כנסת בלי שליחי ציבור

האופנה שפשטה אצלנו בדור האחרון, של מפלגות פרטיות של אדם אחד שממלא את השורות כרצונו ברשימה אטרקטיבית כביכול, אולי נוחה לראשי המפלגות האלה אבל היא פועלת נגדם

בס"ד

י"ז בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אחת הסיבות להתפרקותה המדהימה של כחול לבן נעוצה באופן הרכבה רשימתה לכנסת. בני גנץ והמושכים בחוטים מאחורי הקלעים לא יכולים לבוא בטענות לחברי הכנסת שלה על כך שהם ערקו בזמן אמת; הפניית העורף הזו מובנית בעצם השיטה. חברי הכנסת שלה לא היו שלוחי ציבור; הם היו חלק מעסקה ביניהם למעצבי הרשימה. "אתן לך מקום בכנסת ואתה תמשוך למעני בוחרים", היה ההסכם הלא כתוב ביניהם. וכשזה הדיל, וחברי הכנסת אינם חייבים דבר לציבור וחבים מעט מאוד לראש הרשימה, לא פלא שהיא מתפרקת בקלות כזו ברגעי המבחן.

אין מה לקנא בגדעון סער ובנפתלי בנט. עליהם למצוא עכשיו כעשרים שמות נוצצים כדי שיביאו להם בוחרים. לא משימה קלה. אבל עיקר הבעיה שלהם תהיה דווקא בהמשך הדרך, בכנסת. אם לרשימת המועמדים אין שום מחויבות לדרך, לחזון ולאידאולוגיה, גם לא לציבור ששלח אותם כי אין כזה, ואפילו לא ראש הרשימה – מה בדיוק מונע מהם לערוק ברגע האמת, או אפילו סתם נוכח הצעה אטרקטיבית יותר שיציע להם ראש רשימה מתחרה? ככה לא בונים תנועה פוליטית ובוודאי שלא הנהגה לאומה.

האופנה שפשטה אצלנו בדור האחרון, של מפלגות פרטיות של אדם אחד שממלא את השורות כרצונו ברשימה אטרקטיבית כביכול, אולי נוחה לראשי המפלגות האלה אבל היא פועלת נגדם. היא גם אחת הסיבות להזניית הפוליטיקה הישראלית. הכנסת מלאה היום באנשים שאינם שלוחי ציבור ולא חייבים לו דבר. לא הציבור בחר בהם לרשימה. הוא אמנם בחר ברשימה שהם חלק ממנה, אבל רק משום שלא הותירו לו ברירה. הפוליטיקה הזו עושה שם רע לפוליטיקה. היא מלאכותית, פופוליסטית, בנויה על יסודות רעועים וחולות נודדים, על אווירה חולפת ומשימות "אד-הוק". שום דבר יציב ושום פתרון לבעיות הלאומיות האמתיות לא יכול לצמוח מפוליטיקה לא אורגנית שכזו.

יש הסבורים שפתרונות טכניים יבריאו את הפוליטיקה הישראלית; שיש לה בעיות מבניות שקשורות לשיטת הבחירות. על רקע זה הועבר בזמנו החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה, וכאלה הן ההצעות לבחירות אזוריות וכדומה. אבל אלה אשליות. הפוליטיקה הישראלית סובלת מבעיות תוכן. באין חזון יפרע עם.

כדי להחזיר את הפוליטיקה למעמדה המכובד והראוי צריך להבין את מקומה. מנהיגות אמת לא מתחילה מהממד הפוליטי; היא מסתיימת בו. סוף מעשה במחשבה תחילה. היא מתחילה מחזון, מרעיון, מאידיאולוגיה. אם למפלגה אין כאלה, והיא מציעה רק משימה של "אד-הוק" או סתם אישיות כזו או אחרת, שום דבר בעל ערך לא יכול לצאת ממנה. "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא".

והאידיאולוגיה חייבת להיות מבוררת; לא כל אוסף אקלקטי של רעיונות נוצצים שמחוברים באופן מקרי ואסוציאטיבי יכולה להתיימר בתואר אידיאולוגיה. כל שכן באשר לכמה סיסמאות. האידיאולוגיה חייבת להתבסס על התהליכים ההיסטוריים ולהיות מסקנתם, כי החיים בכלל וחיי אומות בפרט נמצאים כל הזמן בזרימה והתפתחות מתמדת. ואם בישראל עסקינן, ובמיוחד בדור הזו, שבו התודעה המערבית מפורקת ואין לה דבר רציני להציע, וודאי לא דבר לאומי, כל אידאולוגיה שמוצעת לציבור הישראלי חייבת להיות מבוססת על קומת-על – תורת ישראל. אם היא לא מבוססת על תורה, לפחות על אחד משבעים הפנים שלה, אין בה מזור ממשי.

מתחת לשתי הקומות האלה, תורה ואידאולוגיה, באה הקומה הציבורית. רעיונות אינם מרחפים בחלל; הם באים לידי ביטוי בממד הציבורי ומרכזים סביבם ציבור. לא אוסף מזדמן של מתפקדים באינטרנט, אלא ציבור אורגני כגרעין וליבת התנועה. ההתיישבות העובדת הייתה כזו. הציבור האמוני הוא דוגמה נוספת. אפילו כשליכודניק אומר שהוא מצביע ליכוד כי ככה זה אצלו במשפחה, הוא מעיד שהליכוד היא תנועה פוליטית שיש לה שורשיות ציבורית. בלי הממד הסוציו-פוליטי, שמהווה לבוש וכלי הגשמה לאידאולוגיה, שום תנועה פוליטית לא תאריך ימים.

רק כאן, בקומה הרביעית והתחתונה, מגיע הממד הפוליטי. תנועה פוליטית בריאה, אורגנית, כשמה כן היא: תנועה בהיסטוריה. היא מזהה קווי התפתחות היסטורית, מנסחת לפיהם חזון ואידאולוגיה, מתבססת על ציבור רחב ומגובש שחי את החזון ומאמין בו, ומקבלת על עצמה שליחות: להוציא אותו אל הפועל. חברי הכנסת שלה מחויבים לרעיון לציבור ולתנועה.

הקומה השלימה הזו של הפוליטיקה היא תנאי הכרחי לחיוניותה. היא גם הדרך היחידה להגיע למנהיגות וההצדקה היחידה לשאיפה אליה. זו לכאורה דרך ארוכה אבל היא הדרך הקצרה. טועה מי שמחפש קיצורי דרך וחושב לבנות פוליטיקה על שמות נוצצים או נושאים מזדמנים כמו "רק לא ביבי". הוא הולך בדרך שנראית קצרה אבל לא רק שאין ארוכה ממנה, היא גם לעולם לא תביא אותו ליעד. תשאלו את בני גנץ.