שיעורים חדשים בכתבי שבתי בן דב

הוספנו עוד שבעה שעורים חדשים.

מתוך הספר "גאולת ישראל במשבר המדינה".

באתר כתבי שב"ד.

בנושאים:

- הקבעון הסוציולוגי בשנות החמישים.
- הקבעון הסוציולוגי + דווקא שמעון פרס מקדם את הגאולה.
- חוסר הבטחון הכלכלי והצבאי נובע מחוסר בטחון מוסרי-רוחני.
- שב"ד מנבא את מלחמת ששת הימים.
- מהותו של הסכסוך במזרח התיכון - הערבים ישלימו איתנו כשנחזור לעצמנו.
- התרבות הישראלית בצומת דרכים.
- גם גבול הירדן איננו מספק את הצרכים הגיאופוליטיים שלנו.

(שימו לב שישנה באתר אפשרות לפתוח את הטקסטים הרלוונטים).

 הכתובת:

http://shabtaybendov.wordpress.com/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/

אל תתאבדו לנו

קידום האג'נדה ההומולסבית על ידי החוגים הליברלים בישראל הוא קידום פרויקט של התאבדות קולקטיבית מתוחכמת. חבל. אנחנו זקוקים לכם. בריאים.

בס"ד                                                  

                                              (פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת, כ"ד טבת, תשע"ד (27.12.13))

לפני כמעט עשרים שנה, ראיינה אותי העיתונאית סימה קדמון לעיתונה דאז, "מעריב", בענייני מתנחלים, אוסלו, וגם יחסי דתיים-חילונים. בסיום השיחה, בעודנו קמים מכיסאותינו, שאלה אגב אורחא: "מה יהיה?". "תיראי", עניתי לה, "יש לי חבר תל אביבי טוב, חילוני. לו יש שני ילדים, לי יש שמונה. לו יהיו ארבע נכדים, לי יהיו ששים וארבעה. זה מה שיהיה." קדמון נדהמה. היא קלטה את האופן הזה של העמדת העובדות במלוא משמעותו ואף נתנה לו מקום מרכזי בכתבה המודפסת.

כיום מסתבר שהערכת המצב דאז היתה נכונה, אבל אני חייב להודות שגורם אחד לא לקחתי אז בחשבון – התפשטות האג'נדה ההומולסבית. לו הייתי מעריך אז את עוצמת התפשטותה של הלגיטימציה לתופעה, לא הייתי מדבר על יחס של 4:64 בקצב ההתרבות, אלא על יחס של, אולי, 2:64.

אין הכרח לקבל את עמדתה של מסורת ישראל ביחס לתופעה; מספיק להתבונן במשמעותה במונחים דרויניסטיים. חברה שהופכת את ההומולסביות לתופעה נאורה, מתקדמת, ערכית ולגיטימית, גוזרת על עצמה מיתה. חברה הומולסבית היא חברה שאין לה דור המשך, חברה מתאבדת, חברה שאין לה עתיד. (ופתרונות מלאכותיים של אימוץ או פונדקאות וכדומה אינם פותרים את הבעיה). אמנם אירוני הדבר שדווקא מפלגת "יש עתיד" מקדמת את ההתאבדות הקולקטיבית הזו, אבל למדנו כבר לקרוא את מכבסת המילים של השיח הישראלי משמאל לימין. הכל הפוך.

לפי מקורות תורניים, כנראה שיש לתופעה בסיס אובייקטיבי, גנטי או פסיכולוגי, אבל הוא חל רק על שברירי אחוזים מהאוכלוסייה. כשהיא חורגת מכך, ומתפשטת כתופעה חברתית ומוסרית ואף זוכה ללגיטימציה, קידום ואפילו אידיאליזציה, הרי שכל בר דעת מבין שחברה שזו מערכת ערכיה – החוגים הליברליים בישראל במקרה זה – כורתת את הענף עליו היא יושבת ועומדת להעלם, פיזית וביולוגית, תוך דור אחד לכל היותר.

הרס עצמי

תורת ישראל מקדשת את החיים. קדושת החיים, לא רק של הפרט, ולא רק של העם – נצח ישראל, התמדתו בזהותו ההיסטורית ודבקותו בייעודו המקורי – אלא גם קדושתם של החיים כשלעצמם, הם תמצית תורת העם הזה. ריבונו של עולם הוא מקור החיים, ודבקותנו בו, כפרטים וכאומה, היא דבקותנו בהמשכת החיים והענקתם, מדור לדור, לנצח נצחים. החיים הם גילוי אלוקי ומכאן קדושתם. אידיאולוגיה או מערכת ערכים שדוגלת בהפסקת זרימת החיים מדור לדור, מעידה על חולי מוסרי, על ייאוש מהחיים ועל שנאתם.

חברות ותרבויות נולדות מתפתחות ונעלמות. מנגנון של הרס עצמי, פועל בעולם האנושי ממש כמו בטבע. ההומולסביות, כתופעה אובייקטיבית, היא מנגנון מתוחכם של הרס עצמי, בממד הפרטי כמו בזה הציבורי. החלטה מפורשת, גם אם לא מודעת, שאין טעם להמשיך סוג זה של חיים.

למרות ניסיונם של חוגים שונים, אפילו כאלה של חובשי כיפות, ל"כבס" את התופעה, להקל בה ולראות בה דבר מתקדם ונאור, תורת ישראל איננה מותירה שום מקום לספק באשר לעמדתה בעניין ומגדירה אותה במילה אחת, ברורה ובלתי ניתנת לפרשנות – תועבה. אין זו צרות מוחין, קטנות, אנכרוניזם או בערות חשוכה; זוהי האמת המוסרית הברורה: ההומולסביות היא צורה מתוחכמת של התאבדות וכתופעה חברתית היא התאבדות קולקטיבית – ההפך המוחלט מקדושת החיים.

העם זקוק לכם

החברה החילונית-ליברלית בישראל פיתחה ערכים רבים שחיוניים להמשך התפתחותנו כאומה בכלל, ולהמשך תחייתנו הלאומית בדורות אלה בפרט. בלי הערכים של חופש, חרות, פתיחות מחשבה, יצירתיות, ואפילו ערכים של מרידה במסגרות, כפירה במוסכמות, מהפכנות וחשיבה משוחררת ובלתי כבולה, בלי כל אלה לא נוכל להמשיך, ולכן חשוב לנו כל כך שהחוגים הנושאים את המורשת הזו לא יתאבדו לנו. אנחנו צריכים אתכם עצמכם; אנחנו זקוקים למסורת שפיתחתם עבור עם ישראל כולו. הערכים הללו, כשלעצמם, אינם סותרים את מסורת ישראל. אדרבא, הם מושרשים בעומקה. אבל כשלוקחים אותם בלי גבולות, נותנים להם להתפרץ בצורה בלתי מבוקרת ומביאים אותם "אד אבסורדום" – הופכים אותם מערכים בריאים, חיוניים ומפריחי חיים, לערכים הרסניים.

החברה הישראלית בכללותה נפגעת אמנם מתופעת ההתאבדות הקולקטיבית הזו, אבל תדע להחזיק מעמד. מסה מספיקה מתוכה, כשליש בערך, חי את מערכת הערכים המסורתית בהכרה מלאה. עוד שליש לפחות, שנגדיר אותו כמסורתי, בריא ומושרש דיו ולא צפוי – ככלל – לאמץ את ערכי ההרסנות הללו, למרות חשיפתו למכבש התקשורתי והפוליטי המנסה לקדמם; הבעיה היא בציבור הנותר, המיעוט החילוני-ליברלי, שלא יהיה לו המשך בעם ישראל. נכון אמנם שהערכים שהוא יצר הפכו זה מכבר לנחלת הכלל, ויהיה להם המשך גם בלעדיו, אבל קיים הבדל משמעותי בין איכותו של ההעתק לבין זו של המקור. יתר על כן: הנשמות הישראליות הללו, שהיו בדורות האחרונים הכוח המניע, המוביל, המחדש והיוצר, של התחיה – נשמות עמוסות כישרון, פתיחות יצרתיות ועוד מעלות רבות וטובות – תהיינה חסרות לעם הזה בהמשך.

העם הזה זקוק לכם. אל תתאבדו לנו.   

      

שיחה: מקומו של הציבור הדתי לאומי במהפכה האמונית | 27 דקות | iCast

שיחה מתוך שעור

27 דקות


מקומו של הציבור הדתי לאומי במהפכה האמונית | שיעורים בכתבי שב"ד | iCast

תג המחיר של הבלבול

קומץ הנערים פורעי החוק מהיישוב בת עין הם קורבנות עיוות אידיאולוגי המחנך לשנאת ערבים כביטוי ליראת שמים ואהבת ישראל

                                                      

בס"ד                                                                                                                  ה' בכסלו, תשע"ד                                   

בשבוע שעבר הותקף נהג משאית ערבי – וחייל שכנראה נחלץ לעזרתו ורוסס בגז פלפל – על ידי שני "רעולי פנים" ליד שער הישוב בת עין. עד עתה לא אותרו התוקפים, כך שייתכן, תיאורטית, שהם כלל לא תושביו. אבל באמת אין לכך משמעות. תושבי בת עין מכירים היטב את התופעה: חבורת נערים שתוקפת ערבים, רודפת חיילים ומציקה אף לתושבים מן הישוב, על רקע אידיאולוגי. 

לא מדובר בנוער של בת עין אלא בקומץ נערים מהישוב. מוקד התופעה הוא בילדיהן של מספר משפחות שניתן לסופרן על פחות מאצבעותיה של יד אחת.  

התופעה עצמה לא צמחה בישוב, למרות שיש לא מעט סיבות לכך שהיא צצה גם בו; היא "ייבוא" של תפיסות אידיאולוגיות שהתפשטו בשנים האחרונות ביש"ע – "תג מחיר" וחוגים השייכים או המגבים את האידיאולוגיה הזו.

בבת עין מתגוררות כ-200 משפחות, כך שמדובר בקומץ זעיר שפועל על דעת עצמו בניגוד לדעתם של רוב תושבי הישוב, תוך גרימת נזקים במעמד המוסרי, באווירה, בתדמית, בביטחון, בכספים ועוד.

לגבי המקרה האחרון לפחות, גם אם לא אותרו עדיין חשודים, עצם העובדה שאפשר להניח בסבירות גבוהה שהיו אלה נערים מהקבוצה הנידונה – מחייבת ברור מעמיק.

כאחד מוותיקי וראשוני הישוב, מוטל גם עלי להכות על חטא. הכרנו את הבעיה, אבל חשבנו שהיא תיפטר מאליה. עכשיו לא נוכל עוד להמשיך להתכחש לחובתנו. הדבר עבר כל גבול.

במוצ"ש האחרון התכנסה פגישת חברים דחופה בכדי לדון בתופעה ובדרכי פעולה אפשריות למיגורה. כרגע נבדקת האפשרות להרחקת שתי משפחות שילדיהן הן מוקד התופעה, מן האגודה ומן הישוב.

ייתכן שהבירור יועיל גם לחוגים רחבים יותר. אני עצמי נמנעתי מלדון באופן ציבורי בתופעת "תג מחיר", למרות שהיו ברורים לי הן הבעייתיות שלה והן מקורה הרעיוני. עכשיו, כך נראה, גם לצו זה אינני יכול להתכחש.

לטהר את האמונה

הביקורת הציבורית הנמתחת על הישוב, הן בחוגי יש"ע והן בציבור הכללי, היא בהחלט במקומה. אם נתעלם מהתגובות האוטומטיות של שונאי מתנחלים מקצועיים, הרי הביקורת של "עמך ישראל", שחש סלידה מהתנהלות זו, הן ביחס לתקיפת החייל והן ביחס לתקיפת הערבים, היא מתנה מן השמיים.

עם ישראל מרגיש, ובצדק, שלא יעלה על הדעת שלאומיות ישראלית כרוכה בשנאת זרים; שאם הדבקות בארץ ישראל, באומה הישראלית, בתורתה ובכל שאר האידיאלים שלה, נובעת, מחייבת או כרוכה בשנאת זרים – גם אם אלו הערבים, שאיתם יש לנו מלחמה על הארץ – הרי זו דבקות מסולפת. ביודעין או שלא ביודעין, הוא תובע מאתנו לטהר את האמונה. 

הרב קוק כותב בספר "אורות": "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה" (עמוד קמ"ט).

שנאת זרים היא חלק אינטגרלי מהלאומיות האירופית. מכיוון שאין לה תוכן פנימי עצמי, היא זקוקה לזרים, לאויבים, ל"אחרים", בכדי ליצור את הסולידריות ו"היחד" הלאומי. אירופה הכירה בשטחיות הרעיון הלאומי שלה, ובאסונות שהוא הביא עליה, והחלה לנטוש אותו.

הלאומיות שלנו, לעומת זאת, היא אידיאל מלא תוכן. היא איננה זקוקה לשנאת זרים לשם פרנסתה. נהפוך הוא, כל כולה מיועדת לתיקון האנושות במלואה. אם זקוק מישהו לשנאת זרים לשם הגדרת, ביטוי או פרנסת הלאומיות הישראלית שלו, "סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה"; אות הוא שגם אהבת ישראל שבו משובשת. לא רק ששנאה כזו מתדרדרת במהירות לשנאת חיילים, צה"ל והמדינה, אלא שאלו שני צדדים של אותו מטבע.

הערבים הם אויבנו; אנו נאבקים עמם על ארץ ישראל. את המלחמה הזו יש לנהל בעוצמה, בגבורה, בתקיפות, בנחישות, בביטחון מלא בצדקתנו, במסירות נפש ובאמונה שלמה. לא בשנאה! השנאה היא חולשתם של אלה שאינם מסוגלים לבסס את הדבקות הלאומית הישראלית שלהם על התוכן החיובי שלה.  

הרציונל של שיטת "תג מחיר", כאילו כל כוונתה היא להעסיק ולהרתיע את צה"ל, ולא פגיעה לשמה בערבים, הוא תרמית עצמית. בפועל היא מחנכת לשנאה ומטביעה אותה בנפש.

אין לנו בעיה עם הערבים

יתר על כן. אין לנו כלל בעיה עם הערבים. יש לנו רק בעיות עם עצמנו, בתוך החברה הישראלית – ופנימה. כוחם של הערבים הוא השתקפות של חוסר היכרותנו את עצמנו, את התוכן המיוחד של הלאומיות הישראלית. ברגע שנחזור לעצמנו – ואנו נחזור – יימוגו בפנינו הערבים, כפי שהיה בעבר.

המשותף לחוגי "תג מחיר" ולשמאל הוא הקניית מציאות וממשות להתנגדות הערבית לשיבת ציון. אבל כל מי שעיניו בראשו, מבין שהפלשתינאים אינם אומה, שאין להם שום ממשות היסטורית, וכל תפקידם ההיסטורי הוא להחזיר אותנו אל עצמנו.

חולשתם של המדינה בכלל ושל צה"ל בפרט במאבק מול הערבים על הארץ אמנם בלתי נסבלת וזועקת לשמים, אבל היא לא תפטר על ידי יוזמות פרטיזניות פרטיות. הבעיה היא בתודעה הלאומית, בחוסר הכרת עם ישראל את מהותו, ואותן צריך לרומם.

אין כל זה אומר שאין חובת זהירות, שמירה, התגוננות ואפילו יצירת הרתעה לפעמים – אפילו פרטיים – במאבק היומיומי מול האויב הערבי בשטח. אבל כל זה חייב לבוא מהראש – בצורה מושכלת, עניינית, קרת רוח ומדודה – לא מרגשות שנאה ותוהו. וכל זה איננו קשור לערבי סתמי עובר אורח.

גם לערך של "עבודה עברית" ישנה חשיבות רבה, אבל משמעותו היא החיובית: הפשלת שרוולים לשם סיקול אבנים, לא לשם זריקתן.

מי שעבורו ההיאחזות ביהודה והשומרון, בתורה, באומה, או בכל אידיאל ישראלי אחר, תשובה וגאולה למשל, כרוכה בעיקר ב"לכסח לערבים את הצורה" – איננו מבין את מהות הגאולה.

בלבול בין שתי דרכים

הטעות הזו איננה מקרית. היא נובעת מבלבול מובהק בין שתי דרכים בגאולה – גאולה בדרך ניסית, מהשמיים, וגאולה בדרך הטבע. לכל אחת מהן הגיון משלה, כל אחת מהן פועלת פעולה חיובית כשלעצמה והן משלימות זו את זו. בתנאי שלא מערבבים ביניהן.

הדרך הניסית, המטאפיזית, שבדור האחרון באה לידי ביטוי בולט בתנועת חב"ד, רואה את תפקידה בברור מרחוק. היא איננה יורדת אל תוך המציאות הישראלית הציונית – הציבורית – על מנת לפעול בתוכה ולבררה מבפנים, אלא מקרינה עליה מבחוץ. לכן היא עוסקת, בעיקר בפרט; לא בממד הציבורי.

הדרך השניה היא זו של הרב קוק וממשיכי דרכו, והיא בנויה על הנחות יסוד של "גאולה בדרך הטבע". קימעא קימעא – לא "משיח עכשיו". זוהי הדרכה שיורדת אל תוך המציאות המסובכת על מנת לברר את תהליך שיבת ציון מתוכו. מבפנים. זהו הגיון אחר. העיסוק בשאלות הציבוריות – צבא, גיוס, מדינה, ממלכתיות, עצמאות, ארץ ישראל, היחס לערבים וכדומה – מחייבת עקרונות והנחות יסוד אלה, שרק הן מאפשרות את תיקון הציבוריות הישראלית מתוכה.  

לב השיבוש של חוגי "תג מחיר" ומקורות השראתם, הוא בניסיון לפעול בתוך המציאות הציבורית הישראלית על יסוד הנחות העבודה של שיטת "הגאולה הניסית". כשמצטרפות לכך גם מסורת התקיפות הידועה של אדמו"רי חב"ד, שאפיינה את התנהלותם מול הצארים ברוסיה, ואף אתוס המחתרות העבריות במלחמתן מול הבריטים, וכל אלה מיושמות כאן ועכשיו כנגד מדינת ישראל, צה"ל, ולהבדיל, הערבים, מחוץ להקשרן, בסוגיה מסוג שונה לחלוטין – כאילו מדינת ישראל היא שלטון הצארים וצה"ל הוא הצבא הבריטי – בצורה ילדותית, חסרת סבלנות, רגישות והגיון, התוצאה המתקבלת היא "פיל בחנות חרסינה". עוצמה אדירה של אידיאליזם ישראלי, טעון במתח משיחי עמוק - שחיוביים כשלעצמם - שמנסה לטפל בידיים גסות במציאות שמחייבת טיפול בקרן לייזר מדויקת, עדינה וממוקדת.

קומץ הנערים של בת עין הם קורבנות הבלבול הנורא הזה.

 

     

יחודו של עם ישראל | iCast

מושגים כלליים: יחודו של עם ישראל | שיעורים בכתבי שב"ד | iCast

שיעור שהעברתי בנושא ייחודו של עם ישראל

22 דקות

שעורים בכתבי שבתי בן דב

בס"ד

בסיוע של חברים, העלנו לאחרונה לרשת שעורים שאני נותן בכתבי שבתי בן דב.
כרגע נמצאים שם שלושה שעורים ובהמשך נעלה נוספים. מוזמנים להאזין. 

מוטי קרפל

כתובת:

http://shabtaybendov.wordpress.com/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/

השבר הציוני ומלחמת יום הכיפורים

מלחמת יוה"כ הבהירה לאומה – בניגוד לאשליה שזרעה מלחמת ששת הימים – שהארץ איננה עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא לארבעים שנה; שיהיה עלינו להמשיך למסור את נפשנו ושייתכן בהחלט ש"לנצח תאכל חרב". התובנה הזו, שהתודעה הציונית לא מסוגלת לעכל אותה, היא שהביאה את הייאוש, הבכי והדיכאון הידועים  

בס"ד                                                                                       כ"ח באלול, תשע"ג (2.9.13)

במאמרו "ניצחנו בקרב הובסנו בתודעה"(מקור ראשון, יומן, כ"ד באלול תשע"ג. 30.8.13) טוען אורי אליצור ש"מלחמת יום הכיפורים היא הניצחון הצבאי הגדול בתולדותינו, שראוי היה לציינו בחגיגיות ובהלל. ההתעקשות לתאר אותה במונחים של זעם וניכור תואמת את החשיבה המוטעית שהכול תלוי בנו ובמחדלינו". אורי מאשים את דור 73, ובמדויק יותר את "אותו חלק ממנו שהצליח להשתלט על התודעה הלאומית והזיכרון הלאומי", בזריעת ייאוש ניכור וזעם ביחס לאותה מלחמה.

אבל אורי לא מאבחן נכון את הסיבה לייאוש. מלחמת יום הכיפורים אכן היתה ניצחון צבאי ענק, אבל רק מבחינה אובייקטיבית. מבחינת התודעה הציונית הסובייקטיבית בכלל, וזו של דור 73 בפרט, היתה מלחמה זו קטסטרופה שאין ממנה מוצא.

איש תחת גפנו ותחת תאנתו

מלחמת ששת הימים היתה עבור התודעה הציונית סיומו המוצלח והשלמתו הכוללת של המהלך הציוני. בתש"ח הקמנו מדינה, בששת הימים ביססנו את ביטחונה, ועתה יכולים אנו לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הציונות לא באה – לפחות בהכרתה, בניגוד לרבדיה הלא-מודעים – להגשים את החזון העברי ההיסטורי כפי שהבינה אותו המסורת היהודית. מה שהיא חיפשה היה "מקום תחת השמש", ככותרת ספרו של נתניהו (!) או "מקלט בטוח" כפי שפירשו את החזון של הרצל. ניצחון ששת הימים, היווה את הגשמת החלום הזה במלואו. מדינה חזקה, יציבה, בגבולות בטוחים. ועכשיו – אפשר להפסיק להילחם ולהתחיל לחיות.

את התובנה הזו ניפצה מלחמת יום הכיפורים לרסיסים. מלחמה זו הבהירה לאומה שהארץ איננה עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא לארבעים שנה. היא הבהירה לה שבכדי להמשיך להתקיים כאן נצטרך להיות נכונים לצאת למלחמה ולמסור את נפשנו – שוב ושוב לעוד מאה שנה, מאה חמישים שנה, ואולי אפילו ליותר מכך. כאן נעוץ השבר. זהו שורשם של הייאוש והנהי. פה נגמרה לציונות הרוח במפרשים. השבר שהביאה מלחמת יום הכיפורים נעוץ בהכרה שאמנם כן – ייתכן ש"לנצח תאכל חרב".

עם התובנה הזו התודעה הציונית – מעצם הגדרתה – איננה יכולה להשלים. את ההבנה הזו היא איננה יכולה לעכל. על ההכרה הזו היא זועמת כל כך, בועטת ומנסה להכחיש. מכאן גם שורשם של כל תהליכי השלום, הוויתורים, הנסיגות והפשרות למיניהן – ניסיונות שווא לבטל את רוע הגזירה. התודעה הציונית מנסה להתכחש לעובדה הברורה והחד משמעית – הבלתי אפשרית מבחינתה – שעלינו להיות נכונים למצב של לנצח נאכל חרב.

הציונות – בתודעתה, בהכרתה, באידיאולוגיה שלה – באה "לפתור את בעיית היהודים", להקים מדינה שבה הפרט היהודי יוכל להתקיים, קיום כשלעצמו, פיזי, על פני כדור הארץ. מדינה עבור הפרט. בכדי להיות נכון למצב של "לנצח תאכל חרב", הפרט צריך להיות מוכן למסור את חייו למען מטרה גדולה יותר מחייו הפרטיים. אבל לחזרה של הציונות לארץ ישראל לא היתה – וגם אין היום – מטרה מעבר לחיי הפרט.

מלחמת יוה"כ חשפה את החולשה השורשית הזו של התודעה הציונית והביאה לייאוש הגדול.

בפרספקטיבה דתית

אורי אליצור איננו יורד לעומק המשבר הזה. כאדם דתי הוא מביט על כל המהלך הציוני בפרספקטיבה אחרת, פרספקטיבה של אלפי שנים. עבורו משמעותה של הציונות מתחילה עם אברהם אבינו, עבור דרך יציאת מצרים, הכניסה לארץ, החורבנות, הגלויות ועד לשיבת ציון של ימינו. ממבט שכזה, הידיעה שעוד נכונות לנו מלחמות איננה משתקת. היא קשה אמנם, אבל בהחלט ברת-התמודדות. יתר על כן, כשאדם חמוש בתודעה היסטורית כלל-ישראלית שכזו, יש לו את ה"בשביל מה". יש לו משמעות וטעם במאבק, במלחמות, במסירות נפש הנדרשת. בשביל אדם כזה מלחמת יוה"כ היא אכן ניצחון ענק שרק מחזק את נחישותנו ואת אחיזתנו בארצנו.  

ולכן אורי איננו מבין את מהות הייאוש הקינות והבכי של "אותו חלק שהצליח להשתלט על התודעה הלאומית והזיכרון הלאומי".

ולא במקרה אורי איננו מבין את הנקודה. הוא איננו מוכן להשלים עם ההבדל החריף והחד, בין התודעה הציונית ההיסטורית לבין תודעתו הדתית. אורי הוא מבני הציונות הדתית לאומית שחרטה על דגלה את היחד הציוני. ההליכה המשותפת להגשמת שיבת ציון טשטשה את ההבדלים. לציונות הדתית לאומית נראה היה בזמנו – ואולי בצדק – שההבדלים בין שורשי המוטיבציות הציוניות אינם חשובים. העיקר הוא אחדות המעשה ההיסטורי והיא חשובה יותר מההבדלים האידיאולוגיים.

הבדלה לצורך המתקה

אלא שלפעמים טשטוש ההבדלים מזיק. לדוגמה: החינוך הדתי שואף, בין היתר, לחנך לחיי משפחה. אבל בכדי שתוכל להיווצר אחדות בין המינים, הוא מבין שקודם כל צריך כל אחד מהם לגבש את זהותו באופן מובהק ויציב. זהו תנאי לאפשרות החיבור. ולכן, למרות – ולמעשה לאור – שאיפתו לחבר בין המינים, הוא מחנך אותם באופן נפרד. בהגות החסידית קוראים לעיקרון זה "הבדלה לצורך המתקה".

בספר האורות (עמוד קמ"ב, פיסקה י"ג) מסביר הרב קוק את עקרון "הנסירה", תהליך חיתוך וההפרדה בין שני יסודות שמחוברים חיבור טבעי, טכני, פונקציונלי – על מנת שיוכלו לשוב ולהתחבר, אלא שהפעם חיבור הכרתי, בחירי, פנימי.  

היום יש צורך להבחין בין המוטיבציות הציוניות השונות, לא בכדי ליצור חלילה פירוד באומה, אלא להיפך, על מנת לבנות את הקשר והחיבור באופן מתוקן. ההבחנה בין התודעה הציונית החילונית לבין זו הדתית חיונית בזמננו בכדי לרדת לעומקו של השבר הציוני. מי שאיננו מדגיש – בתודעה – את ההבדל, איננו יכול לסייע לציונות לצאת מן המשבר, שכן אין לציונות מוצא אלא באימוץ הזהות היהודית והפרספקטיבה ההיסטורית שלה. רק על בסיס זה נוכל ליצור תודעה לאומית שתוכל לתת טעם ומשמעות למסירות הנפש שעוד נידרש לגלות.

לתודעה הזו, המבחינה ולא מטשטשת, מבחינה על מנת לבנות את הקשר באופן חדש, קוראים אנו – תודעה אמונית.

רגע ההכרעה ממשמש ובא

נפתלי בנט והבית היהודי מתנהלים עדיין באפרוריות ובקטנות, אבל הדינמיקה של המשא ומתן המדיני תאלץ אותם "להגדיל ראש". לפעמים התהליכים ההיסטוריים יוצרים את המנהיגות

בס"ד                                                                                                            כ"ד באלול, תשע"ג 

                                                                            

                                                                       (פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת האחרונה)

.  

הפעם זה כנראה אמיתי. נתניהו מתכוון למה שהוא אומר – פתרון שתי המדינות. ההתרחשויות סביב מערכת הבחירות האחרונה – הקמפיין המכוער נגד הבית היהודי, הברחת הקולות ברגע האחרון מהבית היהודי ליש עתיד, הניסיון ליצור קואליציית "רק לא הבית היהודי" –  מעידים שמלכתחילה היתה כוונתו של נתניהו ללכת על הסכם מדיני.

נראה שגם האמריקאים חושבים שזו ההזדמנות האחרונה לפתרון מדיני והם לוחצים על כך בכל הכוח. לצערנו אבו מאזן הוא שיצטרך להכריע, וישנן סיבות רבות לחשוש שגם הוא לא יעמוד בלחץ. על כל פנים אין לנו אפשרות להתעלם מהתהליך ועלינו להיערך להתמודדות עמו. רגע ההכרעה על עתידה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון – רגע שניסינו לדחותו ככל האפשר – עומד כנראה להגיע.

זו לא בהכרח בשורה רעה. יכול להיות שהיינו מעדיפים להמשיך לדחות את ההכרעה, אבל ייתכן שריבונו של עולם סבור שהכול בשל להכרעה, ולדעתי – לא בהכרח הכרעה שלילית מבחינתנו.

אם אכן הדינמיקה הפנימית תבשיל ולא יתרחשו אירועים יוצאי דופן – פנימיים או חיצוניים – התסריט הבא נראה סביר ביותר: המשא ומתן יתקדם ויתפתח; הבית היהודי יפרוש בשלב כל שהוא מהקואליציה; החרדים יצטרפו; השמאל (העבודה ומר"צ) יתמכו מבחוץ; ההסכמים ייסגרו. כל זה עתיד כנראה להסתיים בתוך לא יותר משנה. בחודשים הראשונים של תשע"ה יעמוד ההסכם למשאל עם.

הציפיה שלנו שיתרחשו אירועים חיצוניים (וכאמור, הם בהחלט עשויים להתרחש)  שיטרפדו את המשא ומתן הנוכחי "ויצילו" את ההתיישבות – איננה נכונה. מאז חתימת הסכמי אוסלו התרחשו אינסוף אירועים שהיה בהם בכדי להוכיח את חוסר ההיגיון בהסכמים מדיניים. הסיבה שהם לא גרמו לחזרה מדרך אוסלו נעוצה בכך שההכרעה הזו היא כל כולה עניין תודעתי פנים-ישראלי.

בכדי שההכרעה תיפול אחת ולתמיד, ובאופן היסטורי, היא חייבת לבוא בעקבות בחירה חופשית, פנים וכלל ישראלית – ולא מתוך כורח חיצוני, שרק ידחה את ההכרעה אבל לעולם לא יבוא במקומה. הבעיה שלנו איננה עם הערבים אלא עם עצמנו. לא תגובת הערבים, לא נכונותם להסכם, ולא שאר אירועים גאופוליטיים משמעותיים, יכריעו את הכף. ההכרעה חייבת להיות של עם ישראל והיא חייבת להיות הכרעה היסטורית. לכן, בסופו של דבר, יתגלגלו הדברים (גם אם לא הפעם) להכרעה פנימית שלנו, מכיוון שרק שם עשויה להיות ההכרעה סופית ורק הכרעה כזו עשויה לחולל תפנית. משאל העם בהחלט עשוי להביא להכרעה כזו.   

להיענות לאתגר

חשוב להבין שההחלטה על למשאל העם איננה תלויה בנו. נרצה או לא, נסכים להשתתפותם של "ערביי ישראל" או לא, נתניהו יזמין אותנו להתמודדות. אם לא נתייצב במגרש בתלבושת מלאה, הוא יציג עצמו – וכך גם יראה זאת הציבור הרחב, ובצדק – כרשאי לבצע את ההסכמים. לא תהיה לנו ברירה אלא להיענות לאתגר למרות העיוות שבעצם השתתפות הערבים. חשוב גם להבין שמשאל העם מעניק לנו סיכוי; אילו הדבר היה תלוי בהכרעת הכנסת ההסכמים היו ללא ספק מאושרים.

יתרה מכך: טועה מי שחושב שמשאל עם הוא רק כלי לשיקוף וצילום מצב נתון של דעת הקהל. משאל עם הוא, קודם כל, כלי לשינוי דעת הקהל והתודעה. הוא עשוי להיות – אם נחפוץ – כלי לחשיפת האמת הפנימית של הציבור הישראלי, אמת שהתקשורת מנסה להסתיר כבר שנות דור, ובהצלחה, אבל רק על פני השטח.  

החשוב ביותר להבין הוא שבעוד שמבחינת נתניהו מה שמוטל על הכף הוא עתיד יהודה והשומרון בלבד, מבחינתנו – אם ננצח בו – המשמעות הרבה יותר רחבה. מדובר בלא פחות ממהפך היסטורי בהנהגת שיבת ציון. כלומר, משאל העם עשוי להיות מנוף למהפכה ובלי שפיכות דמים.

ללבוש מנהיגות

ל"בית היהודי" לא תהיה ברירה, אלא "להגדיל" ראש. האפשרות לנצח במשאל העם תלויה לא רק בשאלה הקונקרטית שתעמוד בפני הבוחר, אלא גם באפשרות להראות לו שיש אלטרנטיבה מדינית פוליטית והנהגתית לדרכה של ממשלת נתניהו. לא נוכל לנסות לשכנע את הבוחר להתנגד להסכמים בלי להראות לו אלטרנטיבה כזו. ולכן, כל התנהלותו של הבית היהודי מהיום והלאה חייבת להיות הכנה אסטרטגית למבחן זה.

לא תהיה ל"בית היהודי" ברירה – רגע הפרישה יגיע. ולכן עליו לתכנן היטב את התזמון. לא לצאת מוקדם מידי, לפני שהבשיל המשא ומתן המדיני, אך גם לא מאוחר מידי, בכדי להוכיח בגרות וגדלות ולא סמרטוטיות.

לא תהיה לו ברירה אלא להנהיג את כל הכוחות שיתנגדו להסכמים. אלה יהיו רסיסים פוליטיים – מהליכוד, אולי מש"ס (אלי ישי ותומכיו), אולי עוד אחד או שניים מפה או משם. שאלה גדולה היא מה תהיה עמדתו של אביגדור ליברמן בנושא, אבל כרגע נשאיר אותה פתוחה, אם כי יש לה משמעות רבה.

לא תהיה לבית היהודי ברירה אלא לשכנע את כל מחנה המתיישבים שאי אפשר להתכחש למשאל העם, למרות העיוות הנורא שבהשתתפות הערבים ולא תהיה לו ברירה אלה לארגן את כל תומכי ההתיישבות למסע הסברה אישי, מדלת לדלת, שיידפק על דלתות ולבבות הציבור היהודי, על מנת להוכיח שבניגוד למה שמנסה לצייר התקשורת – הציבור הישראלי מתנגד לפתרון שתי המדינות. ולציבור האמוני לא תהיה ברירה אלא להתגייס למשימה בכל ליבו.

כבר מהיום חייבים בבית היהודי להבין לאיזו סיטואציה הם עומדים להיקלע, ולדאוג להיכנס אליה בראש מורם ובגדלות. עליהם להפסיק את המחלוקות הפנימיות ולהתחיל לשדר לציבור אחדות, גיבוש, נחישות, קול אחד ברור וצלול, ובקיצור – ללבוש מנהיגות.

על הבית היהודי להבין שהעיסוק בחינוך, תקציבי ישיבות וכל שאר הנושאים החשובים – כולל הבניה ביהודה ושומרון – משניים כרגע, והכל צריך להיות כפוף למבחן הגדול. האוריינטציה חייבת להמשיך להיות – כפי שמוביל בנט – הציבור הכללי. שם תהיה ההכרעה, לא בישיבות ולא בשטח. ברגע האמת, כל "המאוכזבים" יתמכו; גם להם לא תהיה ברירה.

השמיים הם הגבול  

הבית היהודי כבר איננו רסיס מפלגה. הוא כוח עולה ומשאל העם יעמיד אותו במקום מרכזי עוד יותר. קולות רבים שהחליטו ברגע האחרון לתמוך בלפיד בבחירות האחרונות, כבר מתחילים לעשות את דרכם לכיוון הבית היהודי, כפי שמעידים הסקרים האחרונים. האכזבה מלפיד היתה צפויה. הציבור "המתנדנד" – כ-30 מנדטים – כבר איננו רואה בכיפות הסרוגות איום. להיפך, הוא רואה בהם תקווה חדשה; הוא מכיר במעלותיהם וחפץ להזדהות עימם, גם אם לא לחבוש כיפה בעצמו. אם ישכילו ראשי הבית היהודי "להגדיל ראש", הם בהחלט יכולים להביא ציבור רחב להתנגדות להסכם המדיני. להערכתי, אם הם יפרשו בזמן ובאופן ראוי ומכובד מן הקואליציה, הסקרים למחרת הפרישה יביאו להם עוד כארבעה-חמישה מנדטים.

אם הציבור האמוני "ילך" על משאל העם – בגדלות, בנחישות, בביטחון, בראש מורם, במסירות נפש – האפשרות שהוא ינצח בהחלט קיימת. ואם ינצח הציבור האמוני במשאל העם אינני חושב שהאפשרות ש"הבית היהודי" יהפוך למפלגה הגדולה בכנסת בבחירות שתהיינה – בהכרח – מיד לאחריו, מופרכת. ואם יעבור בשנה הקרובה חוק המשילות החדש, כולל הסעיף הקובע שראש המפלגה הגדולה בכנסת הוא שמרכיב את הממשלה, הרי שהשמים הם הגבול.

אני יודע שזה נראה דמיוני, אבל כמו שאמר פעם מישהו: "אם תרצו – אין זו אגדה". האמת, אני חייב להודות שאני חושב שהתסריט הזה עומד להתרחש גם אם לא נרצה בו. על אפינו ועל חמתנו. אם לא דרך הראש – דרך הרגליים.  הוא נראה לי מחויב המציאות.

אין דור רע - יש רק דור שרע לו

דברים שרואים מכאן – מבית המדרש ומתוך מבט של אמונה, לא רואים משם – משולחן הישיבות של ממשלת ישראל. מנהיגות שאיננה מאמינה בעם איננה מסוגלת להוציא לפועל את תעצומות האידיאליזם הישראלי שטמונות בו 

 בס"ד                                                                                                       ט"ז באלול, תשע"ג

חלק מהתגובות שקיבלתי על המאמר "מי שמאמין לא מפחד ממשאל העם" מחייבות תשובה מקיפה. סוג אחד של תגובות היה כדלהלן: מה השתנה מאז הגירוש מגוש קטיף? העם הזה מעביר פוסט מצמרר על גירוש יהודים מביתם בקליקון קטן בלתי מורגש על עכבר המחשב...למה שיזיז למישהו שיפנו שוב כמה "גבעות הזויות" מאוישות בפאות ושביסים כדי שיקבל את השקט של ספל הקפה שלו?....זהו ציבור שמרגיש רחוק ומנותק מחבלי ארץ אלו בהם אמורה לקום מדינה ערבית אסלמיסטית .מה להם ולזה? הם בכלל רוצים שיורידו את מחירי הדירות בת"א גבעתיים והרצליה לא בגבעה 342 בפאתי יצהר....מה'כפת להם בכלל? "

כלומר, טוענת התגובה, אין עם מי לדבר. לעם עליו אתה בונה במשאל העם – לא איכפת כלל מיישובי יש"ע. ובאמת, התגובה הזו מכוונת לדעת גדולים. ממש כך חושב גם נתניהו. גם הוא ורוב שרי ממשלתו חושבים שרק "לחם ושעשועים" מעניינים את הציבור הישראלי. אפשר שזו בדיוק הסיבה שההנהגה הישראלית מוכנה לפתרון "שתי מדינות". היא מבינה את הסכנות והחסרונות – הביטחוניים, המוסריים, ההיסטוריים וכדומה – שכרוכים בכך, גם מאמינה לפחות הצהרתית בזכותנו על הארץ, אך לא מאמינה שעם ישראל יהיה מוכן לשאת בנטל ושיהיה מוכן לשלם את מחיר המתחייב מעמידה איתנה על האמת הישראלית. ההנהגה איננה מאמינה בעם.  

ובאמת, כל מי שצופה בערוץ 2, קורא את ידיעות אחרונות, או חשוף למה שמסתובב במרחבי הרשת, לא יכול להגיע למסקנה שונה. יותר מכך, כל מי שחושב באופן רציונאלי, מפוכח, פרגמטי וראליסטי – לא יכול להגיע למסקנה שונה – לעם ישראל אין כוח; לא איכפת לו; אין ברירה אלא להיכנע ללחצים.

אם כך, מדוע אנו, שמתיימרים לראות את הדברים באופן מפוכח, מרשים לעצמנו לחשוב שיש סיכוי לא בלתי סביר שאותו עם – שלכאורה מתעניין רק בלחם, שעשועים, מחירי הדיור והחופשות לחו"ל – יצביע ברובו במשאל העם כנגד הפתרון של "שתי מדינות". נכון, כל הסיבות האובייקטיביות – המדינית, הביטחונית, הגיאו-פוליטית, המוסרית, הציונית, התורנית וכדומה – מורות על כך שמהלך כזה יביא אסון ולא שלום, אבל "מה'כפת להם מזה?", כדברי התגובה. 

עיניים של אמונה

מנהג מוזר יש להם לישראל. בעצם זו אף הלכה פסוקה. בשעת קריאת שמע יש לכסות את העיניים. טעם המנהג הוא ההכרה שלא תמיד מראה העיניים ושאר החושים האנושיים, משקף את האמת לאמיתה. אנחנו חיים בעולם של ריבויי ומגוון אינסופי; עולם של מאבקים וסתירות בין כל מרכיביו; היסטוריה של מלחמות וניגודי אינטרסים. בעיניים "מציאותיות" לכאורה, רואים רק את הריבוי והסתירות. בכדי לראות את האמת, את האחדות שבבריאה, יש צורך לכסות את העיניים  הגשמיות – רק לרגע – ולהצטייד במבט של תורה, בעיניים של אמונה. רק עיניים כאלה חודרות לעומק המציאות ורואות נכוחה. רק עיניים אמוניות יכולות לספק לנו את הנחות היסוד המפוכחות להבנת המציאות ולתכנון דרכי פעולה.

דברים שרואים מכאן – מבית המדרש, לא רואים משם – משולחן הממשלה. ומבית המדרש שבו לא רק לומדים תורה, אלא גם מעמיקים באמונה – עם ישראל נראה שונה לחלוטין.

העתיד כבר כאן

ספר "עטרת ראש", שנכתב על ידי האדמו"ר השני של חב"ד, שמכונה האדמו"ר האמצעי, עוסק בניתוח תפילת מוסף של ראש השנה, המורכבת כידוע משלושה נושאים: מלכויות, זיכרונות ושופרות. כשמנתח האדמו"ר את עשרת פסוקי השופרות המובאים בנוסח התפילה, הוא מבחין בין הפסוקים הראשונים, המתייחסים למתן תורה, לבין האחרונים, שנאמרו על ידי  הנביאים, והמתייחסים לקיבוץ גלויות. על קול השופר שנשמע במתן תורה (וגם זה של ראש השנה) הוא אומר דבר מפליא: "והוא הנקרא שופר קטן, אבל לעתיד לבוא כתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'" ביום ההוא דווקא, ביום קיבוץ גלויות, ולא עכשיו, שאין התקיעה...רק בשופר קטן (שם, עמ' כ"ג)". מדהים. מדוע השופר של מתן תורה, אולי האירוע המשמעותי ביותר בתולדות האנושות בכלל ועם ישראל בפרט, נקרא שופר קטן, ואילו זה של קיבוץ הגלויות נקרא שופר גדול. בהמשך מסביר זאת האדמו"ר (עמוד כ"ה) "וזה יהיה בעת קיבוץ גלויות דווקא, שאז יתקע בשופר גדול.....[כי] לא יועיל אז אור תורה להשיב הנידחים".

כלומר, הכוח שמתגלה בזמן קיבוץ הגלויות, שמעורר את עם ישראל להתקבץ, להיאסף ולשוב לארץ ישראל, הוא הרבה יותר עמוק ושורשי אפילו מכוחה ואורה של התורה. לא התורה מקבצת את העם לארצו אלא הטבע הישראלי העצמי, עצם הנשמה הישראלית, מקור האידיאליזם הישראלי, הוא שמתעורר, מתגלה, מתחיל בפעולה ומניע את ההיסטוריה הישראלית, "לפי שישראל עלו במחשבה תחילה למעלה גם מאור התורה וכמו שנאמר במדרש [חז"ל], ז' דברים קדמו לעולם, תורה, ותשובה כו' וישראל קדמו לכולן (שם, עמוד כ"ו).

דברים אלה נאמרו ונכתבו לפני כמאתיים שנה, אז היה תהליך קיבוץ גלויות בבחינת "לעתיד לבוא". היום, רובו או לפחות חלקו העיקרי, כבר מאחורינו. כשאנו מתבוננים, למשל, בעליה מברית המועצות לשעבר, ושואלים איזה כוח התעורר והניע אותה, מובן שלא היה זה אורה של התורה. קול התורה והחינוך היהודי הושתק שם במשך שלושה-ארבעה דורות עד שרבים לא ידעו בכלל מהו יהודי. מה שעורר את חלוצי פריצת מסך הברזל היה כוח אחר. עצם הנשמה הישראלית. ולכן, בשלב ראשון לפחות, הערכים שמשכו את ליבם היו עם ישראל, ארץ ישראל, השפה העברית, ניצחון ששת הימים ושחרור ירושלים – ולא התורה. כך גם לגבי חלוצי העליות הראשונות שעלו לארץ ישראל ובנו את המדינה.

היסוד המובא לעיל הוא גם אחד מיסודות שיטתו של הרב קוק: "ניצוץ אחד מאור חיי האבות....ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחיית עולמים את ישראל (אורות, עמ' ס"ו)". הכוח העיקרי המניע את התחייה הוא אור חיי האבות, לא אור תורת משה.  "האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל, ומשה רבינו את הצד הלימודי. ולעתיד לבוא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל, ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל [כנ"ל מחז"ל]" (אורות, עמ' ק"נ)".

החידוש של הרב קוק, לפחות מבחינה זו, איננו אם כן רעיוני. הרעיון היה מוסכם במסורת הישראלית מדורי דורות (ולכן לא הבאתי אותו רק מהרב קוק). חידושו של הרב קוק הוא – ולא דבר קטן הוא – בהכרזה ש"העתיד כבר כאן". באומץ לבשר שנכנסנו לתחילתו של העידן של "לעתיד לבוא". לפני כמאה שנה הודיע הרב קוק שאנו בתחילתו של תהליך קיבוץ גלויות, וניתח את הכוחות הפועלים בציבוריות הישראלית. הכוח שמביא את העם לארץ איננו אור התורה. הכוח הזה הוא עמוק ושורשי יותר – הטבע הישראלי העצמי.

היום, כמאה שנה אחרי שנכתבו דבריו של הרב קוק, חלק חשוב מהתהליך המופלא של קיבוץ גלויות, יישוב וכיבוש הארץ, הקמת המדינה, ניצחון מלחמת ששת הימים וכל שאר נפלאות גאולתנו, כבר מאחורינו. לו היינו שואלים את המומחים באקדמיה, את ההיסטוריונים, את מנתחי דעת הקהל, את מבצעי הסקרים, האם סביר ראלי, פרקטי ורציונאלי היה להניח אז, שכל זה עשוי להתרחש, שלעם המפוזר והמפורד ישנם כוחות למהלך מהפכני כזה, הם היו עונים פה אחד: לא סביר היה אפילו לעלות זאת על הדעת.

והנה אנחנו כאן. 

אין ילד רע

נתניהו וכל שאר המנהיגות העכשווית, כמובן אינם רואים ואינם יודעים, מהם הכוחות הפועלים בדורותינו אלה בישראל. בשביל לראות ולהבין זאת יש צורך "לסגור את העיניים" – את העיתונים, את ערוץ 2, את סקרי דעת הקהל ואת פיות יועצי התדמית – ולהביט בעם ישראל בעיניים של אמונה, בעיניים של תורה. לראות ולהבין שהכוחות שהתגלו בדורות האחרונים בעם ישראל אינם אלא רק קצה קצהו של מאגר האידיאליזם הישראלי. להבין שלעם הזה כוחות גדולים ועצומים שהוא עצמו עדיין איננו מבין את מקורם.  

האמונה בעם איננה אמונה שרירותית או עיוורת. היא מגובה בניתוח ומבט עומק תורני. בכדי להוציא מתוך העם את הכוחות הגנוזים בו צריך להאמין בו. האמונה איננה שינון סיסמאות. גם לא הצהרה ריקה של 13 עיקרים. היא כוח נפשי, כוח יוצר, כוח דינאמי, כוח שמאפשר להוציא את הפוטנציאל האנושי הקיים מן הכוח אל הפועל.

"אין ילד רע" אמר איש החינוך הגדול יאנוש קורצ'ק, "יש רק ילד שרע לו". אין דור רע – יש רק דור שרע לו. בדיוק כפי שרק הורים שמאמינים בילדיהם יכולים להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הגנוזים בהם, כך גם ביחס שבין המנהיג לבין העם. רק מנהיג שמאמין בעם יכול להביא את כוחותיו לידי ביטוי.

לעם רע היום. הוא איננו מוצא את דרכו. הוא מרגיש תקוע. חסר כוחות. מתוסכל. אבל הכוחות הישראליים העצמיים שהתגלו בדורות האחרונים לא אבדו. הם טמונים מתחת לפני השטח, תלויים באוויר, מחכים למוצא, לשחרור – והתסכול איננו פועל יוצא מאובדנם, אלא מחוסר היכולת להביא אותם לידי ביטוי. זהו דור שאבותיו התקבצו מכל קצוות תבל – והתאחדו – ליצירת מהפך שאולי לא היה עוד כמוהו בתבל. מי שלא מבין שהאידיאליזם הזה חי וקיים – איננו ראוי להוביל את העם.

נכון, אמנם, שאת הציבור הכללי לא כל כך מעניינת "גבעה 342 שבפאתי יצהר"; אפילו לא יצהר. אבל הוא מבין היטב את ההשלכות של מדינה ערבית ביהודה והשומרון; מבין היטב מה מטרת הערבים; מבין היטב את המתחולל סביבנו במזה"ת החדש, ומוכן להקריב הרבה על מנת להמשיך את המפעל של שיבת ציון.

הציבור האמוני, זה שלמד להביט בעיניים של אמונה על תהליכי התחייה של דורנו, זה שלמד להאמין בעם ישראל, הוא כיום הציבור היחיד שיכול לחשוף את מלוא תעצומות הנפש של העם. העם ממתין למנהיגות שתאמין בו ובה הוא ייתן את אמונו.

מי שמאמין לא מפחד ממשאל העם

חוק משאל העם עשוי להוות סיכוי ולא רק סיכון. משאל העם עשוי לשמש מפתח למהפך היסטורי בהנהגת שיבת ציון ולשחרור הקיבעון והשיתוק אליו היא נקלעה. הוא יהווה כלי להכרעה ברורה וחד משמעית בין מחנה האמונה לבין מחנה הכניעה והייאוש

 בס"ד                                                                                                          י"ב באלול, תשע"ב

"הכל צפוי והרשות נתונה" לימדונו חז"ל. לנתניהו אמנם נתונה הבחירה החופשית המלאה שלא להיכנע ללחצים מבפנים ומבחוץ, אבל יחד עם זאת – הסוף צפוי. נתניהו עתיד להישבר. אם לא עתה – בהמשך. ואם הוא לא ישבר וייכנע, ייעשה זאת המנהיג הציוני שיבוא אחריו. זו איננה שאלה אישית. מדובר במבנה של תודעה ובשורשים שמהם יונקת השקפת העולם. התודעה הציונית החילונית הגיעה לסוף דרכה ואיננה מסוגלת עוד להתמודד עם הבעיות מולן ניצבת מדינת ישראל. בסוגיה זו עסקתי במאמרים רבים בעבר  ולא אחזור על בירור זה כאן. ובכל זאת, בכדי להבהיר נקודה מהותית זו, הכנסתי לבלוג זה את המאמר "הקלף הנוסף" שנכתב לפני מספר שנים ועוסק בניתוח הסוגיה, מאמר שרלוונטי גם להמשך מאמר זה (ראו כאן, "הקלף הנוסף", אוגוסט 2013).

משאל העם – המפתח למהפך

אם כך, האם אנו עומדים בהכרח בפני אסון לאומי בדמות הסכם או מהלך מדיני שיובילו להקמתה של מדינה ערבית בשטחי יהודה והשומרון, מדינה שכל עניינה יהיה מנוף לחיסול מדינת ישראל.

התשובה היא: לא בהכרח.

בניגוד למצב ערב "ההינתקות" מגוש קטיף, הפעם נעמוד מול הגזירה כשבידינו כלי לביטולה – משאל העם. אפשר אמנם שגם מהשיחות המתנהלות כרגע לא יצא דבר. אפשר גם שיצא מהן איזה הסכם חלקי וזמני, הסכם ביניים, שלא יחייב משאל עם. כזכור, החוק החדש בדבר משאל עם מתייחס רק למקרה של נסיגה משטחים שחלה עליהם ריבונות ישראלית מלאה, כלומר לא על שטחי יש"ע. אבל בסופו של דבר, יגיע רגע האמת, שבו תנסה ההנהגה הנוכחית (ולא משנה מי בדיוק יעמוד אז בראשה) להגיע לפתרון סופי של "הסכסוך", ואז יעמדו גם שטחים כאלה לדיון – בין אם בירושלים המורחבת, בין אם במסגרת חילופי שטחים – מה שיחייב משאל עם.

צריך להיות ברור: רגע האמת יגיע. לא נעצור את ההתדרדרות באמצעים "טכניים" פוליטיים. לא הצבעה כזו או אחרת, בנושא התקציב או בכל נושא אחר; אפילו לא בהפלת ממשלה כזו או אחרת. מזה למעלה משנות דור מתנהל וויכוח היסטורי עמוק בתודעה הישראלית בדבר דבקותנו בארץ ישראל. הבעיה שלנו איננה הערבים; גם לא העולם. יש לנו בעיה עם עצמנו, והיא לא תיפתר בדרך טכנית. המחלוקת העמוקה הזו חייבת להיות מוכרעת באופן ברור ועמוק, ולא בתרגילים או מהלכים פוליטיים מזדמנים. זהו אחד הלקחים מעשרים השנים שעברו מאז אוסלו. ממשלות קמות ונופלות. הימין עולה ויורד מהשלטון, אך מגמת ההפקרות המדינית ממשיכה בדרכה.

חייב לבוא ברור עמוק יותר, יסודי מהותי וחד משמעי, שיוכל להביא להכרעה היסטורית וסופית ואני מאמין שמשאל העם עומד להיות ברור שכזה.

נכון, לממשלה שתעמיד תוכנית מדינית כזו או אחרת להכרעת העם יהיו שני יתרונות גדולים. הראשון, שבאמת לא יהיה זה משאל עם, אלא משאל אזרחי המדינה, וכעשרים אחוזים מהנשאלים, הציבור הערבי הישראלי, יתמוך בהצעה כאיש אחד, מה שאומר שבהתמודדות על שאר הציבור, היהודי, נצטרך להשיג רוב של בערך 50 ל-30. היתרון השני הוא כמובן העובדה שבידי הממשלה והתומכים האוטומטיים בכל מהלך נסיגות שהוא, נמצאים רובם המוחלט של אמצעי התקשורת הישראלית, מה שמבטיח להם כלי לשטיפת מוח מאסיבית של דעת הקהל.

אבל, חוץ מאלה, כל שאר היתרונות שלנו הם.

(לפני שאמשיך לפתח את הרעיון, ברצוני לציין שהדברים הללו מופנים, קודם כל, לציבור האמוני עצמו, זה שלא צריך להסביר לו את הסכנות הכרוכות בהקמת מדינה ערבית ביהודה ושומרון, אלא זה שצריך להסביר לו רק מדוע משאל העם הוא סיכוי ולא רק סיכון. לאור זאת, אקצר בדברים המוסכמים, ואאריך במקום שראוי).

היתרונות הגדולים – שלנו הם

היתרון הראשון הוא בעובדה שההינתקות מגוש קטיף הוכיחה לציבור כולו מה משמעותה הביטחונית של נסיגה משטחי יהודה והשומרון. ישנם כמובן כאלה שכל נסיגה, באשר היא, מהווה עבורם מטרה לשמה, אבל הרוב הגדול מבין שהסכנה הביטחונית  תחול הפעם לא רק על המדינה בכלל ובאופן מופשט, אלא אף על ראשו הפרטי שלו, בפרט. ההינתקות הוכיחה שדווקא הציבור האמוני הוא המפוכח והראלי, שהוא מונע מאידיאליזם ולא מפחדים ואינטרסים ושהוא הציבור היחיד שניתן לסמוך על שיקול דעתו ועל הערכת המצב שלו.

היתרון השני הוא בכך שבמשאל עם, בניגוד לבחירות רגילות, אין שיקולים נוספים. בבחירות רגילות שיקולים רבים נוספים שעומדים להכרעה אינם מאפשרים לרוב הציבור היהודי לבטא בבהירות את עמדתו בסוגיה של מדינה פלשתינאית, מה שגורם שוב ושוב לתופעה של "בחרנו ימין וקיבלנו שמאל". משאל העם יאפשר ברור חד ובהיר של עמדת הרוב היהודי בסוגיה הספציפית הזו.

בעצם, גם היתרון השני שצוין לעיל לטובת הממסד, התקשורתי, איננו כל כך מוחלט. בזמננו אלה, האפשרויות שמעמידות הרשתות החברתית לעקוף את השליטה הממסדית באמצעי התקשורת, משנה שיקול זה באופן משמעותי ביותר.  

אבל אלה רק (חלק מ)היתרונות המובנים מאליהם. שני היתרונות הגדולים באמת, הרבה יותר משמעותיים:

היתרון הגדול הראשון שלנו הוא – שאנחנו צודקים. אנחנו, שמאמינים ובטוחים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל צודקים מכל הבחינות: המדינית, הגיאופוליטית, הביטחונית (כאמור), המוסרית, ההיסטורית, הציונית, היהודית והתורנית.

היתרון הגדול השני שלנו הוא שאנו מאמינים. מאמינים בעם ישראל, מאמינים בתהליך של שיבת ציון, מאמינים בארץ ישראל, מאמינים בתורת ישראל ומעל הכל, היתרון הכי גדול שלנו – אנחנו מאמינים באלוקי ישראל.

ומי שמאמין – לא מפחד. כי הפחד שאחז במנהיגות הישראלית ומוביל אותה להתרסקות נובע מאובדן האמונה – אמונה בציונות ובצדקתה, אמונה בעם ובכוחו, אמונה ביהדות ובהיסטוריה הייחודית שלה, ומעל לכל ובסך הכל – אובדן האמונה באלוקי ישראל.

ומי שמאמין באלוקי ישראל יודע, מה שמנהיגיה הנוכחיים – מחנה הכניעה והייאוש – כבר אינם יכולים לדעת, שהאמונה היא נקודת ארכימדס שיכולה לשנות את המציאות ההיסטורית על תנאיה האובייקטיביים ולנצחה (חיוני וממומלץ לחזור בנקודה זו למאמר "הקלף המנצח" שצוין לעיל).

אני מקווה שהקורא את הדברים לא מגחך כרגע וחושב בליבו שעם שני היתרונות הללו – שאנו צודקים ואנו מאמינים – "לא הולכים למכולת". כי אם הם אינם מכריעים בעינינו, אם אנו איננו מאמינים בכוחם, אזי כל האידיאלים שלנו – התורה, עם ישראל, ארץ ישראל שיבת ציון וכל ההיסטוריה היהודית – הם בלוף אחד גדול ודווקא ההנהגה "הפרגמטית" צודקת. אבל מכיוון שכל האידיאלים הללו הם אמת לאמיתה – והם הם הריאליות האמיתית והמפוכחת – וההנהגה הישראלית היא הבלוף, לכן מוטל עלינו לנסות ולהוכיח קבל עם עדה ועולם, שהעם בריא ורק ההנהגה חולה, שהגוף בריא ורק הראש חולה, שעם ישראל, בתוכו פנימה, חזק ומאמין. והפעם יש לנו גם כלי לעשות זאת.

 משאל מתפקדי הליכוד

משאל מתפקדי הליכוד, שנערך ערב הגירוש מגוש קטיף, הוכיח את הדברים. אריק שרון וכל חבר יועציו ומומחיו, "הראליים" כביכול, היו בטוחים בניצחונם ולכן הרשו לעצמם את הסיכון. בעת ההכרזה על המשאל, הסקרים ניבאו לשרון רוב של 30:70. אבל הציבור המאמין, שהתגייס כולו ו"יצא אל העם", הוכיח את האמור לעיל. המשאל הסתיים בתוצאה של 30:70 אבל לטובת מתנגדי הגירוש. אז, מכיוון שהמשאל לא היה מעוגן בחוק, יכול היה שרון להתכחש לתוצאה. היום כשהמשאל יעוגן כחוק, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. אז אמנם היה המשאל רק בקרב מתפקדי הליכוד והיום הוא יערך בקרב כל הציבור היהודי, אבל כמו שחשבנו וכתבנו אז – מתפקדי הליכוד היו (לפחות אז) מדגם מייצג של הציבור היהודי. מה עוד שהיום אנו ניצבים אחרי שהוכחו סכנות ה"הינתקות" ולא לפניהן.

אבל בכדי להבין את עומקם של התהליכים, יש צורך להעמיק בהם בשתי פרספקטיבות נוספות לפחות: היסטורית ופוליטית.

המימד ההיסטורי

הציונות החילונית שוקעת. השקיעה החלה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. מבחינה אידיאית היא סיימה את תפקידה ואיננה מסוגלת להתמודד עם הבעיות מולן ניצבת המדינה. יש צורך בהחלפת הבסיס האידיאי שלה ולביסוסה על אדני התודעה היהודית ההיסטורית. אלא שהכוחות השולטים בה, בעלי ההגמוניה, אינם יכולים לפנות את מקומם ללא מאבק. זוהי החוקיות ההיסטורית. המאבק הוא הכלי שמאפשר לכוחות העולים בהיסטוריה להתפתח, להתמלא און, להתבגר ולהבשיל. הכוחות השוקעים, אנשי הציונות החילונית, נקלעו לשיתוק ואובדן דרך, מה שמביא אותם לשגיאות היסטוריות אובדניות.

והעם רואה. העם איננו אידיוט. מתחת לקליפת התודעה החיצונית שכופות עליו האליטות השולטות הוא חש באובדן דרכן. והוא מצפה להנהגה חדשה שתקום ושאפשר יהיה ללכת אחריה. הראש חולה אבל הגוף בריא. צריך להאמין בעם. ומי שמאמין בו, יזכה באמונו. והמשאל הנ"ל יוכיח.

בהיסטוריה של עמים אחרים, מאבקים בין כוחות עולים וכוחות יורדים בחברה, מוכרעים באמצעים אלימים. במהפכות אלימות. לא אצלנו. אנחנו באמת עם, ולמרות כל המחלוקות יש בינינו סולידאריות אמיתית – אחדות ישראל. והגרוש מגוש קטיף יוכיח.

משאל העם הוא מתנה מן השמיים. ממש כלי שנשלח ישירות מריבונו של עולם. הוא יוכל להכריע בלי אלימות, כמתבקש בחברה יהודית, בין הכוחות העולים לכוחות השוקעים.

במסורת היהודית נתפס הרע ככסא, מנוף ומכשיר, לטוב. הוא מעמיד את הטוב בניסיון על מנת לאפשר לו לגלות את כוחותיו – ולנצח. ריבונו של עולם מעמיד בפנינו את הכלי להתגברות על החולשה הפחד וחוסר האמונה של ההנהגה – משאל העם. כולם רוצים, בתוך תוכם – שננצח. העם עומד וממתין לנו, כך גם נתניהו, כך גם העולם כולו, כולל הערבים. כולם מייחלים – בתוך תוכם, גם אם בלא מודעות והכרה – שננצח. וגם, כמובן, ריבונו של עולם. ושוב, אם אנחנו עצמנו לא מאמינים בכל הנאמר כאן – מה נלין על אחרים.

אבל המשאל איננו רק כלי לשיקוף הדעות. הוא עשוי לשמש קודם כל – אם נרצה – כלי ומנוף לשינוי התודעה. הוא יאפשר לנו לצאת אל העם ולהתנחל בלבבות. הדינמיקה שהוא יצור תאפשר לנו לחשוף את האמת הפנימית של העם, ליצור תודעה חדשה בקרבו, ותהווה מנגנון לשינוי היסטורי מהפכני (עוד להבהרת נקודה זו ראו בנספח המצורף בסוף המאמר).

חטא המרגלים והמימד הפוליטי

ההתארגנות לקראת הכרעה היסטורית כזו מחייבת תכנון ועיצוב אסטרטגיה פוליטית מתאימה. הכוח הפוליטי שיוביל את ההתנגדות להסכמי הכניעה המדינית יהיה "הבית היהודי" ועוד כמה פורשים מתנועות אחרות, בעיקר מן הליכוד. לא חשוב כרגע מי בראש. הכוח הפוליטי הזה יעמוד, ובהכרח, מול כל שאר חברי הכנסת. וטוב שכך. הבידול המובהק הזה הכרחי לצורך ההכרעה החד משמעית. הבית היהודי לא אמור לפרוש כרגע מן הממשלה. צריך לדאוג שחוק משאל העם ייכנס לתוקפו, גם להמתין ולראות שהתהליכים המדיניים מבשילים ולמצוא את העיתוי הנכון.

הסיטואציה הפוליטית העתידה – והצפויה – להיווצר היא פחות או יותר זו: "הבית היהודי" יפרוש מהקואליציה והחרדים יקפצו מיד ויצטרפו אליה. לפיד ו"יש עתיד" יבלעו את הגלולה המרה בטעונים של הכרעה היסטורית וכדומה. העבודה מרץ והערבים יתמכו מבחוץ. שני מחנות ברורים: מחנה האמונה מול מחנה הכניעה והייאוש. חד ברור וחריף. מצוין.

כמו אז, בחטא המרגלים ההוא, יעמוד היחס של 2 ל-10, פחות או יותר, להכרעה. אבל שלא כמו אז, עת סחפו המרגלים, מחנה הכניעה והייאוש, את העם, הפעם נסחוף אותו אנחנו באמונתנו. תהיה זו לו רק הכרעה היסטורית עצומה אלא גם תיקון החטא ההוא במלואו. והרי ברור לכל בר דעת שזהו הדבר שעומד בדורנו זה לבירור – דבקות, מתוך אמונה דווקא, של העם בארצו. בכדי לתקן את חטאם של אחיו, יצר יוסף את הדרמה המפורסמת ששחזרה את הסיטואציה בה חטאו אחיו. הוא העמיד אותם באותו ניסיון בדיוק, על מנת שהפעם יבחרו בראוי. הוא שעושה לנו האלוקים. הוא מעמיד שוב את העם בסיטואציה של חטא המרגלים – אך הפעם לשם תיקונו.

למשאל העם הזה יהיה צורך להתייחס ולהתכונן כלמהפכה של ממש. "הבית היהודי" כמוביל מחנה האמונה יצטרך להעמיד עצמו לא רק כמתנגד הנסיגה אלא כאלטרנטיבה שלטונית יסודית וכוללת. הוא יצטרך לעצב הסברה שתבהיר לציבור שיש בידיו כלי להכרעה היסטורית מהפכנית שתשים קץ לשיתוק הנוכחי  בתנופה ההיסטורית של תהליך שיבת ציון.

עצם הנכונות ללכת אל העם ללא פחד, עצם הבעת האמון בו, סימון המטרה הגדולה, העמדת החזון הכולל ושידור האמונה, התוקף והאופטימיות, כל אלה לא רק ישפיעו על העם ויחשפו את תודעתו האמיתית; הם גם יהוו איום ויפילו מורך על ההנהגה הקיימת, ייאלצו אותה שלא לרדת על הברכיים ושלא להיכנע ללחצים הבינלאומיים, וכבר בכך תשיג נכונות זו הישג חשוב.    

הכרעה לטובת מתנגדי ההסכמים במשאל העם כשלעצמה, עדיין איננה מהפך פוליטי. המשאל איננו בחירות. אבל הכרעה כזו תביא לאובדן הלגיטימציה של ההנהגה הנוכחית ובהמשך לבחירות מיידיות שבהן הכוח שינצח במשאל – מחנה האמונה – יקבל את אמון הציבור להנהגת המדינה.

הסיכון שנפסיד

 הסיכוי שנפסיד במשאל העם שריר וקיים והוא הכרחי ומובנה בסיטואציה באופן מהותי, שהרי הסיכון הזה הוא שימריץ אותנו למאבק וישמש כלי להוצאה אל הפועל של מלוא תעצומות אמונתנו וכוחותינו. הסיכון הזה הוא שהופך את ההכרעה להכרעה אמיתית – לבחירה, והרי בבחירה זו תלוי תיקון השיתוק הלאומי הנוכחי.

מה יקרה אם נפסיד במשאל העם, והרי הדבר עלול להתרחש שכן למרות הכל יתכן שלאלוקי ישראל ישנן תוכניות אחרות משלנו?

ובכן, במקרה כזה ייתכנו שני תרחישים: א. המשאל יוכרע לטובת הממשלה אבל ברוב לא משמעותי, מה שיוכיח שרוב העם – היהודי – איננו עומד מאחוריה ויוריד משמעותית את הלגיטימציה שלה לביצוע ההסכמים. סיטואציה כזו פותחת פתח לבחירות בטווח קצר שייתכן שהן, לאור התנופה והדינמיקה שיצרו תוצאות המשאל, תבאנה לידי ביטוי את נכונות של הציבור להעביר את ההנהגה לכוחות האמוניים. כלומר, גם הפסד מסוג זה עדיין עשוי להביא למהפך ההיסטורי המבוקש.

ב. ייתכן כמובן שהעם יכריע באופן ברור וחד משמעי לטובת מחנה הכניעה והייאוש והוא יזכה לרוב מוחלט, גם בקרב הציבור היהודי, רוב שלא רק שלא יערער את הלגיטימציה של הממשלה, אלא אף יוסיף לה. במקרה כזה, נצטרך להשלים עם התוצאה ולקבל עלינו את הדין. ההתיישבות ביהודה והשמרון איננה עניינם הפרטי ולא האינטרס הפרטי של המתנחלים. אם בדור הזה עם ישראל איננו רואה בה שליחות לאומית ואיננו מבין את חשיבותה, אזי יש לקבל זאת.

קבלת התוצאה איננה מוצדקת דווקא מדין דמוקרטיה, אלא מתוך תפיסה יהודית (שהיא האמת הפנימית של הדמוקרטיה): ההתיישבות ביש"ע היא עניין לאומי. אם תודעת העם איננה מכירה בערכה ובחיוניותה, אות הוא שהיא הקדימה את זמנה. אם, אחרי שעשינו כל מאמץ אפשרי, ולמרות כל השיקולים ההגיוניים, הוכח שאין רוב ברור בקרב הציבור היהודי לדבקות העם בארצו, אות הוא שכך רוצה כרגע ריבונו של עולם, ועלינו לקבל את דינו (!) בהכנעה.

ארץ ישראל אמנם שייכת לעם ישראל ומדינת ישראל לא תוכל להתקיים ללא ארץ ישראל בשלמותה, אבל ייתכן בהחלט שלבורא עולם יש תוכנית אחרת להשלמת התהליך וייתכן אף שהוא חפץ לעשות זאת בדור אחר. לא אלמן ישראל. עלינו יהיה לקבל את הדין בהכנעה ולנסות לצמצם נזקים ולשפר את התנאים במציאות ככל שיהיה אפשר.

אבל מי שמאמין לא מפחד.

"עלה נעלה כי יכול נוכל לה" וה' הטוב יעשה כראות עיניו.

נספח:

בכדי לא להלאות את הקוראים, אני מביא כאן כנספח בלבד ולא בגוף המאמר – למרות שהוא נראה בעיני חיוני להבנת הרעיון – מאמר שכתבתי לאחר שנודעו תוצאות משאל מתפקדי הליכוד, ערב הגרוש מגוש קטיף ושפורסם בזמנו בגיליון מספר 134 של העלון "לכתחילה" (כ"ב בסיוון, תשס"ד 11.6.04. ההדגשות במקור):

מהו אמוני?

משאל מתפקדי הליכוד הדגים לנו בצורה בהירה את אחד המובנים המרכזיים של המושג אמוני. אמוני הוא מי שפועל מתוך אמונה. הכוונה איננה לתוכן האמונה – במובן זה יכולה להיות זו אמונה דתית או אמונה בציונות, באידיאל או בערך כזה או אחר – אלא עצם היכולת למצוא בתוך עצמך ולהפעיל את הכוח הנפשי הדומיננטי הזה – כוח האמונה. עשרות האלפים שהלכו והתדפקו על דלתות ולבבות מתפקדי הליכוד – האמינו. הם הפעילו את היכולת הנפשית להאמין. הם האמינו שניתן לשנות את המצב, למרות הסקרים; הם האמינו שניתן לגבור על הממסד והתקשורת למרות העוצמה הפוליטית שבידיהם. יותר מכל, הם האמינו באנשים שאליהם הם פנו. הם האמינו בעם. האמינו שיש עם מי לדבר. הם האמינו שלמרות שטיפת המוח שעבר הציבור בישראל במשך עשרות השנים האחרונות, ניתן לדבר עימו על ערכים, על אמת, על אידיאלים, על ארץ ישראל, על ציונות ועל עם ישראל. אמונתם ביהודי שעמד מולם – היא שפתחה את ליבו. כשראה היהודי שעומדים לפניו אנשים מאמינים שבאים בשם עקרונותיהם – הוא מוכן היה להקשיב. יתר על כן, כשהוא ראה שאנשים אלו מאמינים בו, שהם באים אליו על בסיס אמונתם בו אישית, אמונתם שאפשר לדבר עימו – הוא פתח את ליבו. מול האמונה השלמה והתמימה, שאין מאחוריה שום אינטרס – נמסו הלבבות, שמסתבר שלא היו כל כך קפואים. אם כן, זכינו לראות כיצד מופעל הכוח הנפשי של האמונה ומשנה את המציאות. וזהו מובן אחד של המושג "מנהיגות אמונית" – מנהיגות שמבינה את כוחה הרב של האמונה ויודעת לעורר אותה על מנת להפעיל אותה במדיניות, בפוליטיקה, ובכל מרחב החיים הציבוריים האקטואליים.

משקפיים אמוניות

אך אמונה זו איננה שרירותית, איננה חסרת תוכן, ואיננה תלויה כך סתם באויר, ללא בסיס הגיוני. היא נובעת מתוך השקפה מסוימת על העולם, מתוך מבט אמוני, מתוך תוכן מסוים. מכאן ניתן ללמוד על מובן נוסף של המושג אמוני, והפעם באספקט תוכני: אמונה בתכנים ובתפיסות היסוד של תורת ישראל והפיכתם לבסיס להערכת מצב ולפעולה הציבורית. יהודי שמאמין בתורת ישראל אמור להביט על המציאות דרך המשקפיים של אמונת ישראל. במבט כזה ובניתוח המציאות על פי הנחות היסוד הללו – המציאות נראית שונה מהמקובל. אם נחזור לדוגמת משאל מתפקדי הליכוד, הרי שממבט ישראלי-עכשווי נראה היה שדעת הקהל כבר מעוצבת ומגובשת, ושההיגיון מלמד שרוב הציבור תומך ב"תוכנית ההינתקות". כל מומחה דעת קהל יכול היה לנתח ולהסביר מדוע זוהי המציאות ומדוע היא איננה ברת שינוי. ואכן שרון ויועציו ועוד כמה משרי ובכירי הליכוד, יצאו מנקודת מוצא והנחת עבודה זו, והסיקו ממנה את דרכם ואת החלטותיהם הפוליטיות. לעומת זאת, באמצעות משקפיים של תפיסות היסוד של תורת ישראל, ניתן היה להעריך, שמה שנראה לנו מבעד למשקפי התקשורת איננו המציאות כשלעצמה. ניתן היה להניח שהמציאות שיצרה התקשורת היא דמיון ומייצג שווא, בעוד המציאות האמיתית של דעת הקהל שונה. מתוך נקודת מוצא יהודית ניתן היה להניח, שמה שמעידים עליו הסקרים הוא שכבת תודעה קלה וקלושה שניתן לפרוץ אותה ולשנותה במאמץ קל. ממבט יהודי ואמוני היה ברור שמתחת לפני השטח ישנו לב יהודי חם, שאם נפנה אליו – ישנו סיכוי סביר שהוא ייענה. להניח הנחת עבודה כזו ולפעול על פיה, אפשר רק למי שמקבל כאמת מוחלטת את תפיסת המציאות של תורת ישראל ולא מעצבי דעת הקהל הם שקובעים עבורו כיצד להבין את המציאות הלאומית. מנהיגות אמונית היא מנהיגות שאמיתות אמונת ישראל הן עבורה בסיס להערכת מצב וקבלת החלטות והכרעות אופרטיביות; מנהיגות שהנחות העבודה שלה – באשר לעם ישראל, באשר למצב הבינלאומי, באשר לתהליכים היסטוריים, באשר למשמעות "שיבת ציון" והציונות, באשר למניעיו של העם בכלל ושל כל יחיד ממנו בפרט וכדומה – הן תפיסות היסוד של תורת ישראל. מהנחות אלו היא גוזרת ומסיקה את הערכת המצב שלה ומהן היא מתכננת את פעילותה ולומדת מה אפשרי ומציאותי ומה איננו כזה, במישורי הפוליטיקה, הביטחון, מדיניות הפנים והחוץ, המציאות הגיאופוליטית וכדומה.

מנהיגות "שיש לה אלוקים"

אך משאל מתפקדי הליכוד חשף בפנינו מובן נוסף של המושג "מנהיגות אמונית": מנהיגות ש"יש לה אלוקים". לא מדובר בשאלה האם היא חובשת כיפה או לא. מדובר בשאלה האם היא מאמינה, אמינה, ישרה, מוסרית, אידיאליסטית, אופטימית, חסרת פניות, עקבית, בעלת מסירות נפש וכדומה. מכיוון שציבור מתפקדי הליכוד נוכח שזוהי אכן האיכות האנושית שניצבה לפניו, שעומדים לפניו אנשים ש"יש להם אלוקים" – הוא פתח את ליבו ונתן בהם את אמונו ללא סייג.