יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

רגע ההכרעה ממשמש ובא

נפתלי בנט והבית היהודי מתנהלים עדיין באפרוריות ובקטנות, אבל הדינמיקה של המשא ומתן המדיני תאלץ אותם "להגדיל ראש". לפעמים התהליכים ההיסטוריים יוצרים את המנהיגות



בס"ד                                                                                                            כ"ד באלול, תשע"ג 
                                                                            
                                                                       (פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת האחרונה)
.  
הפעם זה כנראה אמיתי. נתניהו מתכוון למה שהוא אומר – פתרון שתי המדינות. ההתרחשויות סביב מערכת הבחירות האחרונה – הקמפיין המכוער נגד הבית היהודי, הברחת הקולות ברגע האחרון מהבית היהודי ליש עתיד, הניסיון ליצור קואליציית "רק לא הבית היהודי" –  מעידים שמלכתחילה היתה כוונתו של נתניהו ללכת על הסכם מדיני.
נראה שגם האמריקאים חושבים שזו ההזדמנות האחרונה לפתרון מדיני והם לוחצים על כך בכל הכוח. לצערנו אבו מאזן הוא שיצטרך להכריע, וישנן סיבות רבות לחשוש שגם הוא לא יעמוד בלחץ. על כל פנים אין לנו אפשרות להתעלם מהתהליך ועלינו להיערך להתמודדות עמו. רגע ההכרעה על עתידה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון – רגע שניסינו לדחותו ככל האפשר – עומד כנראה להגיע.
זו לא בהכרח בשורה רעה. יכול להיות שהיינו מעדיפים להמשיך לדחות את ההכרעה, אבל ייתכן שריבונו של עולם סבור שהכול בשל להכרעה, ולדעתי – לא בהכרח הכרעה שלילית מבחינתנו.
אם אכן הדינמיקה הפנימית תבשיל ולא יתרחשו אירועים יוצאי דופן – פנימיים או חיצוניים – התסריט הבא נראה סביר ביותר: המשא ומתן יתקדם ויתפתח; הבית היהודי יפרוש בשלב כל שהוא מהקואליציה; החרדים יצטרפו; השמאל (העבודה ומר"צ) יתמכו מבחוץ; ההסכמים ייסגרו. כל זה עתיד כנראה להסתיים בתוך לא יותר משנה. בחודשים הראשונים של תשע"ה יעמוד ההסכם למשאל עם.
הציפיה שלנו שיתרחשו אירועים חיצוניים (וכאמור, הם בהחלט עשויים להתרחש)  שיטרפדו את המשא ומתן הנוכחי "ויצילו" את ההתיישבות – איננה נכונה. מאז חתימת הסכמי אוסלו התרחשו אינסוף אירועים שהיה בהם בכדי להוכיח את חוסר ההיגיון בהסכמים מדיניים. הסיבה שהם לא גרמו לחזרה מדרך אוסלו נעוצה בכך שההכרעה הזו היא כל כולה עניין תודעתי פנים-ישראלי.
בכדי שההכרעה תיפול אחת ולתמיד, ובאופן היסטורי, היא חייבת לבוא בעקבות בחירה חופשית, פנים וכלל ישראלית – ולא מתוך כורח חיצוני, שרק ידחה את ההכרעה אבל לעולם לא יבוא במקומה. הבעיה שלנו איננה עם הערבים אלא עם עצמנו. לא תגובת הערבים, לא נכונותם להסכם, ולא שאר אירועים גאופוליטיים משמעותיים, יכריעו את הכף. ההכרעה חייבת להיות של עם ישראל והיא חייבת להיות הכרעה היסטורית. לכן, בסופו של דבר, יתגלגלו הדברים (גם אם לא הפעם) להכרעה פנימית שלנו, מכיוון שרק שם עשויה להיות ההכרעה סופית ורק הכרעה כזו עשויה לחולל תפנית. משאל העם בהחלט עשוי להביא להכרעה כזו.   

להיענות לאתגר


חשוב להבין שההחלטה על למשאל העם איננה תלויה בנו. נרצה או לא, נסכים להשתתפותם של "ערביי ישראל" או לא, נתניהו יזמין אותנו להתמודדות. אם לא נתייצב במגרש בתלבושת מלאה, הוא יציג עצמו – וכך גם יראה זאת הציבור הרחב, ובצדק – כרשאי לבצע את ההסכמים. לא תהיה לנו ברירה אלא להיענות לאתגר למרות העיוות שבעצם השתתפות הערבים. חשוב גם להבין שמשאל העם מעניק לנו סיכוי; אילו הדבר היה תלוי בהכרעת הכנסת ההסכמים היו ללא ספק מאושרים.
יתרה מכך: טועה מי שחושב שמשאל עם הוא רק כלי לשיקוף וצילום מצב נתון של דעת הקהל. משאל עם הוא, קודם כל, כלי לשינוי דעת הקהל והתודעה. הוא עשוי להיות – אם נחפוץ – כלי לחשיפת האמת הפנימית של הציבור הישראלי, אמת שהתקשורת מנסה להסתיר כבר שנות דור, ובהצלחה, אבל רק על פני השטח.  
החשוב ביותר להבין הוא שבעוד שמבחינת נתניהו מה שמוטל על הכף הוא עתיד יהודה והשומרון בלבד, מבחינתנו – אם ננצח בו – המשמעות הרבה יותר רחבה. מדובר בלא פחות ממהפך היסטורי בהנהגת שיבת ציון. כלומר, משאל העם עשוי להיות מנוף למהפכה ובלי שפיכות דמים.

ללבוש מנהיגות


ל"בית היהודי" לא תהיה ברירה, אלא "להגדיל" ראש. האפשרות לנצח במשאל העם תלויה לא רק בשאלה הקונקרטית שתעמוד בפני הבוחר, אלא גם באפשרות להראות לו שיש אלטרנטיבה מדינית פוליטית והנהגתית לדרכה של ממשלת נתניהו. לא נוכל לנסות לשכנע את הבוחר להתנגד להסכמים בלי להראות לו אלטרנטיבה כזו. ולכן, כל התנהלותו של הבית היהודי מהיום והלאה חייבת להיות הכנה אסטרטגית למבחן זה.
לא תהיה ל"בית היהודי" ברירה – רגע הפרישה יגיע. ולכן עליו לתכנן היטב את התזמון. לא לצאת מוקדם מידי, לפני שהבשיל המשא ומתן המדיני, אך גם לא מאוחר מידי, בכדי להוכיח בגרות וגדלות ולא סמרטוטיות.
לא תהיה לו ברירה אלא להנהיג את כל הכוחות שיתנגדו להסכמים. אלה יהיו רסיסים פוליטיים – מהליכוד, אולי מש"ס (אלי ישי ותומכיו), אולי עוד אחד או שניים מפה או משם. שאלה גדולה היא מה תהיה עמדתו של אביגדור ליברמן בנושא, אבל כרגע נשאיר אותה פתוחה, אם כי יש לה משמעות רבה.
לא תהיה לבית היהודי ברירה אלא לשכנע את כל מחנה המתיישבים שאי אפשר להתכחש למשאל העם, למרות העיוות הנורא שבהשתתפות הערבים ולא תהיה לו ברירה אלה לארגן את כל תומכי ההתיישבות למסע הסברה אישי, מדלת לדלת, שיידפק על דלתות ולבבות הציבור היהודי, על מנת להוכיח שבניגוד למה שמנסה לצייר התקשורת – הציבור הישראלי מתנגד לפתרון שתי המדינות. ולציבור האמוני לא תהיה ברירה אלא להתגייס למשימה בכל ליבו.
כבר מהיום חייבים בבית היהודי להבין לאיזו סיטואציה הם עומדים להיקלע, ולדאוג להיכנס אליה בראש מורם ובגדלות. עליהם להפסיק את המחלוקות הפנימיות ולהתחיל לשדר לציבור אחדות, גיבוש, נחישות, קול אחד ברור וצלול, ובקיצור – ללבוש מנהיגות.
על הבית היהודי להבין שהעיסוק בחינוך, תקציבי ישיבות וכל שאר הנושאים החשובים – כולל הבניה ביהודה ושומרון – משניים כרגע, והכל צריך להיות כפוף למבחן הגדול. האוריינטציה חייבת להמשיך להיות – כפי שמוביל בנט – הציבור הכללי. שם תהיה ההכרעה, לא בישיבות ולא בשטח. ברגע האמת, כל "המאוכזבים" יתמכו; גם להם לא תהיה ברירה.

השמיים הם הגבול  


הבית היהודי כבר איננו רסיס מפלגה. הוא כוח עולה ומשאל העם יעמיד אותו במקום מרכזי עוד יותר. קולות רבים שהחליטו ברגע האחרון לתמוך בלפיד בבחירות האחרונות, כבר מתחילים לעשות את דרכם לכיוון הבית היהודי, כפי שמעידים הסקרים האחרונים. האכזבה מלפיד היתה צפויה. הציבור "המתנדנד" – כ-30 מנדטים – כבר איננו רואה בכיפות הסרוגות איום. להיפך, הוא רואה בהם תקווה חדשה; הוא מכיר במעלותיהם וחפץ להזדהות עימם, גם אם לא לחבוש כיפה בעצמו. אם ישכילו ראשי הבית היהודי "להגדיל ראש", הם בהחלט יכולים להביא ציבור רחב להתנגדות להסכם המדיני. להערכתי, אם הם יפרשו בזמן ובאופן ראוי ומכובד מן הקואליציה, הסקרים למחרת הפרישה יביאו להם עוד כארבעה-חמישה מנדטים.
אם הציבור האמוני "ילך" על משאל העם – בגדלות, בנחישות, בביטחון, בראש מורם, במסירות נפש – האפשרות שהוא ינצח בהחלט קיימת. ואם ינצח הציבור האמוני במשאל העם אינני חושב שהאפשרות ש"הבית היהודי" יהפוך למפלגה הגדולה בכנסת בבחירות שתהיינה – בהכרח – מיד לאחריו, מופרכת. ואם יעבור בשנה הקרובה חוק המשילות החדש, כולל הסעיף הקובע שראש המפלגה הגדולה בכנסת הוא שמרכיב את הממשלה, הרי שהשמים הם הגבול.
אני יודע שזה נראה דמיוני, אבל כמו שאמר פעם מישהו: "אם תרצו – אין זו אגדה". האמת, אני חייב להודות שאני חושב שהתסריט הזה עומד להתרחש גם אם לא נרצה בו. על אפינו ועל חמתנו. אם לא דרך הראש – דרך הרגליים.  הוא נראה לי מחויב המציאות.













21 תגובות:

  1. מאת: עמנואל גרטל
    מוטי, אני מעביר לכאן את תגובתי בפייסבוק:
    מוטי,
    מחזק את מה שבן כהן טוען ואף אוסיף:
    למעמד הציבור הדתי-לאומי בתוך עם ישראל יש זהות גורלות ודימיון מפתיע למעמדו של עם ישראל בקרב הגויים. גורל שזור בגורל. את שניהם מברך הקב"ה בכל טוב כלכלי. כמו שהציבור הדתי-לאומי מסרב לחשוב הנהגה ומסרב לקחת על עצמו אחריות והובלה, כך גם עם ישראל, במקום שיקח על עצמו אחריות והובלת שם ה' בגויים, עם ישראל מסרב לחשוב הנהגה (רוחנית) ומסרב לקחת על עצמו אחריות והובלה של תיקון העולם במלכות ה'.
    כמו שאמרתי, גורל שזור בגורל.
    והסיבה היא לדעתי פסיכולוגית ובורא עולם מגיב בהתאם. גם אצל פרעה הסיבה היתה פסיכולוגית וגם שם היתה תגובה בהתאם.
    לדעתי, מרגע שרבש"ע רואה שהציבור הדתי לאומי מסרב לקחת את ההנהגה, הוא מכה ציבור זה במקומות הרגישים ביותר. מה פשע פשעו תושבי גוש קטיף שככה קרה להם? מה פשע חטאו תושבי שכונת היובל בעלי, אלמנות מלחמה וקצינים מהמובחרים שיש, שחרב הגירוש תונף מעל ראשם?
    כך גם יקרה עם מעמדה הפוליטי של הציונות הדתית. הם יתרסקו ויגיעו למסקנה המתבקשת שלמרות שהגיעו לשיא צבירת המנדטים שלהם לא הועילו דבר. בסופו של תהליך שאותו יוזם כעת נתניהו הם ייזרקו מהממשלה לקול מצהלות החרדים וש"ס ולפני ש"הבית היהודי" ימצמץ, שלי יחימוביץ כבר תטרוק אחריה את הדלת לממשלה. המפד"ל וספיחיו יבינו שצבר המנדטים המופלא לא עוזר ולא יעזור ונדרשת חתירה לראשות ממשלה ולא להיות, כתמיד, כינור שני, מתחנחן ומתחנן לתקציבים. מצביעי "הבית היהודי" יבינו שנדרשת מצידם הובלה (שיש להם פחד פסיכוטי ממנה) רק לאחר שיקבלו מכה כואבת. בצנחנים קראנו לזה "דרך הרגליים". אני חושש שיהיה מדובר גם בגירוש מחלקים ביו"ש וגם בקריסת מספר המנדטים.
    ולוואי שאתבדה.

    השבמחק
    תשובות
    1. עמנואל. אתה לא רואה סיכוי שהנהגת הציבור הזה תפנים את מה שאתה מבין? אתה לא רואה התפתחות בכיוון?

      מחק
    2. מוטי,
      גם אם אולי, בקושי, אצל בנט הבליחה המחשבה (לא חס וחלילה קנתה לה שבת) שהוא צריך לחשוב בגדול ולשאוף להנהגת עם ישראל, הרי שאלה שאיתו יקצצו לו מהר מאוד את השאיפות בכיוון זה.
      התודעה המפד"לניקית הרגילה והמרגישה בטוחה בשתדלנות אצל הפריץ (מנהיג הימין, מי שזה לא יהיה) והחוששת מאוד לאזור אומץ ולקחת את ההנהגה תבלום כל יומרה בכיוון הנהגה שאולי היתה אצל בנט.
      מדובר ביסוד נפשי מאוד עמוק ומאוד חזק אצל הציבור הדתי-לאומי. התודעה שבה מצויידים הזמבישים, בנצי ליברמן, הפרופ' אשר כהן, פנחס ולרשטיין, ניסן סולומיאנסקי ודומיהם היא תודעה של מובלים, יועצים ושתדלנים.
      גם רבני הציונות הדתית אינם משוחררים מהיסוד הנפשי הזה. רבנים כמו רבני גוש קטיף רובם ככולם, הרב אבינר, הרב מלמד, הרב מדן ודומיהם - גם הם מציבים בהתנהגותם ובגישתם מחסום נפשי כנגד כל חתירה של הציבור הדתי-לאומי להנהגת העם הזה.
      איך אמר פעם מישהו?
      קשה לך להמריא כנשר, אם אתה מוקף בפינגווינים.

      מחק
    3. עמנואל. או. קיי. אני מבין היטב על מה אתה מדבר.
      אבל ציירתי תסריט בשלבים שמחייב אותם "לגדול". לך שלב שלב ותגדיר היכן הוא מפסיק להיות רציונלי. לדוגמה:
      א. נתניהו מסכם על הסכם - אם זה לא קורה - כל התסריט נפל.
      ב. הבית היהודי פורש - אם זה לא קורה - כנ"ל
      ג. הוא הופך לכוח הפוליטי המרכזי שמתנגד להסכם - אם זה לא קורה, אלא לדוגמה, מישהו אחר - כנ"ל.
      וכדומה.
      היכן אתה מזהה כשל בתסריט?

      מחק
    4. אגב, עמנואל, אני רואה שתגובה אחת שלך לא נכנסה, כפי שטענתה (פשוט קיבלתי אותה במייל). לאלוקי גוגל הפתרונים

      מחק
    5. מוטי, יש בעיה.
      שוב הגבתי. מושקע. לא עלה.
      נא מצא את התגובה ובמטותא ממך שלח אלי למייל כדי שאעלה אותה
      emanu@hametaher.co.il

      מחק
  2. אתה יודע מה, מוטי, זורם איתך. נניח שיהיה משאל עם. כלומר נניח שיקרה איזה נס אלוקי ויעמידו את השאלה הזאת לפתחם של אזרחי ישראל, ובגץ לא יתערב לא ינהל ולא יסנדל. מה תהיה השאלה? מי יפקח על זה (הליכוד בעד או נגד)? מי יממן את זה? זה יהיה אלקטרוני או ידני? ומי יקבע אחר כך אם זה רק משאל מייעץ או מכריע?

    השבמחק
    תשובות
    1. רותם.
      שאלה טובה. אני מניח שמכיוון שזה יהיה בחוק, יהיה קשה "לשחק" עם זה או לזייף את זה, כפי שעשה שרון בזמנו עם משאל המתפקדים.
      אבל לשיטתך המסקנה היא שמהמערכת הפוליטית לעולם לא תבוא ישועה. הסברה הזו לא מופרכת. אני מכיר עוד גדולים וטובים שחושבים כך.

      מחק
  3. הרעיון ברור וגם ההגיון מאחוריו; אבל יש פגם.


    אנשי המפד"ל, על כל גילגוליהם, מעולם לא הראו שום יכולת לראות או להתעניין בשום דבר שחשוב יותר מכסף, ובשום זמן שאינו עכשיו. העובדה שהשעה היא הרת גורל אינה משנה דבר זה, כי שעות הרות גורל היו גם בעבר.

    במילים אחרות - אל תבנה על המפד"ל, פן תתאכזב מרה.

    השבמחק
    תשובות
    1. ייתכן כמובן, אבל אני טענתי שהקב"ה יוציא מהם את זה בכורח הנסיבות.

      מחק
    2. שאלתי בעינה עומדת: אם כך, למה לא קרה כבר בוויכוח א"י-אוגנדה, בששת הימים, באוסלו.

      היו אלו שעות הרות גורל לא פחות. מה יום מיומיים?

      מחק
    3. היא הנותנת. התהליכים הללו, מאז ששת הימים, וכל מה שקרה מאז, אינם לשווא. הם מבררים את התודעות. הן הציונית והן הדתית לאומית. התודעה הציונית דתית, במיוחד לאור אוסלו וההתנתקות, כבר בהחלט לא מה שהיתה. היום היא בשלה לעליית מדרגה. (בין היתר גם בזכות "מנהיגות יהודית" ובזכותך).
      שום הערכת מצב אסור שתיעשה מתוך מבט סטטי על המציאות, אלא מתוך מבט דינאמי, מתוך הבנת מה שהולך ונוצר.(איזהו חכם - הרואה את הנולד). לכן הדגש חייב להיות לא על מה שהיתה התודעה הציונית דתית, אפילו לא על מה שהיא כרגע, בהווה, אלא על מה שמתעבר בתוכה.

      מחק
    4. ושוב אני שואל: מה במציאות מראה לנו שיש שינוי - ולו הקלוש ביותר - בעמדתם או בגישתם של אנשי המפד"ל? להגיד שיש סיבה לשינוי כזה זה יפה, אבל לא פוטר מהצורך בראיה עובדתית.

      מחק
  4. דני
    אני חושב שיש שינוי גדול, למרות שהוא עדיין בשלבים ראשונים. בין היתר, בראיון הזה עם בנט, תוכל לראות שינוי.
    האמירות שלו לא היו יכולות להישמע במפד"ל ההיסטורית.

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/262165

    השבמחק
    תשובות
    1. לדוגמא: "אם אנחנו שואפים למנהיגות יהודית למדינת ישראל אנחנו צריכים ללמוד להנהיג, וללמוד להנהיג זה מורכב גם מפשרות וגם מלהיות בצומת קבלת ההחלטות המרכזית. אני יושב בקבינט הביטחוני שבו נחתכים דברים. אם אנחנו רוצים להוביל את עם ישראל אנחנו צריכים גם להתנהג כמובילים ולא כמפלגה שנכנסת, כועסת, יוצאת ומתמרמרת. לא בבית ספרנו. אנחנו באים להנהיג".

      ודי לחכימא ברמיזה.

      מחק
    2. ועוד אחת: ""אני חושב שהבית היהודי צריך להנהיג את העם. אנחנו מחויבים לכל העם".

      מחק
    3. גם אני ראיתי את הסימנים האלה ואחרים; גם האנשים שנבחרו הם שונים מנבחרי העבר. ואף על פי כן, רגל אחת (לפחות) נטועה חזק מאד במפד"ל של פעם, ועדיין לא ראינו מעשה - לא אמירה, מעשה - אחד ויחיד שמראה רוח חדשה.

      גם אני קיוויתי לראות דבר כזה, אבל עד כה - לא ראיתי.

      מחק
  5. דני. יש כמה מעשים כאלה. לדוגמה: הכנסת ח"כ בלי כיפה לרשימה. ועוד יותר, כוונתו של בנט להכניס ברשימה הבאה לפחות 50% כאלה. אני עדיין זוכר איזו מחלוקת היתה לנו ב"מנהיגות יהודית" על הנושא הזה בדיוק.

    השבמחק
    תשובות
    1. אין ספק שזה נזקף לזכותו, אבל טרם ראינו שהוא השיג ולו הישג פוליטי אחד קטן. טרם ראינו שהוא עומד על דעתו בנושא כל שהוא. ולכן, אני עדיין חושב שאמנם יש הכרה בצורך לשנות דברים - אלא שההכרה והשינוי הם מן השפה ולחוץ בלבד; במהות אין כל חדש. הדוגמה של הכיפה מתאימה היטב לכך.

      מחק
    2. או. קיי דני. בוא נסכם את הדיון בהחלטה לעקוב ולראות כיצד יתפתחו הדברים.

      מחק
    3. הנה התבשרנו כי בהצעת חוק על חלוקת ירושלים, נעדרו ח"כי הבית היהודי כאיש אחד.

      פשוט התחמקו.

      מה עלינו להסיק מכך?

      מחק