מדינת ישראל כהתגלמות הרוע

בעקבות מלחמות העולם הבין המערב – ובצדק – שהרעיון הלאומי איננו מוסרי. מדינת ישראל, שמגלמת בעצם הווייתה את הרעיון הלאומי יותר מכל מדינה אחרת בזמננו, מגלמת עבורו – שלא בצדק – את כל הרוע

בס"ד                                                                                         ט"ו באייר, תשע"ג. (25.4.2013 )

האנטישמיות כידוע לא נעלמה מעולם. היא רק פושטת צורות ישנות ולובשת צורות חדשות, אבל המהות נותרת זהה לאורך כל ההיסטוריה. בדורנו לובשת האנטישמיות כמה צורות ואחת מהן היא הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל במערב. לאנטישמיות הפוסט-מודרנית מניעים רבים; אחד מהם הוא כנראה תהליך הגלובליזציה, על תומכיה ומחולליה מחד, ועל מתנגדיה והנאבקים בה – שגם הם חלק מהתופעה, בהתארגנותם, בדרכי פעולתם והיקפן, ובמובן מסויים גם בהשקפת עולמם – מאידך.

את המפתח לקשר בין הגלובליזציה לבין הדה לגיטימציה של מדינת ישראל מצאתי במאמרו של אמנון לורד ("מבט מהר הקסמים", מקור ראשון, יומן, ב' באייר, תשע"ג (12.4.2013): "ישראל היא היום אחת המדינות הבודדות שמגלמות ברוחן, במהותן, ברעיון הלאומי, את עצם הרעיון של המדינה. ולכן היא מותקפת ללא הפסק במישורים רבים....בעיקר בגלל היותה מגלמת קלסית של רעיון המדינה". לורד לקח את התובנה הזו לכיוון מסויים, לעוצמתם של התאגידים הבינלאומיים, אך יש להבינה, גם ובעיקר, כשלעצמה.

הרעיון הלאומי

העולם המערבי-נוצרי אימץ לעצמו לפחות שני רעיונות עבריים מרכזיים. הראשון הוא, ודבר זה ידוע, האמונה בא-ל אחד. אבל האימוץ הזה היה, ולא יכול היה להיות אלא, חיקוי בלבד. "הדתיות" הזו, שנטלה לעצמה הנצרות, הוצאה כליל מהקשרה. הרעיון העברי-ישראלי המקורי הוא הרעיון האלוקי כפי שמסביר הרב קוק (למהלך האידיאות בישראל, אורות, עמ' ק"ב). הדתיות היא רק פן אחד שלו, שכשהיא מוצאת מן המכלול, ועוד בצורה מעוותת, היא מדכאת את החיים במקום להפריחם. דורות של נצרות גרמו לעמי אירופה לפתח תרבות של קיבעון, דיכוי רוח האדם ושנאת החיים. אימוץ זה גם הועיל להם כמובן, אבל בסופו של דבר הם הקיאו את "הדתיות" הזו והשתחררו ממנה, דבר שהועיל להם עוד יותר.

במקום הנצרות הופיע באירופה הרעיון הלאומי של עם ומדינת הלאום. גם רעיון זה נלקח מתוך האתוס העברי הקדום, אלא שעובדה זו פחות ידועה. על כך ששורשי הרעיון הלאומי האירופי נעוצים באתוס העברי, אותו הכירו האירופאים היטב מן התנ"ך, ושהדגם העברי עמד לנגד עיניהם בבואם לייסד את אומותיהם, עומדים שני הוגים בתקופתנו: הראשון הוא ההיסטוריון הבריטי אדריאן הייסטיגס, בספרו המפורסם: "בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום" (בעברית, הוצאת שלם, 2008). בעקבותיו הולך החוקר הישראלי הצעיר ד"ר אסף מלאך, שמביא, בין יתר הציטוטים הרבים, את דברי אוליבר קרומוול האנגלי לפני הפרלמנט שלו בשנות ה-50 של המאה ה-17: "אכן קרואים אתם על ידי האל, כמו שהיתה יהודה, לשלוט עמו ולמענו, וכפי שנאמר בישעיה (מ"ג, כ"א): 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'. המקבילה היחידה בעולם שאני מכיר למעשה האל הגדול עמנו זו הוצאת בני ישראל ממצרים והעברתם בישימון באותות ומופתים מרובים אל המנוחה והנחלה" ("וישן מפני חדש תוציאו", "סגולה", גיליון 11, ניסן תשע"א אפריל 2011). לא רק הנוצרים ראו עצמם כ"ישראל החדש"; גם העמים המתחדשים באירופה ראו בעצמם וקראו לעצמם "ישראל החדש".

אבל ממש כמו שאימוץ הרעיון הדתי העברי היה חלקי, חד ממדי, ובבחינת הוצאת אספקט אחד מתוך המכלול, כך קרה, ובהכרח, גם באשר לרעיון העם, האומה והמדינה הלאומית. הרעיון הלאומי העברי, איננו שלם בלא המכלול: תרבות, שפה, ארץ, אומה, מדינה (מלכות), דת, ובעיקר – עם בעל איכות ייחודית, שיועד מעצם בריאתו ומהותו להגשמת הרעיון. ממש כמו "הדתיות" הנוצרית, שהפכה לקריקטורה של אמונה, הפכה גם הלאומיות האירופית מברכה במקור, לקללה נוראה – שהגיעה למיצויה הסופי במלחמת העולם השנייה, על כל הכרוך בה.

ממש כמו שחיקוי היהדות על ידי הנצרות, שראתה עצמה כ"ישראל החדש" – הביא לשנאת המקור, מפחד זיהוי החיקוי ומבושתו, כך התרחש, כפי שמסביר אסף מלאך במאמריו גם באשר לרעיון הלאומי. העמים האירופאים, שידעו היטב מיהו המקור לרעיונותיהם הלאומיים, פיתחו כלפיו, ומאותן סיבות, יחס של קנאה ושנאה. "ככל שהזיהוי של עם כעם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים" (אדריאן הייסטינגס, שם, עמ' 223, מובא על ידי ד"ר אסף מלאך, שם). השיא היה כמובן בשואה, שאחד הגורמים העיקריים לה היתה תחושת התסכול והקנאה של הלאומיות הגרמנית, הריקה מתוכן עצמי, בעם העברי.

ללאומיות האירופית, בניגוד למקור הישראלי, לא היה בסיס עצמי. "היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו......מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל...." (הרב קוק, אורות, עמ' קמ"ד). היחד של בני-העמים הוא יחד פונקציונאלי, לא מהותי. אין לו תוכן עצמי עמוק ושורשי. "כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט, הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים, הנוחים על ידי הקיבוץ..." (הרב קוק, אורות, ק"נ). היחד הזה הוא שימש את העמים האירופאים לשלב התפתחות מסויים ומיצה את עצמו. התפיסה השלטת היום באירופה קובעת שהלאומיות הזו "הומצאה" לצרכים היסטוריים, על ידי מעמדות מסוימים, וכדומה (ראו ספרו המפורסם של בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות"). העובדה שלא היתה ללאומיות הזו תוכן פנימי, חייבה לשם גיבושה ותחזוקתה אויב זמין ומאיים. לא רק שהרעיון הלאומי האירופי איננו מסוגל להכיל את "האחר", הוא מחייב "אחר" – זר, שונה ומאיים – בכדי להגדיר את עצמו ועל מנת לספק לעצמו משמעות. האנטישמיות המודרנית צמחה על רקע הרעיון הלאומי משום שהיהודי היה "האחר" האולטימטיבי, החלש וחסר הישע, שאותו היה קל ומשתלם לשנוא, בלי לשלם מחיר. השנאה והאיבה ל"אחר" ולשונה, המחויבת כאמור מעצם מהותו של הרעיון, הובילה גם לניגודים ולסכסוכים הלאומיים באירופה של אותה עת – ובשיאם למלחמות העולם.

"אביב העמים" של אמצע המאה ה-19, האופטימי כל-כך, התגלגל, אם כן, כעבור שני דורות בלבד – באיטליה, בספרד, בפולין, בהונגריה ועוד – לפאשיזם. וממנו – לנאציזם.

הלאומיות כהתגלמות הרוע

מלחמות עולם, הראשונה ובעיקר השנייה, הבהירו לאירופה את הסכנה הגלומה ברעיון הלאומי. בעקבות מלחמת העולם השנייה איבד הרעיון הלאומי האירופי מכוחו ומזוהרו והוכר כרעיון מזיק ובלתי מוסרי. בתהליך הדרגתי נטשה אירופה את הרעיון, בהבינה את מחיר הדבקות בו. ירידת קרנה של הלאומיות במערב, הקמת האיחוד האירופי, הפיכת מדינת הלאום מערך ואידיאל (לכאורה) לפונקציה בלבד, תהליכי הגלובליזציה – הם פרי המסקנות הללו. המערב בכלל, ואירופה בפרט, הגיעו למסקנה – הנכונה – שהלאומיות הזו איננה מוסרית. הלאומיות הפכה עבור האינטלקטואלים המערביים, למקור כל הרוע האנושי – להתגלמות הרוע.

כידוע, משני הרעיונות הללו, הדתיות הנוצרית והלאומיות האירופית, הושפע עם ישראל – השפעה חוזרת – בזמן גלותו. בעקבות החורבן והיציאה לגלויות השונות, ירדה היהדות ב"פזה", בקומה שלמה, והפכה מרעיון אלוקי לרעיון דתי. הרעיון הדתי הוא רק הד, תרגום, לבוש חיצוני, לרעיון האלוקי ("למהלך האידיאות בישראל", הרב קוק, כנ"ל). כשנוספה לתהליך זה גם השפעתה החוזרת של הנצרות, שאימצה ועיוותה, כאמור, את הרעיון הדתי הישראלי, הפכה גם היהדות ל"דת" בלבד. גם הרעיון הלאומי, שמקורו כאמור בישראל, חזר אלינו באמצעות הלבוש האירופי, והוא שחולל את הציונות. אמנם מהלך זה אפשר את התחייה הלאומית, אבל גם הותיר אותה על בסיס זר ורעוע, דבר שמתגלה היום בשקיעתה של הציונות.

המשותף בין הלאומיות האירופית לבין הלאומיות העברית המקורית הוא המושג בלבד. התוכן שונה לחלוטין. "לאומיות זו [האירופית – מ.ק.] הלא סוף סוף אינה לגבי דידנו אלא שם מושאל. אין לנו לאומיות שוביניית [שוביניסטית- מ.ק.] גרידא כשאר אומות העולם; לאומיותנו הלא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית-כללית וגם עולמית-כללית. (הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, כרך א', עמ' ט"ז). היחד הישראלי הוא מהותי, עצמי; יש לו תוכן, יש לו יעוד, ולא רק שהוא איננו זקוק ל"אחר" על מנת להגדיר ולפרנס את עצמו, אלא שכל כולו מיועד למטרה אוניברסאלית – גאולת האדם.

הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל

המתח והניגוד בין תהליך תחיית האומה הישראלית, חזרתה לארצה, הקמת המדינה ופריחת עוצמתה, לבין התהליך ההפוך בדיוק של העולם המערבי, התפרקות המדינה הלאומית והופעת הקוסמופוליטיות והגלובליזציה, חושף שוב, את אותם מניעים פסיכולוגים שהזינו את האנטישמיות הקלאסית. כאן לא נתמקד במניעים הפסיכולוגיים שלה, אלא דווקא בלבוש החדש שלה, ברציונל שלה, באידיאולוגיה – הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כאמור הגיעו האינטלקטואלים במערב למסקנה, שהרעיון הלאומי הוא התגלמות הרוע בחברה האנושית, הכרה שבאירופה התפשטה כבר לשכבות הציבוריות כולן, ובארה"ב, בינתיים, בעיקר לשכבות האינטלקטואליות. והנה, בעוד העולם משתחרר מהרעיון הלאומי, ישנו מקום אחד בתבל בו עולה הלאומיות ופורחת. הציונות, מדינת ישראל ותחיית האומה הישראלית בארצה, מבוססים במובהק על הרעיון הלאומי. בעוד שבכמעט כל שאר מדינות העולם הפכה המדינה מאידיאל וערך לגוף טכני, ארגוני, פונקציונלי, מעין חברת ביטוח גדולה בלבד במעמד דומה ל"עירייה", נותר אצלנו הרעיון הלאומי אידיאל, ערך ודגל; אצלנו הוא מהווה את התוכן המשמעות והצידוק לעצם ההוויה של מדינת ישראל; כל קיומה מבוסס על הרעיון הלאומי והיא נושאת אותו בגאון.

ומכאן מסקנתם המתבקשת של האינטלקטואלים המערביים: מדינת ישראל, שמגלמת בהווייתה את הרעיון הלאומי יותר מכל מדינה אחרת בזמננו– מגלמת בהווייתה את הרוע.  

מדינת ישראל, הממשיכה לשאת את הרעיון הלאומי בגאון – כך אומר לעצמו האינטלקטואל המערבי – היא בלתי מוסרית ובלתי לגיטימית. הדבקות של עם ישראל ברעיון הלאומי והנאמנות כלפיו, הם מבחינת האינטלקטואל המערבי נאמנות לרוע.

עם ישראל הוא מקורו של הרעיון הלאומי וכשזה האחרון יורד מעל בימת ההיסטוריה ומפנה מקום למבנה אחר של האנושות, נוטה התודעה המחוללת את התהליך לעקור את הרעיון משורשו. ושורשו הוא בישראל.

יותר מכך. עובדת היותו של ישראל נושא הבשורה המוסרית בעולם, מאז ומקדם, מוסיפה לאנטגוניזם הזה. התביעה למוסריות ממדינתו של העם היהודי, זה שהביא לאנושות את ההבטחה הגדולה לגאולת האדם, מתבקשת הרבה יותר מאשר מכל עם ומדינה אחרים. למוסר הכפול המאפיין את יחסו של המערב לישראל יש בסיס מובן. מאיתנו הם תובעים, ובצדק, להיות מוסריים, וכאשר אנחנו נוהגים – לדעתם – באופן שונה, דבקים ברעיון הלאומי ומיישמים אותו, דה הלגיטימציה מוצאת לעצמה אישור.

בדיוק כפי שעצם מציאותו של ישראל לאורך ימי שלטון הנצרות, היווה עבורה בעיה תיאולוגית, כך ממש תחייתו הלאומית והתעצמותו של ישראל בזמננו, בניגוד לתהליך הקוסמופוליטיזציה והגלובליזציה של המערב, מהווה עבורו קושי פסיכולוגי ואידיאי. האינדיבידואליזם הקוסמופוליטי ההולך ומתפשט בימינו, חש שהרעיון הלאומי ומדינת הלאום מנוגדים לו וסותרים אותו. מדינת ישראל, כמו גם עם ישראל, בעצם קיומם, מטילים צל וסימן שאלה על התפיסות העדכניות "המתקדמות" ו"הנאורות" ביותר של התודעה המערבית.

ועוד: בדיוק כפי שלא רק אירופה הנוצרית שנאה את היהדות, אלא גם אירופה המשתחררת מן הנצרות שנאה אותה, בהיותה מקור הנצרות – ולשיאה הגיעה התופעה עם אותו האיש בגרמניה, שהאשים את היהודים ואת היהדות כמי שטימאו את העמים האירופאים באמצעות החדרת המוסר היודו-נוצרי – כך ממש לא רק אירופה הלאומנית שנאה את ישראל, אלא גם אירופה המשתחררת מן הלאומיות שונאת אותו, והפעם לא כל-כך בהיותו מקור הרעיון – נראה שהם שכחו לנו עובדה זו – אלא באשר הוא עדיין נושא אותו.

והצדק עמם        

ושוב, כמו בעבר, השפעות המערב חוזרות אלינו כבומרנג, וגם אצלנו, על רקע כל המתואר לעיל, מפתחים האינטלקטואלים המושפעים מהמערב והחסרים זהות עצמית, איבה לרעיון הלאומי, לציונות, לעם ישראל וליהדות. חלקם, הקיצוני יותר, אינם מתקשים להגדיר את הציונות כפאשיזם, ולראות בה את התגלמות הרוע בתבל. חלקם, הפחות רדיקלי, מסתפקים בהגדרות אלה רק ביחס למתנחלים, שהם הם המייצגים המובהקים כיום של לאומיות שורשית, תוססת וחיונית, בחברה הישראלית גופה.

והם כולם צודקים. מבחינתם.

הרעיון הלאומי האירופי אכן פסול מבחינה מוסרית. אילו הוא בלבד היה הבסיס לתחיית האומה בארצה – כפי שראתה זאת התודעה הציונית ההיסטורית – הרי כל מפעל התחייה היה מתברר כבלתי מוסרי וממילא נידון לכישלון. שקיעת הציונות אצלנו והתערערות הביטחון במה שנקרא "צדקת הדרך" הם פרי התהליכים הללו.

אלא שהלאומיות שלנו, בשורשה, במהותה, מבוססת על יסודות אחרים – ישראליים, עבריים, אמוניים. הלבוש הציוני שלה היה לבוש חיצוני וזמני לאידיאליזם ישראלי מקורי עשיר שורשי ועמוק עשרת מונים. התעוררותנו לתחייה נבעה ממניעים רוחניים עמוקים הרבה יותר מאשר הלאומיות האירופית; האחרונה היוותה לה רק לבוש אידיאולוגי ורציונאלי. כשרוצים אנחנו היום להסביר ולהצדיק את הווייתנו הלאומית – הן כלפי חוץ ובעיקר כלפי פנים – לא נוכל לעשות זאת על בסיס הלאומיות האירופית, שהתבררה, ובצדק, כבלתי מוסרית, אלא אך ורק מתוך שיבה למקורות הלאומיות השורשית שלנו.

הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, המאיימת כל כך, היא בסופו של דבר תהליך חיובי המאלץ אותנו לשוב אל עצמנו. היא תמשיך לאיים עלינו ולרדוף אותנו, עד שנשלים את מהלך תחייתנו, נחזור לעצמנו ולמקורותינו, ונגשים בעצם הווייתנו ובתרבות שנקים כאן את ההבטחה אותה הבטחנו לעולם מני אז – גאולת האדם.

  

לא לפחד כלל

בתי המדרש החילוניים אינם איום אלא סיכוי; סוף סוף מבקשים יהודים ללמוד תורה מתוך תביעה פנימית אותנטית, בלי כפיה ובלי פיקוח חיצוני; וכי יכולנו לקוות ליותר מזה

בס"ד

לפני כשנתיים בקשה הישיבה החילונית התל אביבית, מיסודו של ארגון "בינה", להצטרף לאיגוד ישיבות ההסדר אך נדחתה בשתי ידיים. נזכרתי בדבר לאור הצעתה של ח"כ רות קלדרון שהמדינה תתקצב גם את בתי המדרש החילוניים. היה לי חבל לשמוע אז על הדחייה והיום יהיה לי חבל אם "הבית היהודי" לא ירים את הכפפה ויקדם את יוזמתה של ח"כ קלדרון.

חבל, משום שאם יש סיכוי לקונצנזוס בין הציבור הדתי לאומי לבין זה החילוני, הרי הוא על כך שהתורה איננה שייכת רק לדתיים. ערן ברוך, מנהל ארגון "בינה", אמר אז שהדחייה הוסברה בכך שהלימודים בישיבה אינם ברוח ישראל סבא. אין לי ספק שכך הוא הדבר, אבל מה בכך. סוף סוף מבקשים יהודים ללמוד תורה מתוך תביעה פנימית אותנטית, בלי כפיה ובלי פיקוח חיצוני; וכי יכולנו לקוות ליותר מזה.

הסיבה שאינני חושש מתופעת בתי המדרש החילוניים, אלא להיפך, מלא תקווה וציפייה, היא שאני עצמי זכיתי לפגוש את תורת ישראל לראשונה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה. הרבה יראת שמים לא היתה שם; גם לא רוחו של ישראל סבא. אבל זו היתה רק ההתחלה וממנה המשכתי לשאול, לברר ולהתעמק, עד שהגעתי "לתורה הלגיטימית". חזקה על כל יהודי, ובמיוחד באווירה העכשווית, שהמפגש החופשי עם התורה יגרום לו לתהליך רוחני של חיפוש ובירור אמיתי. ואם תורת ישראל אמת היא, ואכן אמת היא, חזקה על כל יהודי שלומד אותה שיגיע לאמת.

אבל לא מדובר על כך שהוא יגיע דווקא לאמת שלי; אפילו לא לזו של איגוד ישיבות ההסדר. ל"ישראל סבא" יש אמנם זקן ארוך, אבל בואו נודה על האמת – בלי מקל הוא די מתקשה לעמוד על רגליו, לא כל שכן להתקדם. משמעותה של תחיית האומה בארץ ישראל היא גם תחייתה של התורה, ותורת ישראל אכן זקוקה לניעור רציני. הלימוד החילוני, בתנאי שהוא נעשה מתוך חיפוש אמיתי ולא מתוך מגמה לנגח, רק יכול להועיל ל"ישראל סבא". הוא יכול להחזיר לו את נעוריו, את ימיו כקדם, ועוד להפריח אותו כהנה וכהנה, כפי שאמנם לימד אותנו הרב קוק באשר לדורות התחייה. מי שמאמין בתורה ומי שמאמין ביהודי – בכל יהודי – לא צריך לפחד כלל. תלמידי הישיבה החילונית ובתי המדרש החילוניים יתעמקו בתורה, בדרכם, ומניסיוני האישי אני יודע שהם לא יעצרו בדרך. הם יגיעו לאמת. זו לא תהיה כאמור בדיוק האמת שלי, אבל זו תהיה אמת אותנטית, לא מזויפת. 70 פנים לתורה. מהמפגש של האמת שלי, שלהם, של איגוד ישיבות ההסדר, ושל כל שאר היהודים העוסקים בתורה – אז כבר לא יהיה צורך לחלקם לדתיים וחילוניים – תתלבן ותתברך התורה. הדמיונות, החולשות והפחדים – משני הצדדים – יתבררו, ואנו נזכה לתחיית התורה בתרבות הבית השלישי.

יתר על כן: השיח הציבורי של עשרות השנים האחרונות בשאלות דתיים-חילונים, מדע ואמונה, דת ומדינה וכדומה, הוא על מקומה של תורת ישראל במסגרת הזהות הליברלית-חילונית של החברה הישראלית. זהו המגרש עליו התנהל השיח. משמעותם של בתי המדרש החילוניים היא – בסופו של דבר – שהויכוח הציבורי יישאר על כנו, אבל הוא ייערך על מגרש אחר – תורת ישראל והזהות היהודית. מעתה השאלה לא תהיה האם ערכי היהדות עומדים בקריטריונים הליברליים, אלא האם הערכים הליברליים עומדים בקריטריונים של תורת ישראל. זהו הבדל קטן אבל מהפכני.

הצצה קצרה בדף הפייסבוק של ערן ברוך, הספיקה לי בכדי להיווכח שאני חלוק עליו בהרבה דברים; אבל מה בכך?! המחלוקות הללו, לשם שמיים, הם התנאי ההכרחי למהפכה האמונית – ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית.

באותה הצצה, אגב, למדתי גם שנפתלי בנט ביקר ב"בינה" ושהוא וערן ברוך "הסכימו לא להסכים ולהמשיך לדבר". כנראה שבאמת משהו חדש מתחיל. 

"בארץ ישראל קם העם היהודי"?!

בניגוד לדעתו של בן גוריון, העם היהודי קם באקט חד פעמי, במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל; היא ארץ ייעוד

 בס"ד

(מאמר זה הוא גרסה חדשה למאמר בשם זה שפרסמתי כאן בחודש שעבר בהקשר אחר. הנוסח החדש הוא לכבוד יום העצמאות)

אי אפשר אלא להצדיע לבן גוריון ולהוקיר אותו ואת דור מקימי המדינה; מפעל חייהם היה בלא ספק אחת המהפכות הגדולות – והמוצלחות – בהיסטוריה האנושית. יחד עם זאת, עשרות השנים שעברו מאז, מבליטות את הצורך ב"מקצה שיפורים".

"מגילת העצמאות" שנוסחה על ידי בן גוריון (או בהנחייתו), היא מסמך שיכול להעיד היטב על תודעת הדור ההוא. כבר משפט הפתיחה שלה, בו קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה הישראלית המקורית – ש"בארץ ישראל קם העם היהודי...", בעייתי מאד. כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים), במתן תורה, בסיני. הפסוק "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז, ט), נאמר לפני ולקראת הכניסה לארץ – ולא בארץ ישראל, ודאי לא אחרי עשרות או מאות שנות גיבוש לאומי בארץ (ותודה למגיב האלמוני על ההערה המחכימה. ראו נוסח קודם באתר זה). ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. עבורנו ארץ ישראל איננה "מולדת" אלא ארץ ייעוד, ארץ בה אנו אמורים להגשים את יעודנו הלאומי ומתוך כך את זה האוניברסלי.

אלא שתפיסה זו של העם העברי כמובן לא התאימה לבן גוריון. תפיסתו הלאומית של בן גוריון היתה התפיסה הלאומית האירופאית, לפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית, והגדרה עצמית כעם – הקמת מדינה לאומית. לפי תפיסה זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא יעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של יחידים ולא בעל מהות מוגדרת; לפי התפיסה האירופאית עיקר עניינו של העם הוא הקיום כשלעצמו; העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד; העתיד פתוח לחלוטין וכך הולכת זהותו של העם משתנית ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.

כל שכן, שבן גוריון לא יכול היה לקבל את הסיפא של הפסוק הנ"ל – "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך". עם ישראל, אליבא דבן גוריון, הוא עם ריבוני שאיננו כפוף לדבר, ודאי לא לריבונו של עולם.

מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להדגיש – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם היהודי, ממש כמו כל שאר עמי התבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם", כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת ה"מולדת", תפיסה אירופאית ולא יהודית. גם שאלת "זכותנו ההיסטורית" על הארץ היתה כמובן חשובה לבן גוריון. הוא לא יכול היה לבסס אותה על הצו והיעוד האלוקיים ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.

היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות האירופאית – שהיא תופעה חדשה יחסית בהיסטוריה, בערך 250 שנה – מקוטלגת היום במושג "קהילות מדומיינות", מושג שטבע הפילוסוף בנדיקט אנדרסון בספרו בשם זה. גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין להשלים עם העובדה. למזלנו, בניגוד לאירופאים, לנו יש תפיסה שונה, שעל פיה נוכל לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.  

ממילא מובן שמגילת העצמאות הבן גוריונית – שכבר במשפט הראשון שלה ניכר שהיא מופרכת, רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה, כפי שמסביר שבתי בן דב (כל כתביו, כרך 3, עמוד 319 ואילך) – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל. היא היתה מתאימה לתודעת זמנה.

איך אמר ר' נחמן: צריך לעשות תשובה על התשובה. החזרה לארץ והקמת המדינה היו בבחינת "חזרה בתשובה" לאומית במובן העמוק ביותר של המושג. עכשיו הזמן להעמיק עוד יותר – לבסס אותן על התודעה היהודית.    

אובמה כתום

צריך לקוות שמישהו יתעורר משום מקום, ובמקום שאין אנשים יקום ויהיה לאיש, ופשוט ירים את המנדטים שמוטלים כרגע על הרצפה כאבן שאין לה הופכין

בס"ד                                                                                                                                 נכתב ב-17.6.2008 

(טוב. חברות וחברים. זה לא מאמר אקטואלי. סתם בשביל הכיף. מאמר קצר. מצאתי 

אותו ב"מקרה" בארכיון. "עמוד פותח" (מאמר מערכת) של עיתון "נקודה",

גיליון 312, סיון תשס"ח (יוני 2008), כשהחלה ההתארגנות לבחירות 2009.

אובמה עדיין לא היה אז נשיא, אבל כבר הופיע מן האין. 

אם זה מזכיר לכם את נפתלי בנט, לא בטוח שזה במקרה.

לא שיניתי מילה)

המצב הפוליטי של הציבור הכתום נראה לכאורה מסובך, אבל למעשה הוא פשוט להדהים. כרגיל, אנשים נוטים לחפש את האבדה מתחת לפנס. מספרים לנו שדרושה אחדות, אבל האיחוד הלאומי הוא קובץ די מגובש של רוב הכוחות הפוליטיים הכתומים, ואחדות פורמלית לא תעלה ולא תוריד.

מה שציבור הכתום צמא לו הוא כריזמה, מנהיגות, ובעיקר בשורה. העובדה שהסקרים האחרונים מלמדים שהאיחוד הלאומי יורד לארבעה עד חמישה מנדטים אינה מפתיעה. הציבור מאס בו, בדיוק כמו שמאס במועצת יש"ע, ושום תיקונים טכניים, פורמליים או קוסמטיים לא יעזרו כאן. נכון שבשני המקרים מדובר בסך הכל באנשים טובים, אבל גם זה לא יעזור.

המנדטים החסרים - ארבעה או חמישה, עם פוטנציאל ליותר מזה - מחפשים השראה ושאר רוח. כרגע כל מה שהאיחוד הלאומי משדר הוא ההפך הגמור מכך. בינתיים יושבים להם המנדטים האבודים הללו בבית ומחפשים ביטוי פוליטי - ואין.

זו בדיוק הסיטואציה שאפשרה לברק אובמה לכבוש את ראשות המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. מול הממסד המשומן, המשעמם, והלוקח-את-עצמו-כמובן-מאליו של מפלגתו, ידע אובמה להציע כריזמה ושאר רוח. כך בדיוק עשה בזמנו גם חיים רמון לממסד ההסתדרותי, שלא הסכין לקרוא את המפה ולהבין שזמנו עבר.

אנשי האיחוד הלאומי לא יעזבו את כיסאותיהם בהתנדבות. הם בטוחים - ממש כמו מועצת יש"ע - שאי אפשר בלעדיהם. הם אפילו לא יוכלו לבוא בטענות אם מישהו יתעורר ויקים בית פוליטי למנדטים האבודים. זה לא יבוא על חשבונם. להפך. התחרות, המאבק הפוליטי, וההתעוררות שייווצרו בין שני הגורמים, יועילו לשניהם ויביאו בסך הכל יותר מנדטים. כך קרה בעולם החרדי בסוף שנות השמונים. יהדות התורה ודגל התורה נאבקו ביניהן על הקול החרדי, ושתיהן יצאו נשכרות.

אבל כדי שמהלך כזה יצא אל הפועל דרושים מנהיגות, תעוזה, שאר רוח ובשורה, ואלה דברים שקשה למצוא כרגע במחננו. צריך לקוות שמישהו יתעורר משום מקום, ובמקום שאין אנשים יקום ויהיה לאיש, ופשוט ירים את המנדטים שמוטלים כרגע על הרצפה כאבן שאין לה הופכין. עד אז, אם וכאשר, כדאי שלפחות נבין את הבעיה ונפסיק להתרוצץ עם עצומות של אחדות.

מוטי קרפל

אפלטון, המוזיקה והמהפכה

מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של המוזיקה היה דווקא אפלטון. הוא לא היה מאפשר ל"טרנד" של המוזיקה היהודית לחדור לגל"צ 

בס"ד

הטרנד של המוזיקה היהודית הולך ותופס תאוצה. עוד ועוד אמנים, דתיים וחילונים, מצטרפים לגל החדש. הלחן הנפלא של עובדיה חממה ל"אנא בכוח" היה דוגמה מובהקת לתופעה.

לכאורה כל העניין נראה תמים. מן פולקלור שכזה. "שומרי החומות" של ההגמוניה, שיודעים היטב כיצד לסמן ולתקוף כל ניצן שעלול לסכן אותה – ההתנחלות, התשובה, תנועת ש"ס וכדומה – אינם חוששים ממוזיקה. להפך – גם הם נהנים.

אבל המוזיקה אינה ניטרלית ואינה תמימה כלל. מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של טרנד מוזיקלי היה אפלטון. את "השומרים" של המדינה שהגה, הוא מזהיר נמרצות:

"יש להיזהר מהנהגת מין חדש של מוזיקה, באשר יש בכך משום סכנה לכל. כי בשום מקום לא ישונו דרכי המוזיקה בלי שישתנו החשובים שבחוקי המדינה.... כאן חייבים השומרים לבנות את מצודתם: במוזיקה. .... בלי משים מתגנבת מצד זה בנקל העבריינות. .... כאילו אין עבריינות זו אלא משחק, ואיננה עושה שום דבר רע. שכן .... איננה עושה אלא זאת: מעט מעט היא מוצאת לה אחיזה, וחודרת בחשאי, זעיר שם זעיר שם, לתוך הנימוסין והעיסוקים; מכאן תעבור, בזרם גדול יותר, לתוך משא ומתן שבין אדם לחברו, ומתוך משא ומתן זה הריהי תוקפת את חוקי המדינות ומשטריהן בחוצפה יתרה .... עד שתהפוך בסופו של דבר את כל סדרי הפרט והכלל" (המדינה, ספר ד' עמ' 424-425).

דווקא בשל תמימותה לכאורה, בכוחה של המוזיקה היהודית לפצח את מנגנוני ההגנה שיצרו "שומרי החומות" על מנת לחסום את הופעתה המתבקשת של הזהות היהודית. המוזיקה מדברת אל הנשמה ומעוררת אותה, ושום מכבסת מלים של התקינות הפוליטית לא תוכל לה.

מובן שהמוזיקה אינה הסיבה לשינויים התרבותיים, שנובעים תמיד מרובד עמוק יותר, אבל כשמגיע זמנם להתחולל היא מהווה כלי מצוין להתגברות על כל המנגנונים שאמורים לחסום את השינויים.

מי שאהב את "אנא בכוח" – ומי לא בעצם – כבר לא יוכל להתכחש לזהותו היהודית. ומכאן ועד מהפכה תרבותית, ובהמשך פוליטית – כפי שכתב אפלטון – הדרך כבר לא ארוכה.

******

התרבות "הישראלית"

הטרנד של המוזיקה היהודית הוא רק תחילתו של תהליך. ההמשך עתיד להתחולל בכל תחומי האומנות והתרבות בישראל. אבל אי אפשר להבין את מצבה הנוכחי של התרבות "הישראלית" – בניגוד לישראלית במובן המקורי של המושג – ואת עתידה, בלי להבין את הרקע שלה בתהליכים התודעתיים האוניברסליים, ולצורך כך יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות".

"הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטת הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה. גם התרבות במובן הצר יותר של המושג, האומנויות – ספרות, שירה, ציור, מוזיקה, תיאטרון וכדומה – הביאה לידי ביטוי את הרוח החדשה של הנאורות ועוצבה, בעיקר מבחינת תכניה, על פי רוח זו.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. התפתחות האומנויות היתה חלק מהמהפכה הזו. התודעה המודרנית שנוצרה במהלך זה באה לידי ביטוי גם בעם ישראל, והיא שאפשרה, בין היתר, את הציונות, חזרת ישראל לארצו, הקמת המדינה וגם – את הופעתה של האומנות "הישראלית".

כפירה לשמה

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו, אינן באות מחוגי נפגעיו – הדת ומיצגיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום, בעולם בכלל, בישראל בפרט, ובתרבות ובאמנות "הישראליות" בפרטי פרטות, הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כאמור, כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים – והיא היא המאפיינת את הפוסט-מודרניזם בכלל ואת הופעותיו "הישראליות" בפרט: הפוסט-ציונות ולעניינו האומנות "הישראלית".

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה, החולניות ושאר כל מאפייניה של הכפירה – שהם סימן ההיכר לאומנות בתרבות האנושית בת זמננו בכלל ובזו "הישראלית" העכשווית בפרט. היא עדיין מתהדרת בתג של "הנאורות", אבל היא מייצגת מובהקת של החושך.

אסור שמכבסת המילים הפוסט-מודרנית תבלבל אותנו. אין אנו טועים בתחושתנו הכללית האמורה באשר לאומנות העכשווית. זה לא שאנחנו לא מעודכנים, פרימיטיביים או לא מבינים משהו. הטומאה מעידה על עצמה. "נשמות מרגישות מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית...רוח טומאה זה ככל רוח טומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש" (הרב קוק, שם, עמ' פב).

זה כבר מתחיל

את הנחמה שמבשר לנו הרב קוק לפיה "הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו" (שם), ניתן היום כבר לראות עין בעין. הטרנד של המוזיקה היהודית הוא תחילתו של התהליך. לאחר כל ההתפתחות המוזיקלית האדירה, הן בעולם המודרני והן בישראל, התברר פתאום שנעלמו התכנים האמיתיים, הגבוהים, העדינים, הרוחניים. משהתרוקנה המוסיקה מכל אלה וחשה מחנק וייאוש היא שבה ומוצאת תכנים אלה ביהדות.

הנטיה לחזור ולחפש ביהדות ובישראליות – והפעם בלי מרכאות – את התוכן האבוד היכול למלא את המוזיקה במשמעות, היא תופעה אמיתית, משמעותית ואותנטית. היא כזו לא רק למרות שיש לה גם צדדים אחרים – מסחריים, אופנתיים וכדומה – אלא דווקא בשל כך. צדדים אלה מגלים שהתופעה איננה רק אידיאלית אלה גם נעוצה עמוק עמוק במציאות ובצרכיה. העובדה שהחזרה הזו של האומנות למקורות מתחילה דווקא במוזיקה היא הכרחית, אופיינית ומתבקשת. המוזיקה היא המופשטת ביותר, ולכן מאפשרת להיכנס לתהליך בלי מילים ובלי להודות בו, באופן של "ליבא לפומה לא גליא" – דברים שהאדם אינו מעז להודות בהם אפילו לעצמו.

אבל הטרנד במוזיקה הוא רק ההתחלה. בעשור הקרוב נראה תהליכים דומים גם בתיאטרון, בקולנוע, בספרות, באומנות הפלסטית ובכל שאר ענפי האומנויות. כולן חנוקות מן הייאוש ובחילת החיים, וכולן מחפשות מוצא. בניגוד לתרבות הכללית, לזו "הישראלית" יש מוצא כזה. וכך, בישראל – בניגוד לעולם התרבות הכללי – לא יאבדו כל היתרונות ההם של הנאורות והעידן המודרני, אלא דווקא יתבררו, יעלו ויתקדשו. כדאי להתבונן היטב מסביב – זה כבר מתחיל.

(מאמר זה מורכב למעשה משני מאמרים שפרסמתי בעבר. עד לכוכביות – מדובר במאמר פותח של עיתון "נקודה" מס' 325, מחדש מרחשוון, תש"ע (אוקטובר 2009). מהכוכביות והלאה זהו מאמר שפורסם בעיתון "מקור ראשון" במוסף "עמדה", בחודש טבת תשע"א (דצמבר 2010). מאז הדברים נעשו, כך נראה לי, רק יותר רלוונטיים ואקטואליים).

  

.