צריך לקוות שמישהו יתעורר משום מקום, ובמקום שאין אנשים יקום ויהיה לאיש, ופשוט ירים את המנדטים שמוטלים כרגע על הרצפה כאבן שאין לה הופכין
בס"ד נכתב ב-17.6.2008
(טוב. חברות וחברים. זה לא מאמר אקטואלי. סתם בשביל הכיף. מאמר קצר. מצאתי
אותו ב"מקרה" בארכיון. "עמוד פותח" (מאמר מערכת) של עיתון "נקודה",
גיליון 312, סיון תשס"ח (יוני 2008), כשהחלה ההתארגנות לבחירות 2009.
אובמה עדיין לא היה אז נשיא, אבל כבר הופיע מן האין.
אם זה מזכיר לכם את נפתלי בנט, לא בטוח שזה במקרה.
לא שיניתי מילה)
המצב הפוליטי של הציבור הכתום נראה לכאורה מסובך, אבל למעשה הוא פשוט
להדהים. כרגיל, אנשים נוטים לחפש את האבדה מתחת לפנס. מספרים לנו שדרושה אחדות,
אבל האיחוד הלאומי הוא קובץ די מגובש של רוב הכוחות הפוליטיים הכתומים, ואחדות
פורמלית לא תעלה ולא תוריד.
מה שציבור הכתום צמא לו הוא כריזמה, מנהיגות, ובעיקר בשורה. העובדה
שהסקרים האחרונים מלמדים שהאיחוד הלאומי יורד לארבעה עד חמישה מנדטים אינה מפתיעה.
הציבור מאס בו, בדיוק כמו שמאס במועצת יש"ע, ושום תיקונים טכניים, פורמליים או
קוסמטיים לא יעזרו כאן. נכון שבשני המקרים מדובר בסך הכל באנשים טובים, אבל גם זה
לא יעזור.
המנדטים החסרים - ארבעה או חמישה, עם פוטנציאל ליותר מזה - מחפשים השראה
ושאר רוח. כרגע כל מה שהאיחוד הלאומי משדר הוא ההפך הגמור מכך. בינתיים יושבים להם
המנדטים האבודים הללו בבית ומחפשים ביטוי פוליטי - ואין.
זו בדיוק הסיטואציה שאפשרה לברק אובמה לכבוש את ראשות המפלגה הדמוקרטית
בארצות הברית. מול הממסד המשומן, המשעמם, והלוקח-את-עצמו-כמובן-מאליו של מפלגתו,
ידע אובמה להציע כריזמה ושאר רוח. כך בדיוק עשה בזמנו גם חיים רמון לממסד
ההסתדרותי, שלא הסכין לקרוא את המפה ולהבין שזמנו עבר.
אנשי האיחוד הלאומי לא יעזבו את כיסאותיהם בהתנדבות. הם בטוחים - ממש כמו
מועצת יש"ע - שאי אפשר בלעדיהם. הם אפילו לא יוכלו לבוא בטענות אם מישהו
יתעורר ויקים בית פוליטי למנדטים האבודים. זה לא יבוא על חשבונם. להפך. התחרות,
המאבק הפוליטי, וההתעוררות שייווצרו בין שני הגורמים, יועילו לשניהם ויביאו בסך
הכל יותר מנדטים. כך קרה בעולם החרדי בסוף שנות השמונים. יהדות התורה ודגל התורה
נאבקו ביניהן על הקול החרדי, ושתיהן יצאו נשכרות.
אבל כדי שמהלך כזה יצא אל הפועל דרושים מנהיגות, תעוזה, שאר רוח ובשורה,
ואלה דברים שקשה למצוא כרגע במחננו. צריך לקוות שמישהו יתעורר משום מקום, ובמקום
שאין אנשים יקום ויהיה לאיש, ופשוט ירים את המנדטים שמוטלים כרגע על הרצפה כאבן
שאין לה הופכין. עד אז, אם וכאשר, כדאי שלפחות נבין את הבעיה ונפסיק להתרוצץ עם
עצומות של אחדות.
מוטי קרפל
מכובדי, מוטי קרפל,
השבמחקהיום, במסגרת תוכנית ברוקדייל של אוניברסיטת בר-אילן, שמעתי את הרצאתו המקסימה של הרב פרופסור אריה פרימר, שנושאה היה "לקט תובנות מדעיות בתורה". כפרופסור לכימיה שחקר הרבה שנים את תכונותיו של היסוד 'חמצן' הוא הדגים כיצד תכונותיו היחודיות של החמצן והקטליזטורים המתכתיים שבגוף האדם מאפשרים את יכולתו ל"נשום" ולקיים את חייו ומחייבים בסופו של דבר את מותו. "וייצר יקוק א-להים את האדם ... ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כמו כן הוא הוסיף והסביר כיצד תכונותיה של מולקולת המים מאפשרות ומאשרות את הפסוק "ויאמר א-להים ישרצו המים שרץ נפש חיה".
למה דברי מכוונים? בכדי שהאדם הראשון שזה עתה נברא יקום על רגליו ויחיה 930 שנה, הוא זקוק לסביבה מתאימה, תומכת. בלעדיה הוא היה נובל מייד.
לכן לא די במנהיגות, בתעוזה,בשאר רוח ובשורה. דרושה גם הסביבה המתאימה בדמותם של לפיד, יחימוביץ, ליבני, גלאון ואפילו פרץ והחרדים. אם חס וחלילה גיבורינו היה צץ בדור לא כשר - הוא היה נובל כמו קודמיו.
אין שום ספק. יותר מזה, גם הדרישה לאחדות המחנה, שכאן קצת זיזלתי בה, איפשרה את הופעתו והצלחתו. ובכל זאת, כשאובמה פגש בו בארץ, הוא שאל אותו: "אתה הוא זה שבא מן האין ולקח את כל הקופה" (או נוסח דומה) ברומזו על עצמו, ועל ההקבלה בעיניהם.
השבמחק