יום שישי, 1 במאי 2020

השמאל השחור


על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אבל השמאל הרדיקלי אלא על מותו שלו. את עצמו הוא מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.


בס"ד
ז' באייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הברור ההיסטורי השורשי שעובר השמאל הישראלי נמשך בתחילת השבוע. מרכז מפלגת העבודה התכנס וירטואלית בכדי להכריע בשאלת ההצטרפות לקואליציה. רוב חברי המרכז גילו אחריות לאומית, הכירו במציאות, השלימו איתה, ואישרו לעמיר פרץ ואיציק שמולי להצטרף לממשלת נתניהו. אבל היו אחרים שהחליטו שהן מעדיפות להמשיך להתכחש למציאות, ושהן בוחרות ללכת בעקבות חה"כ מרב מיכאלי וללבוש גם הן שחור.

הצבע שאפיין את השמאל מאז ומתמיד היה הצבע האדום. כך בעולם כולו וכך גם אצלנו. אבל השמאל הישראלי הולך ומאמץ אט אט את הצבע השחור. השמאל השחור. בתת מודע, אנשיו מרגישים טוב ונוח יותר דווקא בשחור. תנועת נשים בשחור, בחרה בשחור ולבשה שחור. השמאל הקיצוני שלנו מעדיף לחשוב שחור ולראות הכול בשחור. ועכשיו הוא יוצא לרחובה של עיר במחאת הדגלים השחורים.

הסיפור שהשמאל הרדיקלי מספר לעצמו הוא שהדגלים השחורים באים לבטא את האבל על "קץ הדמוקרטיה", או להתריע עליו בבחינת דגל שחור. אבל אין לך הוכחה גדולה מעצם המחאה הזו בימים אלה לכך ששום סכנה לא נשקפת לדמוקרטיה אצלנו ושהיא נמצאת בשיאה. בתי כנסת ובתי מדרשות עדיין סגורים, עליות לקברי הנופלים ביום הזיכרון לחללי צה"ל נאסרו בהכשר הבג"ץ, והדבר היחיד שלשמו עדיין מותר להתכנס אצלנו הוא הפגנות למען הדמוקרטיה. העובדה שהפגנות מחאה על "קץ הדמוקרטיה" דוחות פיקוח נפש והן בבחינת ייהרג ולא ישתוק מעידות על כך שמעולם לא היה מצבה של הדמוקרטיה טוב יותר אצלנו.

על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אבל השמאל הרדיקלי אלא על מותו שלו. את עצמו הוא מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.

אבל יותר מאשר תחושת אבל עמוקה, הצבע השחור שבחר לו השמאל בא לבטא תחושה של זעם, חרון אף, ייאוש עמוק, תסכול, אכזבה ואין אונים. השמאל הקיצוני לובש שחור וחש שחור, ומבטא בכך כעס נורא על שהמציאות של עם ישראל הולכת ומתקדמת, הולכת ומתעצמת. הוא מרגיש שחור נוכח העובדה שקשה להתכחש לה שההוויה הישראלית בורחת ממנו, ומשאירה אותו מאחור עם כל השנאה שהוא טיפח כלפיה. הוא מתחיל להבין שהוא נותר בשוליים והשיירה עוברת. על כך הוא זועם.

שנאה והסתה היו אצלנו בשנה האחרונה משני צדי המתרס הפוליטי. שום צד לא יכול להתיימר בניקיון כפיו בעניין. אבל בשמאל הישראלי זה היה הדגל, המנוע, הדרייב. הניסיון שלו לנצח סוף סוף את הימין היה מבוסס על האנרגיות האלה. זה התחיל ב"רק לא ביבי", עבר לשנאת החרדים, המשיך בהסתה כנגד החרד"לים המשיחיים, כנגד "ההדתה" וכדומה. בני גנץ ואנשי כחול לבן לא לקחו את השנאה הזו עמוק מידי לריאות. הם הבינו שהיא קמפיין בחירות וכשהיא לא הביאה את התוצאות המיוחלות הם ידעו להשתחרר ממנה.

אבל השמאל השחור באמת מאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו. הוא באמת חושב שחוץ ממנו כולם מושחתים כאן. הוא מתקשה להבין שלמרות שנתניהו איננו טלית שכולה תכלת, קמפיין ה"רק לא ביבי" – כולל המאבק המשפטי נגדו, החקירות, כתבי האשמה, ההדלפות, התנהלות הפרקליטות והגיבוי התקשורתי – היו ניסיון לנצח את הימין באמצעים אנטי דמוקרטיים, וככזה הוא היה מושחת עשרות מונים מכול מה שבו נאשם נתניהו, אפילו אם ימצא אשם.

כמו ילד קטן שבועט ומשתולל, וכשאביו נאלץ לאחוז בו ולהרימו מן הרצפה, הוא עדיין ממשיך לבעוט באינטנסיביות באוויר, כך ממשיך השמאל הישראלי לבכות בשחור את צעצוע ה"רק לא ביבי" שנלקח ממנו. שגנץ לקח ממנו. הוא מעדיף עדיין להתלקק כחתול בפוזת הצדקנות המוסרית שלו. כמה כיף לו להיות המוסרי היחיד בשטח. לחוש שכולם מושחתים חוץ ממנו. תענוג. במקום להבין שהדרך הזו נכשלה ולהשלים עם הבחירה של רוב הציבור הישראלי, הוא מעדיף לצאת לרחבת הבימה בכדי להוציא אונו לשווא בסיסמאות ריקות מתוכן על קץ הדמוקרטיה.

כול מה שנותר מהשנאה הזו שהפכה לקמפיין מכוער בשנה האחרונה אוכל עכשיו את אנשי השמאל השחור מבפנים. השנאה מכלה את נושאיה. הם נותרו עם שנאה בתוך עצמם. שנאה אילמת וסתומה, לא מודעת, שהפכה לדגל. דגל שחור. שכר עבירה עבירה.

וחבל. יש בשמאל השחור כוחות חשובים וחיוניים לעם ישראל. חבל שהוא מתמכר להרס העצמי הזה ולבזבוז האנרגיות לשווא. לו רק היה בוחר להוריד את המשקפיים השחורים שלו ולהביט במציאות נכוחה, הוא היה מפסיק לכעוס כל כך, ומגלה שהמציאות של עם ישראל בארץ ישראל רחוקה מלהיות שחורה.


אין תגובות:

פרסום תגובה