מי שמאמין לא מפחד ממשאל העם

חוק משאל העם עשוי להוות סיכוי ולא רק סיכון. משאל העם עשוי לשמש מפתח למהפך היסטורי בהנהגת שיבת ציון ולשחרור הקיבעון והשיתוק אליו היא נקלעה. הוא יהווה כלי להכרעה ברורה וחד משמעית בין מחנה האמונה לבין מחנה הכניעה והייאוש

 בס"ד                                                                                                          י"ב באלול, תשע"ב

"הכל צפוי והרשות נתונה" לימדונו חז"ל. לנתניהו אמנם נתונה הבחירה החופשית המלאה שלא להיכנע ללחצים מבפנים ומבחוץ, אבל יחד עם זאת – הסוף צפוי. נתניהו עתיד להישבר. אם לא עתה – בהמשך. ואם הוא לא ישבר וייכנע, ייעשה זאת המנהיג הציוני שיבוא אחריו. זו איננה שאלה אישית. מדובר במבנה של תודעה ובשורשים שמהם יונקת השקפת העולם. התודעה הציונית החילונית הגיעה לסוף דרכה ואיננה מסוגלת עוד להתמודד עם הבעיות מולן ניצבת מדינת ישראל. בסוגיה זו עסקתי במאמרים רבים בעבר  ולא אחזור על בירור זה כאן. ובכל זאת, בכדי להבהיר נקודה מהותית זו, הכנסתי לבלוג זה את המאמר "הקלף הנוסף" שנכתב לפני מספר שנים ועוסק בניתוח הסוגיה, מאמר שרלוונטי גם להמשך מאמר זה (ראו כאן, "הקלף הנוסף", אוגוסט 2013).

משאל העם – המפתח למהפך

אם כך, האם אנו עומדים בהכרח בפני אסון לאומי בדמות הסכם או מהלך מדיני שיובילו להקמתה של מדינה ערבית בשטחי יהודה והשומרון, מדינה שכל עניינה יהיה מנוף לחיסול מדינת ישראל.

התשובה היא: לא בהכרח.

בניגוד למצב ערב "ההינתקות" מגוש קטיף, הפעם נעמוד מול הגזירה כשבידינו כלי לביטולה – משאל העם. אפשר אמנם שגם מהשיחות המתנהלות כרגע לא יצא דבר. אפשר גם שיצא מהן איזה הסכם חלקי וזמני, הסכם ביניים, שלא יחייב משאל עם. כזכור, החוק החדש בדבר משאל עם מתייחס רק למקרה של נסיגה משטחים שחלה עליהם ריבונות ישראלית מלאה, כלומר לא על שטחי יש"ע. אבל בסופו של דבר, יגיע רגע האמת, שבו תנסה ההנהגה הנוכחית (ולא משנה מי בדיוק יעמוד אז בראשה) להגיע לפתרון סופי של "הסכסוך", ואז יעמדו גם שטחים כאלה לדיון – בין אם בירושלים המורחבת, בין אם במסגרת חילופי שטחים – מה שיחייב משאל עם.

צריך להיות ברור: רגע האמת יגיע. לא נעצור את ההתדרדרות באמצעים "טכניים" פוליטיים. לא הצבעה כזו או אחרת, בנושא התקציב או בכל נושא אחר; אפילו לא בהפלת ממשלה כזו או אחרת. מזה למעלה משנות דור מתנהל וויכוח היסטורי עמוק בתודעה הישראלית בדבר דבקותנו בארץ ישראל. הבעיה שלנו איננה הערבים; גם לא העולם. יש לנו בעיה עם עצמנו, והיא לא תיפתר בדרך טכנית. המחלוקת העמוקה הזו חייבת להיות מוכרעת באופן ברור ועמוק, ולא בתרגילים או מהלכים פוליטיים מזדמנים. זהו אחד הלקחים מעשרים השנים שעברו מאז אוסלו. ממשלות קמות ונופלות. הימין עולה ויורד מהשלטון, אך מגמת ההפקרות המדינית ממשיכה בדרכה.

חייב לבוא ברור עמוק יותר, יסודי מהותי וחד משמעי, שיוכל להביא להכרעה היסטורית וסופית ואני מאמין שמשאל העם עומד להיות ברור שכזה.

נכון, לממשלה שתעמיד תוכנית מדינית כזו או אחרת להכרעת העם יהיו שני יתרונות גדולים. הראשון, שבאמת לא יהיה זה משאל עם, אלא משאל אזרחי המדינה, וכעשרים אחוזים מהנשאלים, הציבור הערבי הישראלי, יתמוך בהצעה כאיש אחד, מה שאומר שבהתמודדות על שאר הציבור, היהודי, נצטרך להשיג רוב של בערך 50 ל-30. היתרון השני הוא כמובן העובדה שבידי הממשלה והתומכים האוטומטיים בכל מהלך נסיגות שהוא, נמצאים רובם המוחלט של אמצעי התקשורת הישראלית, מה שמבטיח להם כלי לשטיפת מוח מאסיבית של דעת הקהל.

אבל, חוץ מאלה, כל שאר היתרונות שלנו הם.

(לפני שאמשיך לפתח את הרעיון, ברצוני לציין שהדברים הללו מופנים, קודם כל, לציבור האמוני עצמו, זה שלא צריך להסביר לו את הסכנות הכרוכות בהקמת מדינה ערבית ביהודה ושומרון, אלא זה שצריך להסביר לו רק מדוע משאל העם הוא סיכוי ולא רק סיכון. לאור זאת, אקצר בדברים המוסכמים, ואאריך במקום שראוי).

היתרונות הגדולים – שלנו הם

היתרון הראשון הוא בעובדה שההינתקות מגוש קטיף הוכיחה לציבור כולו מה משמעותה הביטחונית של נסיגה משטחי יהודה והשומרון. ישנם כמובן כאלה שכל נסיגה, באשר היא, מהווה עבורם מטרה לשמה, אבל הרוב הגדול מבין שהסכנה הביטחונית  תחול הפעם לא רק על המדינה בכלל ובאופן מופשט, אלא אף על ראשו הפרטי שלו, בפרט. ההינתקות הוכיחה שדווקא הציבור האמוני הוא המפוכח והראלי, שהוא מונע מאידיאליזם ולא מפחדים ואינטרסים ושהוא הציבור היחיד שניתן לסמוך על שיקול דעתו ועל הערכת המצב שלו.

היתרון השני הוא בכך שבמשאל עם, בניגוד לבחירות רגילות, אין שיקולים נוספים. בבחירות רגילות שיקולים רבים נוספים שעומדים להכרעה אינם מאפשרים לרוב הציבור היהודי לבטא בבהירות את עמדתו בסוגיה של מדינה פלשתינאית, מה שגורם שוב ושוב לתופעה של "בחרנו ימין וקיבלנו שמאל". משאל העם יאפשר ברור חד ובהיר של עמדת הרוב היהודי בסוגיה הספציפית הזו.

בעצם, גם היתרון השני שצוין לעיל לטובת הממסד, התקשורתי, איננו כל כך מוחלט. בזמננו אלה, האפשרויות שמעמידות הרשתות החברתית לעקוף את השליטה הממסדית באמצעי התקשורת, משנה שיקול זה באופן משמעותי ביותר.  

אבל אלה רק (חלק מ)היתרונות המובנים מאליהם. שני היתרונות הגדולים באמת, הרבה יותר משמעותיים:

היתרון הגדול הראשון שלנו הוא – שאנחנו צודקים. אנחנו, שמאמינים ובטוחים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל צודקים מכל הבחינות: המדינית, הגיאופוליטית, הביטחונית (כאמור), המוסרית, ההיסטורית, הציונית, היהודית והתורנית.

היתרון הגדול השני שלנו הוא שאנו מאמינים. מאמינים בעם ישראל, מאמינים בתהליך של שיבת ציון, מאמינים בארץ ישראל, מאמינים בתורת ישראל ומעל הכל, היתרון הכי גדול שלנו – אנחנו מאמינים באלוקי ישראל.

ומי שמאמין – לא מפחד. כי הפחד שאחז במנהיגות הישראלית ומוביל אותה להתרסקות נובע מאובדן האמונה – אמונה בציונות ובצדקתה, אמונה בעם ובכוחו, אמונה ביהדות ובהיסטוריה הייחודית שלה, ומעל לכל ובסך הכל – אובדן האמונה באלוקי ישראל.

ומי שמאמין באלוקי ישראל יודע, מה שמנהיגיה הנוכחיים – מחנה הכניעה והייאוש – כבר אינם יכולים לדעת, שהאמונה היא נקודת ארכימדס שיכולה לשנות את המציאות ההיסטורית על תנאיה האובייקטיביים ולנצחה (חיוני וממומלץ לחזור בנקודה זו למאמר "הקלף המנצח" שצוין לעיל).

אני מקווה שהקורא את הדברים לא מגחך כרגע וחושב בליבו שעם שני היתרונות הללו – שאנו צודקים ואנו מאמינים – "לא הולכים למכולת". כי אם הם אינם מכריעים בעינינו, אם אנו איננו מאמינים בכוחם, אזי כל האידיאלים שלנו – התורה, עם ישראל, ארץ ישראל שיבת ציון וכל ההיסטוריה היהודית – הם בלוף אחד גדול ודווקא ההנהגה "הפרגמטית" צודקת. אבל מכיוון שכל האידיאלים הללו הם אמת לאמיתה – והם הם הריאליות האמיתית והמפוכחת – וההנהגה הישראלית היא הבלוף, לכן מוטל עלינו לנסות ולהוכיח קבל עם עדה ועולם, שהעם בריא ורק ההנהגה חולה, שהגוף בריא ורק הראש חולה, שעם ישראל, בתוכו פנימה, חזק ומאמין. והפעם יש לנו גם כלי לעשות זאת.

 משאל מתפקדי הליכוד

משאל מתפקדי הליכוד, שנערך ערב הגירוש מגוש קטיף, הוכיח את הדברים. אריק שרון וכל חבר יועציו ומומחיו, "הראליים" כביכול, היו בטוחים בניצחונם ולכן הרשו לעצמם את הסיכון. בעת ההכרזה על המשאל, הסקרים ניבאו לשרון רוב של 30:70. אבל הציבור המאמין, שהתגייס כולו ו"יצא אל העם", הוכיח את האמור לעיל. המשאל הסתיים בתוצאה של 30:70 אבל לטובת מתנגדי הגירוש. אז, מכיוון שהמשאל לא היה מעוגן בחוק, יכול היה שרון להתכחש לתוצאה. היום כשהמשאל יעוגן כחוק, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. אז אמנם היה המשאל רק בקרב מתפקדי הליכוד והיום הוא יערך בקרב כל הציבור היהודי, אבל כמו שחשבנו וכתבנו אז – מתפקדי הליכוד היו (לפחות אז) מדגם מייצג של הציבור היהודי. מה עוד שהיום אנו ניצבים אחרי שהוכחו סכנות ה"הינתקות" ולא לפניהן.

אבל בכדי להבין את עומקם של התהליכים, יש צורך להעמיק בהם בשתי פרספקטיבות נוספות לפחות: היסטורית ופוליטית.

המימד ההיסטורי

הציונות החילונית שוקעת. השקיעה החלה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. מבחינה אידיאית היא סיימה את תפקידה ואיננה מסוגלת להתמודד עם הבעיות מולן ניצבת המדינה. יש צורך בהחלפת הבסיס האידיאי שלה ולביסוסה על אדני התודעה היהודית ההיסטורית. אלא שהכוחות השולטים בה, בעלי ההגמוניה, אינם יכולים לפנות את מקומם ללא מאבק. זוהי החוקיות ההיסטורית. המאבק הוא הכלי שמאפשר לכוחות העולים בהיסטוריה להתפתח, להתמלא און, להתבגר ולהבשיל. הכוחות השוקעים, אנשי הציונות החילונית, נקלעו לשיתוק ואובדן דרך, מה שמביא אותם לשגיאות היסטוריות אובדניות.

והעם רואה. העם איננו אידיוט. מתחת לקליפת התודעה החיצונית שכופות עליו האליטות השולטות הוא חש באובדן דרכן. והוא מצפה להנהגה חדשה שתקום ושאפשר יהיה ללכת אחריה. הראש חולה אבל הגוף בריא. צריך להאמין בעם. ומי שמאמין בו, יזכה באמונו. והמשאל הנ"ל יוכיח.

בהיסטוריה של עמים אחרים, מאבקים בין כוחות עולים וכוחות יורדים בחברה, מוכרעים באמצעים אלימים. במהפכות אלימות. לא אצלנו. אנחנו באמת עם, ולמרות כל המחלוקות יש בינינו סולידאריות אמיתית – אחדות ישראל. והגרוש מגוש קטיף יוכיח.

משאל העם הוא מתנה מן השמיים. ממש כלי שנשלח ישירות מריבונו של עולם. הוא יוכל להכריע בלי אלימות, כמתבקש בחברה יהודית, בין הכוחות העולים לכוחות השוקעים.

במסורת היהודית נתפס הרע ככסא, מנוף ומכשיר, לטוב. הוא מעמיד את הטוב בניסיון על מנת לאפשר לו לגלות את כוחותיו – ולנצח. ריבונו של עולם מעמיד בפנינו את הכלי להתגברות על החולשה הפחד וחוסר האמונה של ההנהגה – משאל העם. כולם רוצים, בתוך תוכם – שננצח. העם עומד וממתין לנו, כך גם נתניהו, כך גם העולם כולו, כולל הערבים. כולם מייחלים – בתוך תוכם, גם אם בלא מודעות והכרה – שננצח. וגם, כמובן, ריבונו של עולם. ושוב, אם אנחנו עצמנו לא מאמינים בכל הנאמר כאן – מה נלין על אחרים.

אבל המשאל איננו רק כלי לשיקוף הדעות. הוא עשוי לשמש קודם כל – אם נרצה – כלי ומנוף לשינוי התודעה. הוא יאפשר לנו לצאת אל העם ולהתנחל בלבבות. הדינמיקה שהוא יצור תאפשר לנו לחשוף את האמת הפנימית של העם, ליצור תודעה חדשה בקרבו, ותהווה מנגנון לשינוי היסטורי מהפכני (עוד להבהרת נקודה זו ראו בנספח המצורף בסוף המאמר).

חטא המרגלים והמימד הפוליטי

ההתארגנות לקראת הכרעה היסטורית כזו מחייבת תכנון ועיצוב אסטרטגיה פוליטית מתאימה. הכוח הפוליטי שיוביל את ההתנגדות להסכמי הכניעה המדינית יהיה "הבית היהודי" ועוד כמה פורשים מתנועות אחרות, בעיקר מן הליכוד. לא חשוב כרגע מי בראש. הכוח הפוליטי הזה יעמוד, ובהכרח, מול כל שאר חברי הכנסת. וטוב שכך. הבידול המובהק הזה הכרחי לצורך ההכרעה החד משמעית. הבית היהודי לא אמור לפרוש כרגע מן הממשלה. צריך לדאוג שחוק משאל העם ייכנס לתוקפו, גם להמתין ולראות שהתהליכים המדיניים מבשילים ולמצוא את העיתוי הנכון.

הסיטואציה הפוליטית העתידה – והצפויה – להיווצר היא פחות או יותר זו: "הבית היהודי" יפרוש מהקואליציה והחרדים יקפצו מיד ויצטרפו אליה. לפיד ו"יש עתיד" יבלעו את הגלולה המרה בטעונים של הכרעה היסטורית וכדומה. העבודה מרץ והערבים יתמכו מבחוץ. שני מחנות ברורים: מחנה האמונה מול מחנה הכניעה והייאוש. חד ברור וחריף. מצוין.

כמו אז, בחטא המרגלים ההוא, יעמוד היחס של 2 ל-10, פחות או יותר, להכרעה. אבל שלא כמו אז, עת סחפו המרגלים, מחנה הכניעה והייאוש, את העם, הפעם נסחוף אותו אנחנו באמונתנו. תהיה זו לו רק הכרעה היסטורית עצומה אלא גם תיקון החטא ההוא במלואו. והרי ברור לכל בר דעת שזהו הדבר שעומד בדורנו זה לבירור – דבקות, מתוך אמונה דווקא, של העם בארצו. בכדי לתקן את חטאם של אחיו, יצר יוסף את הדרמה המפורסמת ששחזרה את הסיטואציה בה חטאו אחיו. הוא העמיד אותם באותו ניסיון בדיוק, על מנת שהפעם יבחרו בראוי. הוא שעושה לנו האלוקים. הוא מעמיד שוב את העם בסיטואציה של חטא המרגלים – אך הפעם לשם תיקונו.

למשאל העם הזה יהיה צורך להתייחס ולהתכונן כלמהפכה של ממש. "הבית היהודי" כמוביל מחנה האמונה יצטרך להעמיד עצמו לא רק כמתנגד הנסיגה אלא כאלטרנטיבה שלטונית יסודית וכוללת. הוא יצטרך לעצב הסברה שתבהיר לציבור שיש בידיו כלי להכרעה היסטורית מהפכנית שתשים קץ לשיתוק הנוכחי  בתנופה ההיסטורית של תהליך שיבת ציון.

עצם הנכונות ללכת אל העם ללא פחד, עצם הבעת האמון בו, סימון המטרה הגדולה, העמדת החזון הכולל ושידור האמונה, התוקף והאופטימיות, כל אלה לא רק ישפיעו על העם ויחשפו את תודעתו האמיתית; הם גם יהוו איום ויפילו מורך על ההנהגה הקיימת, ייאלצו אותה שלא לרדת על הברכיים ושלא להיכנע ללחצים הבינלאומיים, וכבר בכך תשיג נכונות זו הישג חשוב.    

הכרעה לטובת מתנגדי ההסכמים במשאל העם כשלעצמה, עדיין איננה מהפך פוליטי. המשאל איננו בחירות. אבל הכרעה כזו תביא לאובדן הלגיטימציה של ההנהגה הנוכחית ובהמשך לבחירות מיידיות שבהן הכוח שינצח במשאל – מחנה האמונה – יקבל את אמון הציבור להנהגת המדינה.

הסיכון שנפסיד

 הסיכוי שנפסיד במשאל העם שריר וקיים והוא הכרחי ומובנה בסיטואציה באופן מהותי, שהרי הסיכון הזה הוא שימריץ אותנו למאבק וישמש כלי להוצאה אל הפועל של מלוא תעצומות אמונתנו וכוחותינו. הסיכון הזה הוא שהופך את ההכרעה להכרעה אמיתית – לבחירה, והרי בבחירה זו תלוי תיקון השיתוק הלאומי הנוכחי.

מה יקרה אם נפסיד במשאל העם, והרי הדבר עלול להתרחש שכן למרות הכל יתכן שלאלוקי ישראל ישנן תוכניות אחרות משלנו?

ובכן, במקרה כזה ייתכנו שני תרחישים: א. המשאל יוכרע לטובת הממשלה אבל ברוב לא משמעותי, מה שיוכיח שרוב העם – היהודי – איננו עומד מאחוריה ויוריד משמעותית את הלגיטימציה שלה לביצוע ההסכמים. סיטואציה כזו פותחת פתח לבחירות בטווח קצר שייתכן שהן, לאור התנופה והדינמיקה שיצרו תוצאות המשאל, תבאנה לידי ביטוי את נכונות של הציבור להעביר את ההנהגה לכוחות האמוניים. כלומר, גם הפסד מסוג זה עדיין עשוי להביא למהפך ההיסטורי המבוקש.

ב. ייתכן כמובן שהעם יכריע באופן ברור וחד משמעי לטובת מחנה הכניעה והייאוש והוא יזכה לרוב מוחלט, גם בקרב הציבור היהודי, רוב שלא רק שלא יערער את הלגיטימציה של הממשלה, אלא אף יוסיף לה. במקרה כזה, נצטרך להשלים עם התוצאה ולקבל עלינו את הדין. ההתיישבות ביהודה והשמרון איננה עניינם הפרטי ולא האינטרס הפרטי של המתנחלים. אם בדור הזה עם ישראל איננו רואה בה שליחות לאומית ואיננו מבין את חשיבותה, אזי יש לקבל זאת.

קבלת התוצאה איננה מוצדקת דווקא מדין דמוקרטיה, אלא מתוך תפיסה יהודית (שהיא האמת הפנימית של הדמוקרטיה): ההתיישבות ביש"ע היא עניין לאומי. אם תודעת העם איננה מכירה בערכה ובחיוניותה, אות הוא שהיא הקדימה את זמנה. אם, אחרי שעשינו כל מאמץ אפשרי, ולמרות כל השיקולים ההגיוניים, הוכח שאין רוב ברור בקרב הציבור היהודי לדבקות העם בארצו, אות הוא שכך רוצה כרגע ריבונו של עולם, ועלינו לקבל את דינו (!) בהכנעה.

ארץ ישראל אמנם שייכת לעם ישראל ומדינת ישראל לא תוכל להתקיים ללא ארץ ישראל בשלמותה, אבל ייתכן בהחלט שלבורא עולם יש תוכנית אחרת להשלמת התהליך וייתכן אף שהוא חפץ לעשות זאת בדור אחר. לא אלמן ישראל. עלינו יהיה לקבל את הדין בהכנעה ולנסות לצמצם נזקים ולשפר את התנאים במציאות ככל שיהיה אפשר.

אבל מי שמאמין לא מפחד.

"עלה נעלה כי יכול נוכל לה" וה' הטוב יעשה כראות עיניו.

נספח:

בכדי לא להלאות את הקוראים, אני מביא כאן כנספח בלבד ולא בגוף המאמר – למרות שהוא נראה בעיני חיוני להבנת הרעיון – מאמר שכתבתי לאחר שנודעו תוצאות משאל מתפקדי הליכוד, ערב הגרוש מגוש קטיף ושפורסם בזמנו בגיליון מספר 134 של העלון "לכתחילה" (כ"ב בסיוון, תשס"ד 11.6.04. ההדגשות במקור):

מהו אמוני?

משאל מתפקדי הליכוד הדגים לנו בצורה בהירה את אחד המובנים המרכזיים של המושג אמוני. אמוני הוא מי שפועל מתוך אמונה. הכוונה איננה לתוכן האמונה – במובן זה יכולה להיות זו אמונה דתית או אמונה בציונות, באידיאל או בערך כזה או אחר – אלא עצם היכולת למצוא בתוך עצמך ולהפעיל את הכוח הנפשי הדומיננטי הזה – כוח האמונה. עשרות האלפים שהלכו והתדפקו על דלתות ולבבות מתפקדי הליכוד – האמינו. הם הפעילו את היכולת הנפשית להאמין. הם האמינו שניתן לשנות את המצב, למרות הסקרים; הם האמינו שניתן לגבור על הממסד והתקשורת למרות העוצמה הפוליטית שבידיהם. יותר מכל, הם האמינו באנשים שאליהם הם פנו. הם האמינו בעם. האמינו שיש עם מי לדבר. הם האמינו שלמרות שטיפת המוח שעבר הציבור בישראל במשך עשרות השנים האחרונות, ניתן לדבר עימו על ערכים, על אמת, על אידיאלים, על ארץ ישראל, על ציונות ועל עם ישראל. אמונתם ביהודי שעמד מולם – היא שפתחה את ליבו. כשראה היהודי שעומדים לפניו אנשים מאמינים שבאים בשם עקרונותיהם – הוא מוכן היה להקשיב. יתר על כן, כשהוא ראה שאנשים אלו מאמינים בו, שהם באים אליו על בסיס אמונתם בו אישית, אמונתם שאפשר לדבר עימו – הוא פתח את ליבו. מול האמונה השלמה והתמימה, שאין מאחוריה שום אינטרס – נמסו הלבבות, שמסתבר שלא היו כל כך קפואים. אם כן, זכינו לראות כיצד מופעל הכוח הנפשי של האמונה ומשנה את המציאות. וזהו מובן אחד של המושג "מנהיגות אמונית" – מנהיגות שמבינה את כוחה הרב של האמונה ויודעת לעורר אותה על מנת להפעיל אותה במדיניות, בפוליטיקה, ובכל מרחב החיים הציבוריים האקטואליים.

משקפיים אמוניות

אך אמונה זו איננה שרירותית, איננה חסרת תוכן, ואיננה תלויה כך סתם באויר, ללא בסיס הגיוני. היא נובעת מתוך השקפה מסוימת על העולם, מתוך מבט אמוני, מתוך תוכן מסוים. מכאן ניתן ללמוד על מובן נוסף של המושג אמוני, והפעם באספקט תוכני: אמונה בתכנים ובתפיסות היסוד של תורת ישראל והפיכתם לבסיס להערכת מצב ולפעולה הציבורית. יהודי שמאמין בתורת ישראל אמור להביט על המציאות דרך המשקפיים של אמונת ישראל. במבט כזה ובניתוח המציאות על פי הנחות היסוד הללו – המציאות נראית שונה מהמקובל. אם נחזור לדוגמת משאל מתפקדי הליכוד, הרי שממבט ישראלי-עכשווי נראה היה שדעת הקהל כבר מעוצבת ומגובשת, ושההיגיון מלמד שרוב הציבור תומך ב"תוכנית ההינתקות". כל מומחה דעת קהל יכול היה לנתח ולהסביר מדוע זוהי המציאות ומדוע היא איננה ברת שינוי. ואכן שרון ויועציו ועוד כמה משרי ובכירי הליכוד, יצאו מנקודת מוצא והנחת עבודה זו, והסיקו ממנה את דרכם ואת החלטותיהם הפוליטיות. לעומת זאת, באמצעות משקפיים של תפיסות היסוד של תורת ישראל, ניתן היה להעריך, שמה שנראה לנו מבעד למשקפי התקשורת איננו המציאות כשלעצמה. ניתן היה להניח שהמציאות שיצרה התקשורת היא דמיון ומייצג שווא, בעוד המציאות האמיתית של דעת הקהל שונה. מתוך נקודת מוצא יהודית ניתן היה להניח, שמה שמעידים עליו הסקרים הוא שכבת תודעה קלה וקלושה שניתן לפרוץ אותה ולשנותה במאמץ קל. ממבט יהודי ואמוני היה ברור שמתחת לפני השטח ישנו לב יהודי חם, שאם נפנה אליו – ישנו סיכוי סביר שהוא ייענה. להניח הנחת עבודה כזו ולפעול על פיה, אפשר רק למי שמקבל כאמת מוחלטת את תפיסת המציאות של תורת ישראל ולא מעצבי דעת הקהל הם שקובעים עבורו כיצד להבין את המציאות הלאומית. מנהיגות אמונית היא מנהיגות שאמיתות אמונת ישראל הן עבורה בסיס להערכת מצב וקבלת החלטות והכרעות אופרטיביות; מנהיגות שהנחות העבודה שלה – באשר לעם ישראל, באשר למצב הבינלאומי, באשר לתהליכים היסטוריים, באשר למשמעות "שיבת ציון" והציונות, באשר למניעיו של העם בכלל ושל כל יחיד ממנו בפרט וכדומה – הן תפיסות היסוד של תורת ישראל. מהנחות אלו היא גוזרת ומסיקה את הערכת המצב שלה ומהן היא מתכננת את פעילותה ולומדת מה אפשרי ומציאותי ומה איננו כזה, במישורי הפוליטיקה, הביטחון, מדיניות הפנים והחוץ, המציאות הגיאופוליטית וכדומה.

מנהיגות "שיש לה אלוקים"

אך משאל מתפקדי הליכוד חשף בפנינו מובן נוסף של המושג "מנהיגות אמונית": מנהיגות ש"יש לה אלוקים". לא מדובר בשאלה האם היא חובשת כיפה או לא. מדובר בשאלה האם היא מאמינה, אמינה, ישרה, מוסרית, אידיאליסטית, אופטימית, חסרת פניות, עקבית, בעלת מסירות נפש וכדומה. מכיוון שציבור מתפקדי הליכוד נוכח שזוהי אכן האיכות האנושית שניצבה לפניו, שעומדים לפניו אנשים ש"יש להם אלוקים" – הוא פתח את ליבו ונתן בהם את אמונו ללא סייג.