יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

אין דור רע - יש רק דור שרע לו

דברים שרואים מכאן – מבית המדרש ומתוך מבט של אמונה, לא רואים משם – משולחן הישיבות של ממשלת ישראל. מנהיגות שאיננה מאמינה בעם איננה מסוגלת להוציא לפועל את תעצומות האידיאליזם הישראלי שטמונות בו 

 בס"ד                                                                                                       ט"ז באלול, תשע"ג

חלק מהתגובות שקיבלתי על המאמר "מי שמאמין לא מפחד ממשאל העם" מחייבות תשובה מקיפה. סוג אחד של תגובות היה כדלהלן: מה השתנה מאז הגירוש מגוש קטיף? העם הזה מעביר פוסט מצמרר על גירוש יהודים מביתם בקליקון קטן בלתי מורגש על עכבר המחשב...למה שיזיז למישהו שיפנו שוב כמה "גבעות הזויות" מאוישות בפאות ושביסים כדי שיקבל את השקט של ספל הקפה שלו?....זהו ציבור שמרגיש רחוק ומנותק מחבלי ארץ אלו בהם אמורה לקום מדינה ערבית אסלמיסטית .מה להם ולזה? הם בכלל רוצים שיורידו את מחירי הדירות בת"א גבעתיים והרצליה לא בגבעה 342 בפאתי יצהר....מה'כפת להם בכלל? "

כלומר, טוענת התגובה, אין עם מי לדבר. לעם עליו אתה בונה במשאל העם – לא איכפת כלל מיישובי יש"ע. ובאמת, התגובה הזו מכוונת לדעת גדולים. ממש כך חושב גם נתניהו. גם הוא ורוב שרי ממשלתו חושבים שרק "לחם ושעשועים" מעניינים את הציבור הישראלי. אפשר שזו בדיוק הסיבה שההנהגה הישראלית מוכנה לפתרון "שתי מדינות". היא מבינה את הסכנות והחסרונות – הביטחוניים, המוסריים, ההיסטוריים וכדומה – שכרוכים בכך, גם מאמינה לפחות הצהרתית בזכותנו על הארץ, אך לא מאמינה שעם ישראל יהיה מוכן לשאת בנטל ושיהיה מוכן לשלם את מחיר המתחייב מעמידה איתנה על האמת הישראלית. ההנהגה איננה מאמינה בעם.  
ובאמת, כל מי שצופה בערוץ 2, קורא את ידיעות אחרונות, או חשוף למה שמסתובב במרחבי הרשת, לא יכול להגיע למסקנה שונה. יותר מכך, כל מי שחושב באופן רציונאלי, מפוכח, פרגמטי וראליסטי – לא יכול להגיע למסקנה שונה – לעם ישראל אין כוח; לא איכפת לו; אין ברירה אלא להיכנע ללחצים.
אם כך, מדוע אנו, שמתיימרים לראות את הדברים באופן מפוכח, מרשים לעצמנו לחשוב שיש סיכוי לא בלתי סביר שאותו עם – שלכאורה מתעניין רק בלחם, שעשועים, מחירי הדיור והחופשות לחו"ל – יצביע ברובו במשאל העם כנגד הפתרון של "שתי מדינות". נכון, כל הסיבות האובייקטיביות – המדינית, הביטחונית, הגיאו-פוליטית, המוסרית, הציונית, התורנית וכדומה – מורות על כך שמהלך כזה יביא אסון ולא שלום, אבל "מה'כפת להם מזה?", כדברי התגובה. 

עיניים של אמונה


מנהג מוזר יש להם לישראל. בעצם זו אף הלכה פסוקה. בשעת קריאת שמע יש לכסות את העיניים. טעם המנהג הוא ההכרה שלא תמיד מראה העיניים ושאר החושים האנושיים, משקף את האמת לאמיתה. אנחנו חיים בעולם של ריבויי ומגוון אינסופי; עולם של מאבקים וסתירות בין כל מרכיביו; היסטוריה של מלחמות וניגודי אינטרסים. בעיניים "מציאותיות" לכאורה, רואים רק את הריבוי והסתירות. בכדי לראות את האמת, את האחדות שבבריאה, יש צורך לכסות את העיניים  הגשמיות – רק לרגע – ולהצטייד במבט של תורה, בעיניים של אמונה. רק עיניים כאלה חודרות לעומק המציאות ורואות נכוחה. רק עיניים אמוניות יכולות לספק לנו את הנחות היסוד המפוכחות להבנת המציאות ולתכנון דרכי פעולה.

דברים שרואים מכאן – מבית המדרש, לא רואים משם – משולחן הממשלה. ומבית המדרש שבו לא רק לומדים תורה, אלא גם מעמיקים באמונה – עם ישראל נראה שונה לחלוטין.

העתיד כבר כאן


ספר "עטרת ראש", שנכתב על ידי האדמו"ר השני של חב"ד, שמכונה האדמו"ר האמצעי, עוסק בניתוח תפילת מוסף של ראש השנה, המורכבת כידוע משלושה נושאים: מלכויות, זיכרונות ושופרות. כשמנתח האדמו"ר את עשרת פסוקי השופרות המובאים בנוסח התפילה, הוא מבחין בין הפסוקים הראשונים, המתייחסים למתן תורה, לבין האחרונים, שנאמרו על ידי  הנביאים, והמתייחסים לקיבוץ גלויות. על קול השופר שנשמע במתן תורה (וגם זה של ראש השנה) הוא אומר דבר מפליא: "והוא הנקרא שופר קטן, אבל לעתיד לבוא כתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'" ביום ההוא דווקא, ביום קיבוץ גלויות, ולא עכשיו, שאין התקיעה...רק בשופר קטן (שם, עמ' כ"ג)". מדהים. מדוע השופר של מתן תורה, אולי האירוע המשמעותי ביותר בתולדות האנושות בכלל ועם ישראל בפרט, נקרא שופר קטן, ואילו זה של קיבוץ הגלויות נקרא שופר גדול. בהמשך מסביר זאת האדמו"ר (עמוד כ"ה) "וזה יהיה בעת קיבוץ גלויות דווקא, שאז יתקע בשופר גדול.....[כי] לא יועיל אז אור תורה להשיב הנידחים".
כלומר, הכוח שמתגלה בזמן קיבוץ הגלויות, שמעורר את עם ישראל להתקבץ, להיאסף ולשוב לארץ ישראל, הוא הרבה יותר עמוק ושורשי אפילו מכוחה ואורה של התורה. לא התורה מקבצת את העם לארצו אלא הטבע הישראלי העצמי, עצם הנשמה הישראלית, מקור האידיאליזם הישראלי, הוא שמתעורר, מתגלה, מתחיל בפעולה ומניע את ההיסטוריה הישראלית, "לפי שישראל עלו במחשבה תחילה למעלה גם מאור התורה וכמו שנאמר במדרש [חז"ל], ז' דברים קדמו לעולם, תורה, ותשובה כו' וישראל קדמו לכולן (שם, עמוד כ"ו).
דברים אלה נאמרו ונכתבו לפני כמאתיים שנה, אז היה תהליך קיבוץ גלויות בבחינת "לעתיד לבוא". היום, רובו או לפחות חלקו העיקרי, כבר מאחורינו. כשאנו מתבוננים, למשל, בעליה מברית המועצות לשעבר, ושואלים איזה כוח התעורר והניע אותה, מובן שלא היה זה אורה של התורה. קול התורה והחינוך היהודי הושתק שם במשך שלושה-ארבעה דורות עד שרבים לא ידעו בכלל מהו יהודי. מה שעורר את חלוצי פריצת מסך הברזל היה כוח אחר. עצם הנשמה הישראלית. ולכן, בשלב ראשון לפחות, הערכים שמשכו את ליבם היו עם ישראל, ארץ ישראל, השפה העברית, ניצחון ששת הימים ושחרור ירושלים – ולא התורה. כך גם לגבי חלוצי העליות הראשונות שעלו לארץ ישראל ובנו את המדינה.

היסוד המובא לעיל הוא גם אחד מיסודות שיטתו של הרב קוק: "ניצוץ אחד מאור חיי האבות....ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחיית עולמים את ישראל (אורות, עמ' ס"ו)". הכוח העיקרי המניע את התחייה הוא אור חיי האבות, לא אור תורת משה.  "האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל, ומשה רבינו את הצד הלימודי. ולעתיד לבוא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל, ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל [כנ"ל מחז"ל]" (אורות, עמ' ק"נ)".
החידוש של הרב קוק, לפחות מבחינה זו, איננו אם כן רעיוני. הרעיון היה מוסכם במסורת הישראלית מדורי דורות (ולכן לא הבאתי אותו רק מהרב קוק). חידושו של הרב קוק הוא – ולא דבר קטן הוא – בהכרזה ש"העתיד כבר כאן". באומץ לבשר שנכנסנו לתחילתו של העידן של "לעתיד לבוא". לפני כמאה שנה הודיע הרב קוק שאנו בתחילתו של תהליך קיבוץ גלויות, וניתח את הכוחות הפועלים בציבוריות הישראלית. הכוח שמביא את העם לארץ איננו אור התורה. הכוח הזה הוא עמוק ושורשי יותר – הטבע הישראלי העצמי.
היום, כמאה שנה אחרי שנכתבו דבריו של הרב קוק, חלק חשוב מהתהליך המופלא של קיבוץ גלויות, יישוב וכיבוש הארץ, הקמת המדינה, ניצחון מלחמת ששת הימים וכל שאר נפלאות גאולתנו, כבר מאחורינו. לו היינו שואלים את המומחים באקדמיה, את ההיסטוריונים, את מנתחי דעת הקהל, את מבצעי הסקרים, האם סביר ראלי, פרקטי ורציונאלי היה להניח אז, שכל זה עשוי להתרחש, שלעם המפוזר והמפורד ישנם כוחות למהלך מהפכני כזה, הם היו עונים פה אחד: לא סביר היה אפילו לעלות זאת על הדעת.
והנה אנחנו כאן. 

אין ילד רע


נתניהו וכל שאר המנהיגות העכשווית, כמובן אינם רואים ואינם יודעים, מהם הכוחות הפועלים בדורותינו אלה בישראל. בשביל לראות ולהבין זאת יש צורך "לסגור את העיניים" – את העיתונים, את ערוץ 2, את סקרי דעת הקהל ואת פיות יועצי התדמית – ולהביט בעם ישראל בעיניים של אמונה, בעיניים של תורה. לראות ולהבין שהכוחות שהתגלו בדורות האחרונים בעם ישראל אינם אלא רק קצה קצהו של מאגר האידיאליזם הישראלי. להבין שלעם הזה כוחות גדולים ועצומים שהוא עצמו עדיין איננו מבין את מקורם.  
האמונה בעם איננה אמונה שרירותית או עיוורת. היא מגובה בניתוח ומבט עומק תורני. בכדי להוציא מתוך העם את הכוחות הגנוזים בו צריך להאמין בו. האמונה איננה שינון סיסמאות. גם לא הצהרה ריקה של 13 עיקרים. היא כוח נפשי, כוח יוצר, כוח דינאמי, כוח שמאפשר להוציא את הפוטנציאל האנושי הקיים מן הכוח אל הפועל.
"אין ילד רע" אמר איש החינוך הגדול יאנוש קורצ'ק, "יש רק ילד שרע לו". אין דור רע – יש רק דור שרע לו. בדיוק כפי שרק הורים שמאמינים בילדיהם יכולים להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הגנוזים בהם, כך גם ביחס שבין המנהיג לבין העם. רק מנהיג שמאמין בעם יכול להביא את כוחותיו לידי ביטוי.
לעם רע היום. הוא איננו מוצא את דרכו. הוא מרגיש תקוע. חסר כוחות. מתוסכל. אבל הכוחות הישראליים העצמיים שהתגלו בדורות האחרונים לא אבדו. הם טמונים מתחת לפני השטח, תלויים באוויר, מחכים למוצא, לשחרור – והתסכול איננו פועל יוצא מאובדנם, אלא מחוסר היכולת להביא אותם לידי ביטוי. זהו דור שאבותיו התקבצו מכל קצוות תבל – והתאחדו – ליצירת מהפך שאולי לא היה עוד כמוהו בתבל. מי שלא מבין שהאידיאליזם הזה חי וקיים – איננו ראוי להוביל את העם.

נכון, אמנם, שאת הציבור הכללי לא כל כך מעניינת "גבעה 342 שבפאתי יצהר"; אפילו לא יצהר. אבל הוא מבין היטב את ההשלכות של מדינה ערבית ביהודה והשומרון; מבין היטב מה מטרת הערבים; מבין היטב את המתחולל סביבנו במזה"ת החדש, ומוכן להקריב הרבה על מנת להמשיך את המפעל של שיבת ציון.
הציבור האמוני, זה שלמד להביט בעיניים של אמונה על תהליכי התחייה של דורנו, זה שלמד להאמין בעם ישראל, הוא כיום הציבור היחיד שיכול לחשוף את מלוא תעצומות הנפש של העם. העם ממתין למנהיגות שתאמין בו ובה הוא ייתן את אמונו.





2 comments:

  1. שוב מאמר יפהפה! יישר כח!

    כתבת: "בכדי להוציא מתוך העם את הכוחות הגנוזים בו צריך להאמין בו. האמונה איננה שינון סיסמאות. גם לא הצהרה ריקה של 13 עיקרים. היא כוח נפשי, כוח יוצר, כוח דינאמי, כוח שמאפשר להוציא את הפוטנציאל האנושי הקיים מן הכוח אל הפועל".

    אם כן, איך לדעתך יכול המנהיג האמוני להוציא את הכוח הטמון בעם אל הפועל? מה עליו *לעשות* מעבר לדיבורים ריקים [או לא ריקים] לשם כך?

    [בשולי הדברים אני מוכרח לציין שמשהו בהשקפת עולמך מאד מסקרן ומושך אותי. אני צמא להרחבה של הדרך המעשית *לפעול*. לא רק לדבר מה צריך להיות אלא מה ניתן כעת לעשות. בעיקר בתור 'עמך' וגם בתור מנהיג. תבורך!]

    השבמחק
    תשובות
    1. איתמר היקר.
      כל עוד מנהיג אמוני לא זכה לאמון העם ולנהגתו, הוא ייאלץ להסתפק בעיקר בדיבורים. אבל דיבורים הם דבר חשוב. מנהיג נקרא בתורה "דבר" (בשני קמצים) כיוון שעיקר כוחו של מנהיג הוא בדיבור. ככל שנדבר ביתר גדלות, נדבר למישורים הפנימיים יותר בנפש הישראלית, ומימלא נחשוף אותם. זוהי בעיקר פעילות חינוכית, תודעתית, הכרתית, שאמורה להביא את עם ישראל להכרת ערכו העצמי.
      זה אמור להיעשות על ידי "מנהיגות יהודית" במישור הפוליטי, ועל ידי לימוד תורה במישור החינוכי. ועל ידי הסברת ערכה של כל הפעילות האחרת שמבצע עם ישראל - צבא, התיישבות וכדומה.

      מחק