מלחמת יוה"כ הבהירה לאומה – בניגוד לאשליה שזרעה מלחמת ששת הימים – שהארץ איננה עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא לארבעים שנה; שיהיה עלינו להמשיך למסור את נפשנו ושייתכן בהחלט ש"לנצח תאכל חרב". התובנה הזו, שהתודעה הציונית לא מסוגלת לעכל אותה, היא שהביאה את הייאוש, הבכי והדיכאון הידועים
בס"ד
כ"ח באלול, תשע"ג (2.9.13)
במאמרו
"ניצחנו בקרב הובסנו בתודעה"(מקור ראשון, יומן, כ"ד באלול
תשע"ג. 30.8.13) טוען אורי אליצור ש"מלחמת יום הכיפורים היא הניצחון
הצבאי הגדול בתולדותינו, שראוי היה לציינו בחגיגיות ובהלל. ההתעקשות לתאר אותה
במונחים של זעם וניכור תואמת את החשיבה המוטעית שהכול תלוי בנו ובמחדלינו". אורי
מאשים את דור 73, ובמדויק יותר את "אותו חלק ממנו שהצליח להשתלט על התודעה
הלאומית והזיכרון הלאומי", בזריעת ייאוש ניכור וזעם ביחס לאותה מלחמה.
אבל
אורי לא מאבחן נכון את הסיבה לייאוש. מלחמת יום הכיפורים אכן היתה ניצחון צבאי
ענק, אבל רק מבחינה אובייקטיבית. מבחינת התודעה הציונית הסובייקטיבית בכלל, וזו של
דור 73 בפרט, היתה מלחמה זו קטסטרופה שאין ממנה מוצא.
איש תחת גפנו ותחת תאנתו
מלחמת
ששת הימים היתה עבור התודעה הציונית סיומו המוצלח והשלמתו הכוללת של המהלך הציוני.
בתש"ח הקמנו מדינה, בששת הימים ביססנו את ביטחונה, ועתה יכולים אנו לשבת איש
תחת גפנו ותחת תאנתו. הציונות לא באה – לפחות בהכרתה, בניגוד לרבדיה הלא-מודעים –
להגשים את החזון העברי ההיסטורי כפי שהבינה אותו המסורת היהודית. מה שהיא חיפשה
היה "מקום תחת השמש", ככותרת ספרו של נתניהו (!) או "מקלט
בטוח" כפי שפירשו את החזון של הרצל. ניצחון ששת הימים, היווה את הגשמת החלום
הזה במלואו. מדינה חזקה, יציבה, בגבולות בטוחים. ועכשיו – אפשר להפסיק להילחם
ולהתחיל לחיות.
את
התובנה הזו ניפצה מלחמת יום הכיפורים לרסיסים. מלחמה זו הבהירה לאומה שהארץ איננה
עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא לארבעים שנה. היא הבהירה לה שבכדי להמשיך להתקיים
כאן נצטרך להיות נכונים לצאת למלחמה ולמסור את נפשנו – שוב ושוב לעוד מאה שנה, מאה
חמישים שנה, ואולי אפילו ליותר מכך. כאן נעוץ השבר. זהו שורשם של הייאוש והנהי. פה
נגמרה לציונות הרוח במפרשים. השבר שהביאה מלחמת יום הכיפורים נעוץ בהכרה שאמנם כן –
ייתכן ש"לנצח תאכל חרב".
עם
התובנה הזו התודעה הציונית – מעצם הגדרתה – איננה יכולה להשלים. את ההבנה הזו היא
איננה יכולה לעכל. על ההכרה הזו היא זועמת כל כך, בועטת ומנסה להכחיש. מכאן גם
שורשם של כל תהליכי השלום, הוויתורים, הנסיגות והפשרות למיניהן – ניסיונות שווא
לבטל את רוע הגזירה. התודעה הציונית מנסה להתכחש לעובדה הברורה והחד משמעית –
הבלתי אפשרית מבחינתה – שעלינו להיות נכונים למצב של לנצח נאכל חרב.
הציונות
– בתודעתה, בהכרתה, באידיאולוגיה שלה – באה "לפתור את בעיית היהודים",
להקים מדינה שבה הפרט היהודי יוכל להתקיים, קיום כשלעצמו, פיזי, על פני כדור הארץ.
מדינה עבור הפרט. בכדי להיות נכון למצב של "לנצח תאכל חרב", הפרט צריך
להיות מוכן למסור את חייו למען מטרה גדולה יותר מחייו הפרטיים. אבל לחזרה של
הציונות לארץ ישראל לא היתה – וגם אין היום – מטרה מעבר לחיי הפרט.
מלחמת
יוה"כ חשפה את החולשה השורשית הזו של התודעה הציונית והביאה לייאוש הגדול.
בפרספקטיבה דתית
אורי
אליצור איננו יורד לעומק המשבר הזה. כאדם דתי הוא מביט על כל המהלך הציוני
בפרספקטיבה אחרת, פרספקטיבה של אלפי שנים. עבורו משמעותה של הציונות מתחילה עם
אברהם אבינו, עבור דרך יציאת מצרים, הכניסה לארץ, החורבנות, הגלויות ועד לשיבת
ציון של ימינו. ממבט שכזה, הידיעה שעוד נכונות לנו מלחמות איננה משתקת. היא קשה
אמנם, אבל בהחלט ברת-התמודדות. יתר על כן, כשאדם חמוש בתודעה היסטורית כלל-ישראלית
שכזו, יש לו את ה"בשביל מה". יש לו משמעות וטעם במאבק, במלחמות, במסירות
נפש הנדרשת. בשביל אדם כזה מלחמת יוה"כ היא אכן ניצחון ענק שרק מחזק את
נחישותנו ואת אחיזתנו בארצנו.
ולכן
אורי איננו מבין את מהות הייאוש הקינות והבכי של "אותו חלק שהצליח להשתלט על
התודעה הלאומית והזיכרון הלאומי".
ולא
במקרה אורי איננו מבין את הנקודה. הוא איננו מוכן להשלים עם ההבדל החריף והחד, בין
התודעה הציונית ההיסטורית לבין תודעתו הדתית. אורי הוא מבני הציונות הדתית לאומית
שחרטה על דגלה את היחד הציוני. ההליכה המשותפת להגשמת שיבת ציון טשטשה את ההבדלים.
לציונות הדתית לאומית נראה היה בזמנו – ואולי בצדק – שההבדלים בין שורשי המוטיבציות
הציוניות אינם חשובים. העיקר הוא אחדות המעשה ההיסטורי והיא חשובה יותר מההבדלים
האידיאולוגיים.
הבדלה לצורך המתקה
אלא
שלפעמים טשטוש ההבדלים מזיק. לדוגמה: החינוך הדתי שואף, בין היתר, לחנך לחיי
משפחה. אבל בכדי שתוכל להיווצר אחדות בין המינים, הוא מבין שקודם כל צריך כל אחד
מהם לגבש את זהותו באופן מובהק ויציב. זהו תנאי לאפשרות החיבור. ולכן, למרות – ולמעשה
לאור – שאיפתו לחבר בין המינים, הוא מחנך אותם באופן נפרד. בהגות החסידית קוראים
לעיקרון זה "הבדלה לצורך המתקה".
בספר
האורות (עמוד קמ"ב, פיסקה י"ג) מסביר הרב קוק את עקרון
"הנסירה", תהליך חיתוך וההפרדה בין שני יסודות שמחוברים חיבור טבעי,
טכני, פונקציונלי – על מנת שיוכלו לשוב ולהתחבר, אלא שהפעם חיבור הכרתי, בחירי,
פנימי.
היום
יש צורך להבחין בין המוטיבציות הציוניות השונות, לא בכדי ליצור חלילה פירוד באומה,
אלא להיפך, על מנת לבנות את הקשר והחיבור באופן מתוקן. ההבחנה בין התודעה הציונית
החילונית לבין זו הדתית חיונית בזמננו בכדי לרדת לעומקו של השבר הציוני. מי שאיננו
מדגיש – בתודעה – את ההבדל, איננו יכול לסייע לציונות לצאת מן המשבר, שכן אין
לציונות מוצא אלא באימוץ הזהות היהודית והפרספקטיבה ההיסטורית שלה. רק על בסיס זה
נוכל ליצור תודעה לאומית שתוכל לתת טעם ומשמעות למסירות הנפש שעוד נידרש לגלות.
לתודעה
הזו, המבחינה ולא מטשטשת, מבחינה על מנת לבנות את הקשר באופן חדש, קוראים אנו –
תודעה אמונית.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק