הפעם אבחר בפתק לבן

לא מעניין אותי שגוש נתניהו, שעדיין קורא לעצמו גוש הימין, ינצח. כל שכן שאין לי שום עניין שגוש השמאל והערבים ינצח. בעת הזו כל ממשלה צרה היא אסון לישראל ולא אתן את ידי לתקומתה. 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 14.10.22

מחנה המתלבטים לקראת הבחירות הקרובות נראה רחב מתמיד. יש המתלבטים באיזו מן המפלגות לבחור ויש שמתקשים להחליט אם בכלל להגיע לקלפי או לצאת עם המשפחה לטיול בגליל. לי אין התלבטויות לקראת הבחירות הקרובות. אני סגור על עצמי לגמרי. אגיע לקלפי ואטיל לתוכו פתק לבן.

הקיבעון הפוליטי המתמשך בו שני הצדדים מתגודדים משני עברי חומת הפרדה, מסיתים אלה כנגד אלה, פוסלים אלה את אלה, צובעים אלה את אלה בצבע שחור ורואים אלה באלה איום קיומי, הוא אסון בעיני. המצב שבו כל מי שמנסה לפרוץ את המבוי הסתום, ומשני הצדדים, מוכרז כבוגד נוכל ושקרן וזוכה ללינץ' פוליטי, מאוס בעיני. המצב בו אין שום פוליטיקאי במערכת שמעז להיות מבוגר אחראי, שמוכן להתייצב במרכז המערכת בלי להיכנע לצד מסוים, שמרגיש חובה ואחריות לאחד בין הניצים, הוא בעיני בלתי נסבל. בעיני אף אחד מכול ראשי המפלגות ואנשיהן לא ראוי לבחירה. רובם בונים את הפוליטיקה שלהם על קיטוב, שנאה, הסתה, פסילה ועין רעה. במשחק הזה אני לא מוכן להמשיך לשחק. לא תשסו אותי. תסתדרו בלעדי.

השנה האחרונה לימדה אותי בין השאר שני דברים מרכזיים: למדתי מה הרגישו אנשי השמאל במשך 12 שנות שלטון הימין ולמה בדיוק הם התכוונו כשטענו שמסיתים נגדם ומסמנים אותם כבוגדים. למדתי גם שכשחצי העם מרגיש שגנבו לו את המדינה, ובשנה האחרונה זו הייתה התורנות של החצי הימיני, שום ממשלה לא תוכל להתמודד עם שלל האתגרים עמן החברה הישראלית ומדינת ישראל חייבות להתמודד. חזיתי במו עיני בזעם של תומכי גוש נתניהו, ראיתי באיזו קלות מעוררים בהם את הזעם הזה, והבנתי שכך זה עובד בשני הצדדים.

לא מעניין אותי שגוש נתניהו, שעדיין קורא לעצמו גוש הימין, ינצח. כל שכן שאין לי שום עניין שגוש השמאל והערבים ינצח. בעת הזו כל ממשלה צרה היא אסון לישראל ולא אתן את ידי לתקומתה. גם אם זו תהיה ממשלת ימין. המחשבה שצד אחד יכניע את השני בסופם של סבבי הבחירות האומללים האלה, נראית לי ילדותית. עם קשה עורף אנחנו. משני הצדדים. שום צד לא יכפה על האחר את סדר היום שלו על אפו ועל חמתו. רק הופעה של אחדות חדשה, שתיוולד מתוך המאבק הזה, תוכל לרפא את הפצעים.

לו הייתי בוחר, היה זה באופן טבעי בחירה באחת מהמפלגות שמייצגות את הציבור הציוני דתי. לא בגלל המגזריות, אלא בגלל החזון שהוא נושא מעצם הווייתו. לטעמי במצב הקיבעון הפוליטי העמוק בו אנו נמצאים כבר חמש מערכות בחירות, הציונות הדתית הייתה אמורה להיות זו שמייצרת אחדות חדשה ומחברת את שני המחנות. אבל שתי המפלגות שרצות הפעם בשם הציונות הדתית מתכחשות לתפקידן. הן לא מסוגלות לייצר פוליטיקה ציונית דתית עצמאית וממילא לא יכולות למלא את תפקידן. התלות הפוליטית שלהן בליכוד בכלל ובנתניהו בפרט; חוסר העצמאות המחשבתית והאידאית; חוסר היכולת להיות לאנשים במקום שאין איש, מעידה על פוליטיקה קטנה, אינטרסנטית, שכונתית ומגזרית. לא שום דבר מהחזון הגדול עליו דבר הרב קוק. האחיזה הזו בסינר של הליכוד ונתניהו, כפי ששתי המפלגות האלה עושות; חוסר היכולת להשתחרר ולעמוד על רגליהן לבדן; חוסר המעוף והיכולת לחשוב בגדול, בצורה כלל ישראלית, כלל לאומית ומתוך פרספקטיבה היסטורית, הופכת בעיני את שתיהן לכישלון עמוק של הציונות הדתית: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". אם זה מה שאתם בוחרים – זה מה שתקבלו. אני לא אבחר בזה.

ראיתי הכול בשנה האחרונה. מהצד הפוליטי שבו הייתי, הדברים נראו בבהירות רבה. דברים שראיתי מכאן, אי אפשר היה לראות משם. היה מקום להרבה ביקורת על הממשלה האחרונה. היא הייתה שנויה במחלוקת ובצדק. אבל לא מתיחת ביקורת עניינית ראיתי. לא דיון אחראי ורציני. ראיתי הכפשות, הסתה פרועה, שקרים, האשמות שווא, מצור מכוער על ח"כים, בתיהם ומשפחותיהן, ובעיקר המון גדול ועצום שפוליטיקאים קטנים מסוגלים לסובב אותו על אצבע קטנה ולשסות אותו בקלות ביריביהם. ראיתי הרבה זעם אבל הוא לא היה קדוש. הוא נאמר בשם התורה ובשם כל הקדוש והיקר לנו, אבל לא היה בו שמץ מכול אלה. אלה שארגנו והנדסו את "הזעם הקדוש" הזה בזויים בעיני; הם לא ראויים להנהגה. בוודאי לא לקול שלי. שיסתדרו בלעדי.

אינני קורא לאחרים לנהוג כמוני. זו עמדה אישית לחלוטין. בבחירות הקרובות לא אבזבז את קולי, להיפך, אעשה בו את הדבר ההגיוני, הממלכתי והמוסרי היחיד שאני יכול לעשות בו: אטיל פתק לבן.

 

 

 

הכול בשביל הבייס

הליכוד הוא מפלגת שלטון וכל מה שהוא רוצה הוא לחזור לשלטון. לא כדי לחולל מהפכות ולא כדי לקדם חזון. שלטון לשם שלטון.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 7.10.2002

בצדק רב הצביע כאן ארי שביט בשבוע שעבר ("המהפכה המשפטית של נתניהו") על כך שראש האופוזיציה ח"כ בנימין נתניהו "מסרב לגלות לציבור מה הן תכניותיו בנוגע למערכת המשפט". שביט חושש שהליכוד מתכוון לחולל מהפיכה משפטית אם יעלה לשלטון, ומתריע שאם זו כוונתו, עליו לפרש אותה בפני הציבור כדי שידע במה בדיוק הוא עומד לבחור בבחירות הקרובות. אם לא כן, אומר שביט בצדק, יהיה זה מהלך לא דמוקרטי, ומביא מספר תקדימים כאלה בפוליטיקה הישראלית מהעבר.

נראה ששביט לא צריך להיות מודאג יותר מידי. נכון, נתניהו מטשטש במכוון את תכניותיו בנושא מערכת המשפט, אבל העמימות הזו לא נועדה להטעות את אנשי גוש "רק לא ביבי", אלא דווקא את תומכיו שלו. אותם הוא מנסה להטעות. נכון, כפי שכתב שביט, נתניהו נותן לחברי הכנסת של הימין להתלהם כנגד מערכת המשפט: "ברחובות משתוללת סופת אש של מרי ושנאה נגד מערכת המשפט. היא מלהיטה חלק גדול מהבוחרים", כותב שביט, אבל זו בדיוק כול מטרתה – לגייס את הבייס. ככול שזה נוגע לליכוד בכלל ולנתניהו בפרט, זו איננה תכנית עבודה לתקופה של אחרי הבחירות, אלא לתקופה שלפניהן. שביט יכול לשון בשקט בלילה; גם אם נתניהו ינצח בבחירות הוא לא מתכוון לעשות הפעם שום דבר שהוא לא עשה בשתיים עשרה שנות שלטונו הקודם.

בכלל, לליכוד אין שום חזון לשום מהפכה. הוא לא מתכוון להפוך את ישראל למשהו שונה מאשר היא היום. הוא גם לא מתכוון לקדם את התחייה כהוא זה. פה ושם שיפורים קטנים ברוח מחנה הימין כדי לספק את הבייס, אבל לא שום דבר מעבר לכך. הליכוד הוא מפלגת שלטון וכל מה שהוא רוצה הוא לחזור לשלטון. לא כדי לחולל מהפכות ולא כדי לקדם חזון. שלטון לשם שלטון.

אגב, כך זה גם בצד השני. גם ראשי מחנה המרכז-שמאל לא מעוניינים בשלטון כדי לקדם חזון כלשהוא. גם הם מוכרים חזון רק כדי להגיע לשלטון. דברי ראש הממשלה יאיר לפיד על תכנית שתי המדינות לא נועדו להיות תכנית עבודה מדינית מעשית, כפי שהוא עצמו יודע ואף ציין, אלא תכנית עבודה למערכת הבחירות. דברי לפיד נועדו לתומכי מחנה רק לא ביבי, בדיוק כפי שהטשטוש של נתניהו באשר לכוונותיו לגבי מערכת המשפט נועד למחנה תומכיו. אין לו שום כוונה לחולל שינוי יסודי במערכת המשפט. נתניהו רוצה בדבר אחד בלבד: לחזור לבלפור. מי כמוהו יודע שבמצב הנוכחי של החברה הישראלית אי אפשר לחולל שום שינוי משמעותי ואי אפשר להתמודד עם שום אתגר העומד בפנינו.

פרשת ההסכם המסתמן עם לבנון על שדה הגז היא דוגמה טובה כדי להבין עד כמה אנחנו תקועים. לאזרח מן השורה אין באמת דרך לדעת אם ההסכם המוצע טוב או רע ליהודים. לא בטוח שיש בו פשרות או אפילו וויתורים מופלגים, כטענת דוברי האופוזיציה, וגם אם כן, לא בטוח שאין בהם הגיון בריא ומועיל. אבל כשרואים את הדיון הציבורי בנושא, אפשר לראות עד כמה הוא ברור ופשוט: מי שמתנגד לממשלה מתנגד להסכם ומי שתומך בה תומך בהסכם. שום דבר יותר מורכב מזה אי אפשר לשמוע בנושא.

ההסכם עם לבנון הוא רק דוגמה. כך בדיוק גם בנושא הגרעין האיראני. גם בו מטבע הדברים אין לאזרח מן השורה, ואפילו לא לרוב אלה שמביעים את דעתם וממליצים את המלצותיהם, שום מושג מינימלי על מה מדובר. אבל הוויכוח בשיאו. אם אתה שייך לגוש "רק ביבי", הרי שהממשלה הנוכחית מביאה אסון כבד על מדינת ישראל, גם בנושא הזה. ואם אתה תומך בממשלה, הרי שמי שהביא עלינו את אסון הגרעין האיראני הוא בנימין נתניהו שלא עשה מספיק כדי למנוע מאיראן להתגרען ומה שכן עשה הוא כישלון מוחלט וידוע מראש.

טוחנים אצלנו מים, ארי. אף אחד מן הצדדים לא מתכוון באמת. הכול נועד להלהיט את התומכים. וגם אם הוא מתכוון, הוא יודע שאי אפשר לעשות שום מהלך משמעותי כשחצי העם מתנגד. אתה יכול לשון בשקט, ארי; שום דבר יסודי לא הולך להשתנות. גם אם נתניהו יגשים את מאווייו ויחזור לבלפור, מערכת המשפט לא עומדת להשתנות. אפילו חאן אל אחמר תישאר על תילה. גם תושביה יכולים לישון בשקט. ישראל של העשור האחרון תקועה חזק ולא נראה כרגע באופק שום דבר שעומד להוציא אותה מהקיבעון העמוק בו היא שרויה.

 

זמן המסורתיות האשכנזית

התשובה לארץ ישראל חייבה מרד ביהדות המסורתית. החיבור מחדש לזהות היהודית, שהוא התשובה על התשובה הזו.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 30.9.2002

מתפללי בית הכנסת "הנשיא" בשכונת רחביה בירושלים זכו לאורח יוצא דופן בתפילת היום השני של ראש השנה האחרון: נשיא המדינה יצחק הרצוג. זה היה ביקורו הראשון כנשיא בית הכנסת הזה. שמו של בית הכנסת ניתן לו לאחר פטירת הנשיא יצחק בן צבי שהתפלל בו באופן קבוע. בשנותיו הראשונות של בית הכנסת שהוקם בשנת  1932, שכן במקום כולל בראשותו של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, סבו של הנשיא הנוכחי.

לא רק הרקע ההיסטורי הזה מעיד על כך שהנשיא הרצוג חזר הביתה אלה גם התנהלותו בתפילה. כמי שנקלע כאורח לתפילות החג בבית הכנסת, אני יכול להעיד שהרצוג התנהג כאחד האדם לאורך כל התפילות וניכר היה שתפילתו שגורה בפיו והפרקטיקה שלה מוכרת לו היטב.

כמי שגדל בבית מסורתי והתחנך גם בבתי ספר דתיים, ממשיך הנשיא את מסורת אבותיו בדרכו שלו. אי אפשר להגדיר אותו כדתי, אבל גם לא כחילוני. ההגדרה הנכונה שלו על הרצף הדתי-חילוני אמורה להיות מסורתי, אבל למעשה הוא נופל בין הכיסאות. בעולם של יוצאי עדות המזרח התופעה של המסורתיות מוכרת ולגיטימית; למעשה המסורתיות של ימינו היא מזרחית. בעולם האשכנזי, לעומת זאת, עדיין שולטת בתודעה הדיכוטומיה של חילוני-דתי, שחור לבן, אין אמצע. אבל במציאות, בניגוד לתודעה, המסורתיות האשכנזית הולכת ומתפתחת והגיע הזמן לקרוא לה בשמה, לאפיין אותה ולתת לה לגיטימציה.

המסורתיות האשכנזית הולכת ונוצרת משתי תנועות הפוכות. האחת היא תופעת הדתיים לשעבר. הדתל"ש כבר אינו "דתי" אבל גם איננו "חילוני"; לא בהליכות חייו, ובוודאי שלא בהשקפת עולמו. בית הכנסת אינו זר לו ובדרכו שלו הוא יהודי מאמין. התנועה השנייה שיוצרת את התופעה של מסורתיות אשכנזית היא מה שמכונה "התחזקות". יותר ויותר חילוניים מרגישים צורך להתחבר לזהותם היהודית ולאמץ ממנה חלקים כאלה או אחרים על פי מידתם ובחירתם.

טועה מי שחושב שהאשכנזים יכולים לאמץ את המסורתיות המזרחית כפי שהיא או לראות בה דגם לחיקוי. המסורתיות האשכנזית בה אנו עוסקים שונה מזו המזרחית. העולם הספרדי לא עבר את משברי ההשכלה, הכפירה והאתאיזם הציוני, שעברו על  העולם האשכנזי. הרצף של העברת המסורת היהודית לא נפסק בו מעולם. המסורתיות האשכנזית לא תוכל להיות המשך פשוט וישיר של מסורת שמועברת דרך המשפחה מדור לדור. היא חייבת להיות יצירה של חיבור מחודש לזהות היהודית הנעשה מתוך הכרה ובחירה ומתוך החלטה אישית של כל אחד ואחת בפני עצמם. בניגוד למסורתיות המזרחית, שהיא לבבית וטבעית בעיקרה ואיננה זקוקה כלל לתפיסת עולם מגובשת ומסודרת ולבניין על אידאולוגי שיצדיק ויסביר אותה, המסורתיות האשכנזית תהיה הרבה יותר אינטלקטואלית. היא תיווצר דרך הראש, ורק אחרי כך ומתוך כך, תימצא את דרכה גם ללב.

במיוחד בעשרת ימי התשובה שאנו בעיצומם, חשוב לזכור שאנחנו נמצאים בדורות של תשובה. השלב הראשון שלה היה עצם חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל. אין תשובה גדולה מזו, בין אם נעשתה עם כיפה או בלעדיה, בין אם נעשתה מתוך הכרה ואידאליזם או מתוך אילוץ וכורח. אנחנו נמצאים היום בתחילתה של הקומה השנייה של התשובה של דורותינו: התשובה לעצמנו, לתרבותנו, לזהותנו ולתודעתנו היהודית. טועה מי שמצפה שכל עם ישראל יהיה דתי, כל שכן חרדי, כמוהו. התוצר של תהליך התשובה הציבורי וכלל לאומי הזה לא יהיה יהדות מהסוג שאנחנו מכירים, שעוצבה ברובה, על שלל מאפייניה, בדורות האחרונים של הגלות. זו תהיה חברה שעיקר בניינה ומניינה יהיו המסורתיים, משני הסוגים האמורים. כמובן, כדי שמסורתיות כזו תוכל להתקיים יהיה צורך בתלמידי חכמים ששומרים קלה כחמורה ועוסקים בתורה יומם ולילה, אבל התהליכים האלו יפעלו לא רק על כלל הציבור אלא גם על האליטה של נושאי התורה. הם יהיו הרבה יותר מחוברים לציבור, קשובים לו, סבלניים ויוכלו להכיל את היהדות המסורתית שלו ולתת לה לגיטימציה לכתחילה, ולא רק בדיעבד.

בתשובה הפרטית עסקו  חכמי ישראל במשך כל דורות הגלות, אבל התשובה הציבורית, שהיא מעצם מהותה תופעה ארץ ישראלית, שונה ממנה. הרב קוק מאפיין אותה כתהליך הדרגתי בן ארבעה שלבים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת, ורק בסוף: קיום הדת. את השלבים הראשונים של מהלך התשובה הלאומית הזו אנחנו כבר רואים נוכח עיננו. התשובה לארץ ישראל חייבה מרד ביהדות המסורתית. החיבור מחדש לזהות היהודית, שהוא התשובה על התשובה הזו.

 

רוחות מלחמה ביהודה והשומרון

הדבר היחיד שניתן לומר בביטחון על המצב שנוצר ביהודה והשומרון הוא שהוא זמני וארעי ובכל רגע עתיד להתפוצץ.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 23.9.2022

הצינה ורוחות הסתיו של חודש אלול וערב ראש השנה בהרי יהודה והשומרון מעלות בזיכרון את התקופה המקבילה בשנת 2000. גם אז, כמו היום, לא רק ריחו של הסתיו הורגש באוויר אלא גם ריחו של מתח בטחוני חריף שמאיים להתפקע. והוא אכן התפקע. בעיצומן של תפילת השחרית ותקיעות השופר פרצה האינתיפאדה השנייה בפרץ של אלימות, אש ותימרות עשן.  

כאז גם היום אפשר להריח באוויר ההרים את ריחו של עימות אלים מתקרב. ליידויי אבנים כבר התרגלנו אבל פיגועי הירי שהפכו ליומיומיים מהווים הסלמה מסוכנת שאי אפשר להתעלם ממשמעותה. ההתדרדרות הביטחונית שמאיימת לצאת משליטה היא פרי נסיבות שלאף אחד כבר אין שליטה עליהן. גל הטרור חייב את כניסת צה"ל לערים ג'נין, שכם וכפריהן, דבר שהביא להגברת החיכוך ולהתעוררות השטח הפלסטיני. מעצרים ליליים שהיו בעבר שגרתיים הפכו למבצעים קרביים מורכבים ומדממים. הרשות הפלסטינית כבר לא שולטת בשטח ולמרות כל הניסיונות של מערכת הביטחון לתחזק אותה, נראה שהשאלה כבר איננה האם תקרוס אלא מתי.

הדבר היחיד שניתן לומר בביטחון על המצב שנוצר ביהודה והשומרון הוא שהוא זמני וארעי ובכל רגע עתיד להתפוצץ. האדם חושב שהוא שולט במציאות, אבל היא חזקה ממנו. המתווה המדיני של אוסלו הניח שהרשות הפלסטינית תעשה עבורנו את העבודה ותילחם בטרור, אבל המאבק בינינו לבין הערבים על הארץ הזו עמוק ושורשי ממה שאלה המעורבים בו, משני הצדדים, יכולים לעלות על דעתם. כוחות תת קרקעיים, בהיסטוריה, בתרבות, ובעומק התת מודע של עמים וקיבוצים, חזקים מתכניותיהם של פוליטיקאים, גם עם כוונותיהם טובות.

מאיה קגנסקיה הייתה אינטלקטואלית ומבקרת ספרות יהודייה מרוסיה שעלתה לארץ כבר בשנות השבעים. קגנסקיה הייתה מבקרת ספרות מזן שנכחד. עומק הבנתה את הנפש הרוסית על נבכיה ונפתוליה וידיעתה את רוח התרבות הרוסית ושורשיה, אפשרו לה לנתח את הספרות הרוסית בעמקות שכבר קשה למצוא היום. כל מסה שלה היא יצירה מרשימה בפני עצמה. פה ושם היא גם נגעה, כבדרך אגב, בהשלכות מדיניות וגאופוליטיות של ניתוחיה הספרותיים. בקובץ המסות "דמדומי האלים", שנכתבו בשלהי המאה הקודמת וקובצו לספר שיצא בעברית בשנת 2005, כתבה קגנסקיה את המילים הבאות: "אם אינני טועה, והמיתולוגיה הרוסית-הפטרבורגית-הים-תיכונית עדיין חיה בתודעה הרוסית, כי אז במאה ה-21 אנחנו עוד נשמע על מלחמתה הגדולה של רוסיה באוקראינה – למען החזרת כל נמלי הים השחור לידיה, ובאמצעות זאת – למען חזרתה של רוסיה אל מקורותיה האימפריאליים (שם, עמ' 121)".

היחסים המדיניים הבינלאומיים, האינטרסים המנוגדים בין המעצמות, השתלשלותם של אירועים והתדרדרותם למלחמות, האישים המעורבים, כמו נשיא רוסיה וולדימיר פוטין ונשיא אוקראינה וולדימיר זלנסקי, כל אלה הם רק קצה קרחון; הם רק לבוש חיצוני לשאיפותיהן הפנימיות, הלא מודעות ברובן, של אומות עמים ותרבויות, ואלה מניעות את ההיסטוריה. בעומק התרבות הרוסית ובשורשיה העמוקים, מסבירה קגנסקיה, מוטבעת שאיפה עמוקה אל הים התיכון. לא רק שאיפה גיאופוליטית אלא תשוקה רוחנית-תרבותית, בעיקר ליוון הקלאסית. נשמתה של רוסיה תלויה בכך ואף אחד לא יוכל לעצור אותה מלנסות להגשימה במלואה. שאיפה זו כופה את עצמה על הנסיבות ועל האישים ומפעילה אותם בעל כורחם.

אם כך באשר לתרבות הרוסית העכשווית, שלדעת קגנסקיה שורשיה נעוצים בימי הצאר פטר הגדול, סך הכול כשלוש מאות שנים, מה נאמר אנחנו? הקשר שלנו לארץ ישראל איננו רק היסטורי או אפילו תרבותי. לא זכות היסטורית מניעה אותנו אלא כורח. והכורח איננו רק היסטורי אלא מטפיזי. הוא ברית. כך נבראנו אנחנו וכך נברא העולם. גם אם נרצה, לא נוכל להתכחש לברית הזו ולא נוכל שלא לשאוף להגשימה במלואה. ההתנגדות של העולם הערבי לשאיפת חזרתנו לעצמנו ולארצנו, שכרגע באה לידי ביטוי בטענה הכוזבת של הפלסטינים על הארץ הזו, לא תוכל לברית הזו. גם אנחנו עצמנו לא נוכל לה.

במוקדם או במאוחר יפרוץ מה שחייב לפרוץ, ואנחנו נמצא עצמנו בעל כורחנו לא רק במבצע מהסוג של "חומת מגן 2", כפי שדרשו השבוע פרנסי ההתיישבות ביהודה והשומרון, אלא באירוע מקיף הרבה יותר. הרשות הפלסטינית תקרוס, השטח יוצף בערב רב של ארגוני חבלה, טרוריסטים מטעם עצמם, כנופיות, חמולות חמושות ושאר בעלי כוח ואינטרסים, והאש תתלקח לא רק ביניהם אלא תופנה גם כלפינו. בלית ברירה יצטרך צה"ל להיכנס לערים ולכפרים ויאלץ לפרוק אותם מנשקם, על כל הכרוך בכך.

אין צורך לנסות לדמיין תרחישים אפשריים; המציאות תעלה על כל דמיון. דבר אחד ברור: המצב הנוכחי הוא זמני וארעי מעצם מהותו. תהיה זו ממשלת ימין או ממשלת שמאל, המציאות תכפה עליה את אמיתתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שקד לא תזכה לרחמים ולסליחות

 חוסר היכולת של שני האגפים האלה של הציונות הדתית להשתחרר מנתניהו עומד לעלות להם ביוקר.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 16.9.22

עם התקפלותה של איילת שקד ונכונותה לחזור לחיקו הלוא מזמין של גוש נתניהו, נסתם סופית הגולל על הניסיון של ימינה ליצור ימין חדש במערכת הפוליטית. תמציתו של המהלך הייתה נכונות כנה ואמיצה לפרוץ את הקיבעון הפוליטי המתמשך והוא נשען על שתי רגליים: שחרור הציונות הדתית מהתלות הפוליטית בליכוד ובנתניהו לשם ניהול פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית; יכולת נפשית לשמור על ערכי הימין גם תוך כדי שיתוף פעולה עם מפלגות שמאל מובהקות ואפילו עם מפלגה ערבית. אבל בניגוד לנפתלי בנט ולמתן כהנא, שקד מעולם לא הייתה שלימה עם המהלך.

שתי הרגלים האלה התגלו כחלשות וחסרות יציבות והיוזמה קרסה. היא הייתה אינטואיטיבית מידי ולא הייתה מנוסחת ומגובשת מבחינה אידיאולוגית. לא רק טרמפיסטים כעמיחי שיקלי ועידית סילמן לא הבינו כלל במה מדובר והתגלו כמשענת קנה רצוץ; אפילו איילת שקד וניר אורבך לא הצטרפו אליה מתוך מודעות מלאה ובלב שלם. מחנה הימין כולו לא היה בשל לשיתוף פעולה כן עם השמאל; הימניות שלו כל כך רדודה שכדי להגדיר ולקיים את עצמה היא מחייבת את שלילת השמאל ותדלוק קבוע של עויינות כלפיו. שלא לדבר על חוסר העצמאות של הציונות הדתית החרדלית, שלא מסוגלת להתנתק מהתלות בנתניהו ולאמץ פוליטיקה עצמאית שתאפשר לה להביא לידי ביטוי את מלוא ערכיה. הציונות הדתית נותרה עדיין בתודעה של סוג ב'.

וכך, בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, שקד התקפלה. עתה היא מבקשת מגוש נתניהו הן רחמים והן סליחות, והיא כנראה לא תזכה לא לאלה ולא לאלה. "נכון, עשיתי טעויות" הודתה שקד השבוע, "אבל תמיד פעלתי כשטובת מדינת ישראל לנגד עיני". שקד עדיין לא מבינה שעיקר אשמתה היא בדיוק בכך שטובת מדינת ישראל עמדה לנגד עיניה ולא טובת הגוש. על כך בדיוק לא מוכנים למחול לה; היא עלולה גם בעתיד להעמיד לנגד עיניה את טובת המדינה לפני הנאמנות העיוורת לנתניהו ולגוש. באשר לרחמים היא לא אמורה לצפות להם כלל. אמנם כל מה שמעניין את בעל הרחמים הוא לחזור לבלפור והוא יכול להיעזר בה להשגת מטרתו, אבל אין שום סיכוי ש"סביבתו הקרובה" תצליח להתאפק ולוותר על ההזדמנות לנקום בה.

הראשון שהגיב לשינוי הכיוון של שקד היה ח"כ בצלאל סמוטריץ. מסתבר שהוא מודאג מאוד. "שקד חייבת לפרוש מהמרוץ", אמר. "אין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה והיא רק תשרוף קולות לגוש הימין". אין חכם כבעל ניסיון. בניגוד לשקד, שני סקרים בלבד שבהם לא עבר סמוטריץ' את אחוז החסימה הספיקו לו כדי להתעשת. כמה שעות בלבד אחרי פרסום הסקר השני הוא הזדרז להשתחרר משאיפות הגדלות שלו, קבל את רוב תנאיו של בן גביר וחזר אליו עם הזנב בין הרגליים כדי שיעביר אותו את אחוז החסימה. הבהילות הזו לא הייתה מקרית; סמוטריץ הבין היטב שעוד שני סקרים כאלה והתמונה של גודלו הפוליטי האמתי תתקבע בתודעה הציבורית. הוא העדיף להתקפל לפני שהציבור יפנים שאין לו אפילו ארבעה מנדטים משלו.

אבל עיקר דאגתו של סמוטריץ איננה מכך ששקד והבית היהודי לא יעברו את אחוז החסימה; אדרבה, הוא חושש מכך שהם כן יעברו אותו. שנה שלימה הוא עסק בחיסול ימינה כדי להישאר המפלגה הציונות דתית היחידה בשטח (כמו שמעידה גם התנכרותו למפלגת "נועם"), והנה, דווקא כשהוא על קו הסיום של הפרויקט הזה, זוכה הבית היהודי לתחיית המתים, עולה מחדש על המפה ומעמיד באור מגוחך את יומרתו של סמוטריץ' להיות מנהיגה היחיד של הציונות הדתית. מכך הוא מודאג.

חוסר היכולת של שני האגפים האלה של הציונות הדתית להשתחרר מנתניהו עומד לעלות להם ביוקר. נתניהו ישתה את שניהם. הוא יראה לבצלאל סמוטריץ' ולאורית סטרוק שהוא יודע לזעוק "געוואלד" באופן הרבה יותר אפקטיבי מהם. כך הוא נוהג לעשות תמיד לבעלי בריתו מהציונות הדתית. הוא לא רק ידאג ששקד לא תעבור את אחוז החסימה, אלא גם יוודא שהרשימה של סמוטריץ' לא תגדל הרבה יותר מעבר לגודלה הנוכחי. ככול שהקואליציה העתידית תלויה בנתניהו, בן גביר וסמוטריץ יהיו הראשונים שהוא יותיר מחוצה לה, כמובן רק אחרי שהם ימליצו עליו בפני הנשיא. אמנם סמוטריץ' הוא זה שהביא לנתניהו את הראש של בנט והפיל עבורו את הממשלה, אבל מומלץ לו שלא לצפות מנתניהו להכרת תודה. כשהוא יחוש על בשרו כיצד נתניהו מפר בעזות מצח את כל מה שהבטיח לו, הוא עתיד להתגעגע להפרת ההבטחות של בנט.

 

פחד גבהים חרד"לי

 תשובה לנועה איתם

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 9.9.2022

"התזה הייתה פשטנית", כתבה כאן נועה איתם בשבוע שעבר במאמר "סגולה למנהיגות" על הרעיון של תנועת מנהיגות יהודית. לדבריה טעה מי שחשב שאם רק יהיה לנו ראש ממשלה דתי תפתרנה כל הבעיות ונזכה לראות בראשית צמיחת גאולתנו. "כיפה ותפילין, ואפילו ציצית, אינן ערובה למנהיגות טובה ונאמנה", כתבה. הנה, תיראו מה קרה לנפתלי בנט.

איתם צודקת לחלוטין. המחשבה שראש ממשלה עם כיפה הוא הפתרון האולטימטיבי לבעיות התחייה היא לא רק פשטנית אלא אפילו ילדותית. אלא שהרעיון כזה מעולם לא עלה בדעתה של תנועת מנהיגות יהודית. הרעיון של מועמד אמוני לראשות הממשלה, ראש ממשלה עם כיפה, לא היה מעולם מטרת התנועה. הוא היה אמצעי לשם פיתוח תודעת מנהיגות; המחשה סמלית לרעיון שהיה עד אז זר לרוב הציבור הסרוג. המטרה הייתה פיתוח תודעת מנהיגות היסטורית בקרב הציבור האמוני. בציבור דווקא ולא אצל כוכב יחיד. היה לנו ברור שראש ממשלה שאיננו עומד בראש תנועה רחבה, מגובשת מבחינה אידאולוגית ומבוססת מבחינה ציבורית, לא יועיל מאומה. בדיוק משום כך ראינו צורך בפיתוח תודעת מנהיגות בציבור כציבור. בגיליון הראשון של "לכתחילה", שהיה המניפסט של התנועה, כתבנו כך: "החתירה להצבת מועמד כזה [אמוני] תהיה מנוף לפיתוח כל הרבדים שהזכרנו. היא תחדיר את תודעת המנהיגות היהודית קודם כל בקרב "המחנה האמוני"....". מנוף, אמצעי – לא מטרה.

זו גם הסיבה שאחרי הקמת הממשלה בראשות נפתלי בנט אף אחד לא הכריז על הגשמת המהפכה האמונית, למרות שזו הייתה התפתחות בכיוון שחזינו. בראיון שנערך איתי באתר "סרוגים" במהלך השנה האחרונה, נשאלתי על ידי אור יזרעאלי עורך האתר האם העובדה שיש לנו ראש ממשלה עם כיפה היא הגשמת המהפכה האמונית. "לחלוטין לא", עניתי לו, "ומשלוש סיבות: א. נפתלי בנט לא הגיע לראשות הממשלה מתוך תודעה מגובשת של מנהיגות יהודית. ב. רק ששה מנדטים תומכים בו. זה בהחלט לגיטימי, אבל כדי שנוכל לומר שהמהפכה האמונית יצאה לפועל ראש ממשלה אמוני צריך לגיטימציה הרבה יותר רחבה. ו-ג. תהליך חילופי המשמרות בתחייה חייב להתבסס על רוב הציונות הדתית ובמיוחד על החלק התורני שלה".   

נפילת בנט איננה פרכה של התזה של מנהיגות יהודית בדיוק כפי שהצלחתו, לו הייתה באה, לא הייתה מהווה אישור לתקפותה. איתם אינה הראשונה שלא טרחה להבין על מה מדובר לפני שמתחה את ביקורתה. היו לפניה רבים וטובים שהבינו את הרעיון של מנהיגות יהודית בצורה שטחית כזו. ולא במקרה. תודעת מנהיגות אמתית כל כך זרה להם, שהם פשוט לא יכולים להבין על מה מדובר. מנהיגות יהודית לא באה לטפוח על השכם של צעירי הציונות הדתית או לשחרר אותם מרגשי הנחיתות. היא גם לא באה "לשובב את ליבותיהם" בהתנשאות מגזרית, כדבריה, וגם לא לרפא את תסכוליהם. היא קראה לציונות הדתית לקבל עליה אחריות היסטורית.

עם זאת חובה להודות שלפחות עד רגע זה מנהיגות יהודית נכשלה במשימתה. עדיין לא הצלחנו ליצור תודעת מנהיגות בציונות הדתית, ובמיוחד לא בקרב החוגים החרד"לים. איתם היא הוכחה טובה לכך והיא לא היחידה. במקום לחבור לבנט, לסייע לו, להשלים את חסרונותיו, לתת לו גיבוי, לספק לו תמיכה והדרכה תורנית, להיות יד ימינו של ראש הממשלה ולהביא מתוך כך את הציונות הדתית כולה לעמדת הנהגה במדינה, הם העדיפו לחבור לבן גביר כדי להפיל אותו. בניגוד לדבריה, שום צניעות לא הייתה כאן; רק קנאה עזה, קנאות, צרות אופקים, חוסר אחריות לאומית והרבה מאוד פחד גבהים. הם לא היו מסוגלים לצאת משטיבל שלהם, המוכר, הידוע החמים והנעים, למרות שהוא לא מסוגל לעבור לבדו את אחוז החסימה כפי שהוכח לאחרונה.

בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת קרא דוד בן גוריון לחבריו החלוצים הסוציאליסטים להפוך "ממעמד לעם". כול שאיפתם של האידאליסטים האלה הייתה יצירת איים של חברת מופת מתבדלת ומכונסת בעצמה ולא שום דבר מעבר לזה. קשה היה להם לצאת מהבועות הטהרניות שיצרו בהתיישבות העובדת ולרדת אל העם כדי להנהיגו. אלא שבן גוריון ידע שאין ברירה; שלא היה אז שום כוח ציבורי אחר באומה שיכול להנהיג אותה; שמוטל על חבריו לצאת מהשטיבלים המרכסיסטים שלהם, להתחבר לעם, ולהוביל אותו להקמת המדינה. למזלנו חבריו נענו לקריאתו. כציבור. בזכותם קמה לנו המדינה. גם החלוצים של היום, אנשי ההתיישבות ותורת ארץ ישראל, עתידים בסופו של דבר לרדת אל העם ולקבל עליהם את ההנהגה. כי כל מי ששייך בשורש נשמתו לנשמת הרב קוק לא יוכל להמשיך להתבדל בטהרנותו מכלל ישראל.