בס"ד
את הפרק
הקודם סיימתי בתיאור הקריאה שקראתי בבית הכנסת לציבור: "גם אנחנו אשמים.
האחריות לכך שהנערים הללו נעצרו מוטלת גם על כתפינו. ייתכן שהיינו יכולים למנוע
מהם להגיע למצב כזה. ושתקנו".
התגובה
לה זכו דברי הייתה מאלפת ולימדה אותי רבות. הרוב שתקו. שניים שלושה חברים (מתוך
כמה עשרות) מיהרו למחות על דברי והביעו הבנה מסוימת למניעים של הנערים (על ההנמקה
שלהם ועל משמעותה וסכנותיה אדון בהמשך היומן).
מה שחשוב
הוא – שהרוב שתקו. רוב הציבור בבת עין רוצה לחיות את חיי היום-יום. הוא לא עסוק בערבים,
באידיאולוגיות, באידיאלים לאומיים וכדומה. הוא מטופל בילדים. ברוך השם הרבה ילדים,
ובבעיות פרנסה, והשאלות שמעסיקות את אנשי "תג מחיר" אינן חלק מחייו. כל
שאיפתו הרוחנית היא לקום למניין בבוקר, לטבול לפני כן במקווה אם אפשר, למצוא זמן
במשך היום ללימוד תורה ככל הניתן, ואם מזדמנת פה ושם שעה פנויה – ללכת להתבודד עם
ריבונו של עולם בחורשות היפות שבפאתי היישוב.
לרוב
התושבים ביישוב אין בכלל כלים להתמודד עם הסוגיה. מצד אחד הם רואים את הפרעות
שמחוללים הערבים, והם חוו את רציחתם של שני בני היישוב על ידי רוצחים ערבים ליד
ובתוך היישוב. הם גם רואים את אוזלת ידם של המדינה, כוחות הביטחון וצה"ל
בהתמודדות מול הטרור הערבי. מצד שני, באופן הכי טבעי, הם שומרי חוק מטבעם ואינם
מחפשים עימותים, לא עם הערבים, לא, להבדיל, עם הרשויות, ובעיקר – לא עם חברים
ביישוב.
היישוב בת
עין מורכב מ"חוזרים בתשובה" מכל הסוגים המינים והגוונים של עולם התורה.
הישיבות בהן רובם למדו, והרבנים מהם רובם יונקים, לא עסקו בשאלות מן הסוג שהעלתה
הפרשה. ההדרכה של הרב קוק וממשיכי דרכו, ביחס למדינה, לציונות, לערבים ולארץ
ישראל, איננה חלק מעולמם הרוחני, ולכן אין להם כלים להבנת ההדרכה התורנית הנכונה
בסוגיה. הם באמת לא יודעים מה לחשוב או מי צודק – ולכן שתקו.
בהמשך
למדתי, ובהופעת "פרשת דומא" על סדר היום הציבורי נוכחתי שוב, עד כמה
הציבור מבולבל בהתייחסותו לפרשה. לא רק הציבור בהתיישבות, אלא גם תומכי-ימין רבים.
הרוב הדומם בימין. למדתי עד כמה גם לציבור הרחב אין כלים אידיאולוגיים ורוחניים
לעצב לעצמם עמדה מוסרית ואידיאולוגית ברורה בנושא.
התדמית
של היישוב בת עין היא של "יישוב קיצוני", אבל ככל תדמית תקשורתית היא
כוזבת. בישוב בת עין מתגוררות כמאתיים וחמישים משפחות, כן ירבו. בערך 5-6 משפחות
הן משפחות שתומכות בפעולות "תג מחיר", ונותנות להן גיבוי אידיאולוגי
ותורני. (כ- 2-3%!). לא מדובר על תמיכה מבצעית. המבוגרים הנ"ל אינם מעורבים
בביצועים ואינם יודעים עליהם לא קודם המעשה, ולא אחריו. (אל דאגה, אינני חושף כאן שום דבר שאינו ידוע). אבל הם נותנים לנערים
לפחות תחושה שהם גיבורים. לגיטימציה. ילדיהם של שתיים-שלוש מן המשפחות הללו בלבד
מעורבים בפעולות האמורות. שאר הילדים באים ממשפחות שבהן ההורים לא תומכים בעניין
או מתנגדים לו במפורש, אבל אינם מסוגלים לעצור את ילדיהם מלהצטרף לתופעה.
הנערים,
מטבעם, אוהבים "אקשן". פעילויות מסוג "תג מחיר" מלהיבות אותם
ומעוררות את דמיונם ואת גאוותם. לכן, למרות שהגרעין המרכזי מורכב מבניהן של אותן
שתי משפחות שמעודדות או נותנות גיבוי לילדיהם – ובמקרה או לא יש להם הרבה
ילדים-בנים – הילדים האחרים רק נגררים אחריהם ורובם אינם שייכים לגרעין המרכזי.
עוד חשוב
לציין שדווקא אותם ילדים שבגרעין המרכזי, הם היותר "תורניים" ביישוב. הם
מקפידים יותר על מצוות ולומדים יחסית יותר תורה מחבריהם האחרים. יותר
"דוסים". ביסודם הם נערים טובים, אכפתיים ויותר מכך: אידיאליסטים. תופעת
"תג מחיר" עבורם היא חלק מ"היראת השמיים" שלהם, מעבודת השם, חלק
ממחויבותם לתורה, דבר שמגייס מתוכם יותר כוחות, חיוניות ואמונה בצדקת הדרך, והופך
את כל הסיפור למסובך ומורכב הרבה יותר.
צריך
להיות ברור: לא מדובר ב"מחתרת". לא בארגון מסודר. לא בלוחמי חופש חרות
או מלכות, "מורדים" וכדומה. זה הרבה יותר קרוב ל"חבורת חסמבה".
התלהבות ילדותית טבעית ואופיינית. אבל העובדה הזו איננה גורעת מגודל האחריות.
הנקודה החשובה להבנה היא שגם התלהבות ילדותית שכזו מסוגלת, כשהיא לא מטופלת נכון
ולא זוכה להתייחסות וטיפול, להביא לנזקים גדולים.
"תג מחיר" – יומן אישי – פרק ג'
השבמחק