחיר נורא על מעשה
שגם אם הוא עשה אותו, אין לו ולא יכול להיות לו שום מושג מה משמעותו.
מבחינתי
כבר לא היה חשוב אם נחומי יורשע או לא (בסופו של דבר הנערים שוחררו ואחרי עוד מספר
חקירות לא הועמדו לדין) אלא עצם העובדה שבכלל נפל עליו החשד, שהוא הגיע למעמד של
חשוד, שהוא נמצא ב"מרתפי השב"כ". היה לי ברור שלא במקרה
"נטפלו" דווקא אליו, ולא לעשרות רבות של נערים אחרים ביישוב.
תוך כדי
תפילת שחרית ניגשתי לגבאי וביקשתי לעלות לקריאת התורה. אחרי הקריאה, ניגשתי לצד
השני של הדוכן, עמדתי מול הציבור, דפקתי בכל כוחי על תיבת העץ המהדהדת וקראתי:
"גם
אנחנו אשמים. האחריות לכך שהנערים הללו נעצרו מוטלת גם על כתפינו. ייתכן שהיינו
יכולים למנוע מהם להגיע למצב כזה. ושתקנו". "גם
אם הם לא יימצאו אשמים בסופו של דבר", אמרתי לציבור, "עצם העובדה שהם
בכלל חשודים בדבר מסוג זה מחייבת אותנו לחשבון נפש".
בכדי
לחזק את דברי, פתחתי את ספר "אורות" של הרב קוק, ספר שמיהרתי להוציא
ממדף הספרייה בבית הכנסת לפני שעליתי לתורה, והקראתי מתוכו משפט קצר: "אהבת
ישראל מחייבת אהבת כל האדם [כל האנושות], וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם,
סימן הוא שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה (עמ' קמ"ט)"
(המשך,
אי"ה, יבוא)
"תג מחיר" – יומן אישי – פרק ב'
השבמחק