יום שבת, 9 בינואר 2021

פיוס לאומי

ראשוני המתנחלים מעולם לא ראו ניגוד בינם לבין השמאל הציוני ההיסטורי. עכשיו, אמנם תוך חילופי מקומות ותפקידים, ניתן לחדש את הברית ההיסטורית ואת האידאליזם שעמד בשורשה, ולהתחיל לבנות יחד את הקומה השנייה של התחייה הישראלית.


בס"ד

כ"ד בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

על אף ההכחשות משני הצדדים, השמועות על חבירה אפשרית של כחול לבן לימינה מסרבות לגווע. למי שרגיל להתבצר בפוליטיקה של ימין-שמאל, רעיון כזה הוא בבחינת לא יעלה על הדעת, אבל לא בטוח שנכון לדחות אותו על הסף. כל זאת בתנאי שמדובר על הצטרפות של כחול לבן לימינה כגוף ולא כאוסף פליטים, לימינה כולה כולל סמוטריץ' (בהנחה שהקולות העצמאיים שהוא משמיע כרגע הם חלק מהמשא ומתן על מקומות ברשימה), ושבראש הרשימה יעמוד נפתלי בנט.

הבשורה הגדולה של מהלך כזה היא פיוס לאומי. הציבור הישראלי מאס בשנאה בין ימין ושמאל, בהסתה ובפסילות ההדדיות. רבים בציבור מייחלים לשיתוף פעולה אמתי בין הצדדים. בניגוד לנתניהו, הן בנט שקד וסמוטריץ', והן בני גנץ, הם אנשים של שיתוף פעולה המבוסס על חברות, הקשבה וכבוד הדדי. רשימה שהבשורה הגדולה שלה היא עצם ההליכה המשותפת של השמאל הציוני עם תנועת ימין מובהקת היא דבר שרבים מצפים לו.

אבל במהלך כזה יש הרבה יותר מפיוס לאומי פוליטי גרידא. יש בו גם תיקון השבר העמוק שמאפיין את החברה הישראלית כבר כחמישים שנה. השבר הזה נעוץ במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון שהובילו גוש אמונים והציונות הדתית, ובהתנגדות שהוא עורר בחוגי השמאל. הרקע לא היה רק חילוקי דעות מדיניים; השמאל דאז, צאצאי הדור החלוצי, חש היטב שגוש אמונים לא רק ממשיך את החלוציות של אבותיו אלא גם נוטל ממנו את שרביט הובלת התחייה ומסכן את ההגמוניה שלו. זה היה הרקע לשנאה והדמוניזציה של "שלום עכשיו" ותנועת העבודה כלפי המתנחלים.

במבט היסטורי מפעל ההתנחלות ניצח, גם אם טרם הושלם. שלום עכשיו איננה. גם מפלגת העבודה גוססת. חבירה של כוח משמעותי מתוך השמאל הציוני לימינה מהווה הודאה בניצחון ההיסטורי הזה. היא תביא לסיומו את מסע הדה לגיטימציה למתנחלים, ותהווה הכרה במפעל ההתנחלות כהמשך ההיסטורי הטבעי של דור התקומה. לא שהציבור האמוני זקוק ללגיטימציה מהשמאל; ההתנגדות הזו רק בנתה אותו ואת תודעתו העצמית, אבל את החברה הישראלית היא תקעה. אם בני גנץ מכפר אחים וההתיישבות העובדת, איש המרכז-שמאל והממסד הביטחוני יצטרף לבנט הסרוג, הוא יעביר בכך את מקל ההנהגה מהשמאל הציוני ההיסטורי למתנחלים והכיפות הסרוגות ויסגור מעגל של מאבק היסטורי.    

אבל לסגירת המעגל הזו ישנה משמעות היסטורית עמוקה גם ביחס לעתיד. היא יוצרת בסיס משותף בין ימין ושמאל שהוא תנאי ליצירת הקומה השנייה של תהליך התחייה. החזון שאמורה להציב הציונות הדתית לחברה הישראלית איננו "ישראל דתית" אבל בהחלט "ישראל יהודית". וישראל לא תהיה יהודית בלי שיעמוד בראשה כוח ציבורי מרכזי כמו הציונות הדתית ושכבת תלמידי החכמים של ארץ ישראל שהיא הולכת ויוצרת. כבסיס הפוליטי לבניית השלב הבא של שיבת ציון חייבת הציונות הדתית להיפתח למעגלים נוספים שחפצים לחבור אליה ולהכיל אותם. חבירה לכחול לבן יכולה להיות תחילת הפריצה החיונית של הכיפות הסרוגות למרכז-שמאל וללב הציבוריות הישראלית.

לא רק בגלל המצוקה הפוליטית העלה בני גנץ את האפשרות הזו; הוא ורוב אלה שנותרו בכחול לבן אינם זרים למסורת היהודית, וחבירה שלהם לכיפות הסרוגות טבעית. דווקא דמויות כאלה, שהן לא "דתיות" אבל מחוברות היטב למסורת, חיוניות לבנייה משותפת של החזון של ישראל יהודית והוצאתו אל הפועל.

גם במובן הפוליטי יש ערך לחבירה הזו. בנט מנסה עדיין לסחוט טיפות אחרונות מנושא המגיפה והפרנסה, אבל נראה שהלימון הזה סחוט עד תום. דגל הפיוס הלאומי, לא בדיבורים וסיסמאות אלא במעשים, עשוי להעניק לימינה תנופה חדשה, לסגור את הפער בסקרים בין בנט לבין סער, וליצור מומנטום שעשוי להחזיר אותו לעמדה של חלופה ראשית לנתניהו, שממנה דברים רבים יכולים להתפתח.

בכול מקרה, אסור שהחבירה הזו תביא להיפרדות מסמוטריץ', כפי שלכאורה התנה גנץ. אם מפסיקים באמת את הפוליטיקה של הפסילות זה חייב לכלול את סמוטריץ' ואת הציבור שהוא מייצג. לבנט גם אסור לאבד את הבסיס האידאולוגי והסוציו-פוליטי שלו. אבל החשוב ביותר הוא שסמוטריץ', כמו גם אנשי הבית היהודי שנקווה שיצטרפו בקרוב לימינה, ייתנו גיבוי למהלך הזה. זהו מהלך מהפכני, והוא יעורר הרבה מחלוקות והתנגדות בין תומכי ימינה. לבנט אין כרגע אשראי ציבורי למהלכים פורצי דרך כאלה; הוא בזבז אותו על ההרפתקה של נטישת הבית היהודי. עכשיו הוא זקוק לשם החבירה הזו לגיבוי ציבורי רחב ככל האפשר.

ראשוני המתנחלים מעולם לא ראו ניגוד בינם לבין השמאל הציוני ההיסטורי; הם תמיד ראו בעצמם המשך טבעי שלו ושל מפעלו. "את אחי אנוכי מבקש", קרא חנן פורת לספרו. הנסיבות הן שהביאו לקרע ההיסטורי בין הכיפות הסרוגות לשמאל הציוני ולפרימת הברית ההיסטורית ביניהם. עכשיו, אמנם תוך חילופי מקומות ותפקידים, ניתן לחדש אותה ואת האידאליזם שעמד בשורשה, ולהתחיל לבנות יחד את הקומה השנייה של התחייה הישראלית.

 

  

 

אין תגובות:

פרסום תגובה