תג המחיר של הבלבול

קומץ הנערים פורעי החוק מהיישוב בת עין הם קורבנות עיוות אידיאולוגי המחנך לשנאת ערבים כביטוי ליראת שמים ואהבת ישראל

                                                      

בס"ד                                                                                                                  ה' בכסלו, תשע"ד                                   

בשבוע שעבר הותקף נהג משאית ערבי – וחייל שכנראה נחלץ לעזרתו ורוסס בגז פלפל – על ידי שני "רעולי פנים" ליד שער הישוב בת עין. עד עתה לא אותרו התוקפים, כך שייתכן, תיאורטית, שהם כלל לא תושביו. אבל באמת אין לכך משמעות. תושבי בת עין מכירים היטב את התופעה: חבורת נערים שתוקפת ערבים, רודפת חיילים ומציקה אף לתושבים מן הישוב, על רקע אידיאולוגי. 

לא מדובר בנוער של בת עין אלא בקומץ נערים מהישוב. מוקד התופעה הוא בילדיהן של מספר משפחות שניתן לסופרן על פחות מאצבעותיה של יד אחת.  

התופעה עצמה לא צמחה בישוב, למרות שיש לא מעט סיבות לכך שהיא צצה גם בו; היא "ייבוא" של תפיסות אידיאולוגיות שהתפשטו בשנים האחרונות ביש"ע – "תג מחיר" וחוגים השייכים או המגבים את האידיאולוגיה הזו.

בבת עין מתגוררות כ-200 משפחות, כך שמדובר בקומץ זעיר שפועל על דעת עצמו בניגוד לדעתם של רוב תושבי הישוב, תוך גרימת נזקים במעמד המוסרי, באווירה, בתדמית, בביטחון, בכספים ועוד.

לגבי המקרה האחרון לפחות, גם אם לא אותרו עדיין חשודים, עצם העובדה שאפשר להניח בסבירות גבוהה שהיו אלה נערים מהקבוצה הנידונה – מחייבת ברור מעמיק.

כאחד מוותיקי וראשוני הישוב, מוטל גם עלי להכות על חטא. הכרנו את הבעיה, אבל חשבנו שהיא תיפטר מאליה. עכשיו לא נוכל עוד להמשיך להתכחש לחובתנו. הדבר עבר כל גבול.

במוצ"ש האחרון התכנסה פגישת חברים דחופה בכדי לדון בתופעה ובדרכי פעולה אפשריות למיגורה. כרגע נבדקת האפשרות להרחקת שתי משפחות שילדיהן הן מוקד התופעה, מן האגודה ומן הישוב.

ייתכן שהבירור יועיל גם לחוגים רחבים יותר. אני עצמי נמנעתי מלדון באופן ציבורי בתופעת "תג מחיר", למרות שהיו ברורים לי הן הבעייתיות שלה והן מקורה הרעיוני. עכשיו, כך נראה, גם לצו זה אינני יכול להתכחש.

לטהר את האמונה

הביקורת הציבורית הנמתחת על הישוב, הן בחוגי יש"ע והן בציבור הכללי, היא בהחלט במקומה. אם נתעלם מהתגובות האוטומטיות של שונאי מתנחלים מקצועיים, הרי הביקורת של "עמך ישראל", שחש סלידה מהתנהלות זו, הן ביחס לתקיפת החייל והן ביחס לתקיפת הערבים, היא מתנה מן השמיים.

עם ישראל מרגיש, ובצדק, שלא יעלה על הדעת שלאומיות ישראלית כרוכה בשנאת זרים; שאם הדבקות בארץ ישראל, באומה הישראלית, בתורתה ובכל שאר האידיאלים שלה, נובעת, מחייבת או כרוכה בשנאת זרים – גם אם אלו הערבים, שאיתם יש לנו מלחמה על הארץ – הרי זו דבקות מסולפת. ביודעין או שלא ביודעין, הוא תובע מאתנו לטהר את האמונה. 

הרב קוק כותב בספר "אורות": "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה" (עמוד קמ"ט).

שנאת זרים היא חלק אינטגרלי מהלאומיות האירופית. מכיוון שאין לה תוכן פנימי עצמי, היא זקוקה לזרים, לאויבים, ל"אחרים", בכדי ליצור את הסולידריות ו"היחד" הלאומי. אירופה הכירה בשטחיות הרעיון הלאומי שלה, ובאסונות שהוא הביא עליה, והחלה לנטוש אותו.

הלאומיות שלנו, לעומת זאת, היא אידיאל מלא תוכן. היא איננה זקוקה לשנאת זרים לשם פרנסתה. נהפוך הוא, כל כולה מיועדת לתיקון האנושות במלואה. אם זקוק מישהו לשנאת זרים לשם הגדרת, ביטוי או פרנסת הלאומיות הישראלית שלו, "סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה"; אות הוא שגם אהבת ישראל שבו משובשת. לא רק ששנאה כזו מתדרדרת במהירות לשנאת חיילים, צה"ל והמדינה, אלא שאלו שני צדדים של אותו מטבע.

הערבים הם אויבנו; אנו נאבקים עמם על ארץ ישראל. את המלחמה הזו יש לנהל בעוצמה, בגבורה, בתקיפות, בנחישות, בביטחון מלא בצדקתנו, במסירות נפש ובאמונה שלמה. לא בשנאה! השנאה היא חולשתם של אלה שאינם מסוגלים לבסס את הדבקות הלאומית הישראלית שלהם על התוכן החיובי שלה.  

הרציונל של שיטת "תג מחיר", כאילו כל כוונתה היא להעסיק ולהרתיע את צה"ל, ולא פגיעה לשמה בערבים, הוא תרמית עצמית. בפועל היא מחנכת לשנאה ומטביעה אותה בנפש.

אין לנו בעיה עם הערבים

יתר על כן. אין לנו כלל בעיה עם הערבים. יש לנו רק בעיות עם עצמנו, בתוך החברה הישראלית – ופנימה. כוחם של הערבים הוא השתקפות של חוסר היכרותנו את עצמנו, את התוכן המיוחד של הלאומיות הישראלית. ברגע שנחזור לעצמנו – ואנו נחזור – יימוגו בפנינו הערבים, כפי שהיה בעבר.

המשותף לחוגי "תג מחיר" ולשמאל הוא הקניית מציאות וממשות להתנגדות הערבית לשיבת ציון. אבל כל מי שעיניו בראשו, מבין שהפלשתינאים אינם אומה, שאין להם שום ממשות היסטורית, וכל תפקידם ההיסטורי הוא להחזיר אותנו אל עצמנו.

חולשתם של המדינה בכלל ושל צה"ל בפרט במאבק מול הערבים על הארץ אמנם בלתי נסבלת וזועקת לשמים, אבל היא לא תפטר על ידי יוזמות פרטיזניות פרטיות. הבעיה היא בתודעה הלאומית, בחוסר הכרת עם ישראל את מהותו, ואותן צריך לרומם.

אין כל זה אומר שאין חובת זהירות, שמירה, התגוננות ואפילו יצירת הרתעה לפעמים – אפילו פרטיים – במאבק היומיומי מול האויב הערבי בשטח. אבל כל זה חייב לבוא מהראש – בצורה מושכלת, עניינית, קרת רוח ומדודה – לא מרגשות שנאה ותוהו. וכל זה איננו קשור לערבי סתמי עובר אורח.

גם לערך של "עבודה עברית" ישנה חשיבות רבה, אבל משמעותו היא החיובית: הפשלת שרוולים לשם סיקול אבנים, לא לשם זריקתן.

מי שעבורו ההיאחזות ביהודה והשומרון, בתורה, באומה, או בכל אידיאל ישראלי אחר, תשובה וגאולה למשל, כרוכה בעיקר ב"לכסח לערבים את הצורה" – איננו מבין את מהות הגאולה.

בלבול בין שתי דרכים

הטעות הזו איננה מקרית. היא נובעת מבלבול מובהק בין שתי דרכים בגאולה – גאולה בדרך ניסית, מהשמיים, וגאולה בדרך הטבע. לכל אחת מהן הגיון משלה, כל אחת מהן פועלת פעולה חיובית כשלעצמה והן משלימות זו את זו. בתנאי שלא מערבבים ביניהן.

הדרך הניסית, המטאפיזית, שבדור האחרון באה לידי ביטוי בולט בתנועת חב"ד, רואה את תפקידה בברור מרחוק. היא איננה יורדת אל תוך המציאות הישראלית הציונית – הציבורית – על מנת לפעול בתוכה ולבררה מבפנים, אלא מקרינה עליה מבחוץ. לכן היא עוסקת, בעיקר בפרט; לא בממד הציבורי.

הדרך השניה היא זו של הרב קוק וממשיכי דרכו, והיא בנויה על הנחות יסוד של "גאולה בדרך הטבע". קימעא קימעא – לא "משיח עכשיו". זוהי הדרכה שיורדת אל תוך המציאות המסובכת על מנת לברר את תהליך שיבת ציון מתוכו. מבפנים. זהו הגיון אחר. העיסוק בשאלות הציבוריות – צבא, גיוס, מדינה, ממלכתיות, עצמאות, ארץ ישראל, היחס לערבים וכדומה – מחייבת עקרונות והנחות יסוד אלה, שרק הן מאפשרות את תיקון הציבוריות הישראלית מתוכה.  

לב השיבוש של חוגי "תג מחיר" ומקורות השראתם, הוא בניסיון לפעול בתוך המציאות הציבורית הישראלית על יסוד הנחות העבודה של שיטת "הגאולה הניסית". כשמצטרפות לכך גם מסורת התקיפות הידועה של אדמו"רי חב"ד, שאפיינה את התנהלותם מול הצארים ברוסיה, ואף אתוס המחתרות העבריות במלחמתן מול הבריטים, וכל אלה מיושמות כאן ועכשיו כנגד מדינת ישראל, צה"ל, ולהבדיל, הערבים, מחוץ להקשרן, בסוגיה מסוג שונה לחלוטין – כאילו מדינת ישראל היא שלטון הצארים וצה"ל הוא הצבא הבריטי – בצורה ילדותית, חסרת סבלנות, רגישות והגיון, התוצאה המתקבלת היא "פיל בחנות חרסינה". עוצמה אדירה של אידיאליזם ישראלי, טעון במתח משיחי עמוק - שחיוביים כשלעצמם - שמנסה לטפל בידיים גסות במציאות שמחייבת טיפול בקרן לייזר מדויקת, עדינה וממוקדת.

קומץ הנערים של בת עין הם קורבנות הבלבול הנורא הזה.