יום שבת, 23 בינואר 2021

המגזר הערבי משתחרר מהשמאל

לחדירה הפוליטית של נתניהו למגזר הערבי שורשים היסטוריים עמוקים


בס"ד

ט' בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אחת התופעות המעניינות במערכת הבחירות הנוכחית היא החדירה של נתניהו למגזר הערבי. המהלך הפוליטי הזה מבוסס על תהליכי עומק שמתחוללים בחברה הערבית והם הופכים אותו להרבה יותר מאשר סתם תרגיל פוליטי לצורכי בחירות. לתהליך זה שורשים גם בממד ההיסטורי.

הכל התחיל, כמו דברים רבים בהווייתנו, במלחמת ששת הימים. השמאל הישראלי דאז נותר משותק נוכח שחרור שטחי יהודה והשומרון; לא לבלוע ולא להקיא. החלל שנותר התמלא בכוחות אחרים – הליכוד בראשות מנחם בגין והמתנחלים – שראו בשחרור המשך טבעי של תהליך שיבת ציון. בתחילת שנות השבעים עדיין הצהירה גולדה מאיר, ראש הממשלה מטעם מפא"י, שאין עם פלסטיני, אבל הדור הצעיר של השמאל היה כבר במקום אחר. הוא בחר לאמץ את הנרטיב של הלאומיות הפלסטינית שעד אז היה בשולי השוליים; הוא אפשר לו להתכחש לאובדן הרוח והאידאליזם הציוני ולשיתוק שאחז בו, ולחסום את הכוחות החדשים העולים בחברה הישראלית שסיכנו את ההגמוניה ההיסטורית של השמאל. כך הפך השמאל הישראלי את אורי אבנרי ויאסר ערפאת לגיבוריו.

שיאו של התהליך בסכמי אוסלו, שבסיסם הכרה בלאומיות הפלסטינית. ערביי ישראל לא יכלו להישאר מאחור. הם לא יכלו להרשות לעצמם להיות פחות קדושים מהאפיפיור יוסי שריד. הם אימצו את הנרטיב והחלו לפתח רגשי ניכור זרות ועויינות כלפי מדינת ישראל. יום הנכבה ויום האדמה הפכו לימי זעם. לאומנים ערבים כמו עזמי בישארה ואחמד טיבי, שהפכו בעיני השמאל ללוחמי חרות וחופש, הפכו מתוך כך גם בעיני ערביי ישראל לגיבורים ולמיצגיהם האותנטיים. תסיסה, חוסר שקט, אי נחת, תסכול, תחושות קיפוח וקורבנות, זעם ושנאה כלפי ישראל, השתלטו על הרחוב הערבי.

השמאל הישראלי גרם לערביי ישראל לראות ברמאללה את בירתם, וביאסר ערפאת את מנהיגם. מנהיגי הציבור הערבי רכבו על הגל הזה. כל הקצנה לאומנית שלהם זכתה לעידוד מצד השמאל הישראלי וחוגי התקשורת האומנות והאקדמיה שבשליטתו, ולכן גם מצד הרחוב הערבי. הכפרים הערביים בגליל במשולש ובנגב הפכו אט אט למובלעות ולשטחי הפקר. יהודים רבים חשו עוינות בכניסה אליהם, כל שכן כוחות צה"ל והמשטרה.

את החלל שהותירה מדינת ישראל בחוסר יכולתה למשול במובלעות האלה נוכח עוינות תושביהן, מלאו באופן טבעי כוחות אחרים. ארגוני הפשע הערביים מצאו קרקע פורייה להתפתח באין מפריע, מה שהפך את תרבות הרצח והזלזול בחיי אדם לנורמה נפוצה במגזר הערבי. רק עכשיו, נוכח הטרור והרצחנות שהתהפכו עליהם, מתחילים ערביי ישראל להבין את מחיר היגררותם אחרי השמאל.

אט אט מתחיל הציבור הערבי להבין שהשמאל הישראלי השתמש בו לצרכיו. ההזדהות עם אינטרסים זרים של רמאללה ושל רחוב שוקן, ועם מאבק לאומי לא להם, שהרי לרעיון הלאומי האירופי אין בסיס אמתי בתרבות הערבית, הביאו אותם לתסכול מיותר, לחוסר שקט, ללאומנות קיצונית, לתרבות פשע ורצח, והשליטו עליהם הנהגה מתלהמת שאיננה עוסקת בצרכיהם.

גם חוק הלאום תרם את חלקו להתפכחות. לא במקרה השמאל הישראלי כל כך התנגד לו. הוא הבהיר לערביי ישראל שכול עוד הם מכירים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מצטרפים אליה על בסיס אינדיבידואלי ומזדהים עמה, הם ימשיכו לזכות לברכה, בריאות, פרנסה כבוד וזכויות אדם ששום ערבי במזרח התיכון לא יכול לחלום עליהם. מנגד, הוא שכנע אותם שהמשך טיפוח חלומות שווא לאומניים ועויינות למדינת ישראל רק יזיקו להם.  

מלבד זאת, השמאל הפרוגרסיבי של היום, במתירנותו ובהפקרותו המוסרית, מעורר סלידה ודחיה בחברה הערבית, שהיא מסורתית ודתית במהותה. מבחינה זו הם הרבה יותר קרובים לדתיים ולמחנה הלאומי המסורתי מאשר לשמאל. החיבור שלהם אליו מתבקש וטבעי הרבה יותר.

תהליך היסטורי זה הוא הבסיס העמוק לחדירה הפוליטית של נתניהו לציבור הערבי בישראל ולניסיונות הקמתן של מפלגות ציוניות בקרבו. אבל ההשלכות שלו מרחיקות לכת גם מעבר למעגל של ערביי מדינת ישראל. במקום שנצרת תושפע מרמאללה וחברון, הן יושפעו ממנה. התהליך שעובר על ערביי ישראל עתיד לזלוג גם לערביי יהודה והשומרון. גם הם יכירו בברכה הצפויה להם מהכרתם בישראל ובריבונותה על ארץ ישראל. אמנם מדינת ישראל לא תוכל לתת להם מעמד אזרחי פורמלי כפי שזכו לו אחיהם מנצרת, אבל אין להם שום צורך בכך. זהו צורך של השמאל הישראלי בלבד ומנוגד לאינטרסים שלהם. הם חפצים בכבוד, בביטחון כלכלי, בשמירת התרבות, הדת, השפה והמסורת שלהם, ואת זה הם עתידים להבין שיקבלו בשפע, כמו אחיהם ערביי ישראל, דווקא מתוך השלמה עם הריבונות הישראלית, ולא מתוך התנגדות לה.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אין תגובות:

פרסום תגובה