אבל אשמים אנחנו

ראשי ימינה טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלה "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית משמעותית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית-מבנית, והן מבחינה אידאולוגית. 

בס"ד

כ"א באייר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את המצב שבו כל המערכת הפוליטית כבר פחות או יותר סגורה על עצמה, ורק ב"ימינה" עדיין בוקה ומבולקה, אנחנו כבר מכירים מן העבר. זה בדיוק היה המצב באותו ערב שאסור שיישכח של הגשת הרשימות לקראת הבחירות האחרונות. גם אז חזינו בסחר מכר פוליטי מכוער – פרישות, התפצלויות והתרוצצויות של הרגע האחרון. כאז כן השבוע, ימינה זקוקה לא רק לכל תשעים הדקות אלא גם לתוספת זמן פציעות בשביל להתארגן על עצמה, או אולי מוטב לומר לפרק את עצמה.

גם הפעם אחת הסיבות העיקריות למצב הזה היא העובדה שימינה מורכבת מלפחות שלוש מפלגות שונות. כשיישנם ארבעה שרים בכירים, לפחות בעיני עצמם, ושלושה מהם הם גם ראשי מפלגות שונות, וכולם צריכים להתחלק ביבול קואליציוני דל של שר אחד אמתי, עוד שר אחד לענייני כבוד, ויו"ר הועדה לענייני קישוט, קצת קשה לסגור עניינים.  

השאלה האם ימינה הייתה יכולה לתרום יותר בקואליציה מאשר באופוזיציה היא חשובה אבל משנית. כי את התרומה הגדולה ביותר שלה לפוליטיקה הישראלית תתרום ימינה דווקא אם היא תקבל על עצמה סוף סוף לשקם את ההריסות שנותרו מהייצוג הפוליטי של הציונות הדתית. את זה אפשר לעשות הן מהקואליציה ובוודאי גם מן האופוזיציה. מבחינה אידיאולוגית הציונות הדתית היא כוח מוביל בחברה הישראלית, ורוב נציגיה הפוליטיים מוכשרים אידאליסטים וחיוניים למערכת, ולכן לשיקומה הפוליטי יש חשיבות לאומית רבה. כל עוד נמשך המצב הזה שבו ישנן לפחות ארבע רשימות שונות שמייצגות את הציונות הדתית, היא לא יכולה  למלא את תפקידה הפוליטי הראוי. 

תנאי ראשון לשיקום הדרוש הוא חשבון נפש אמתי. לא רק ראשי ימינה אחראים למצב העגום הזה, אלא כול הציבור הדתי לאומי. כולנו אשמים בפלגנות שהביאה אותנו עד הלום. מראשי ונשיאי ישיבות, דרך פובליציסטים כמוני, ואפילו טוקבקיסטים. לא ראוי להטיל את האחריות למצבנו על אחרים. גם לא על נתניהו. נתניהו אמנם איננו טלית שכולה תכלת, אבל לא הוא האשם במצבה הפוליטי העגום של ימינה. במסגרת המשא והמתן הקואליציוני נוח היה לראשי ימינה להטיל את האחריות על נתניהו. זה אמנם לגיטימי כול עוד מדובר במשא ומתן, אבל אם נאמץ את הסיפורים האלה לעצמנו גם בהמשך, לא נוכל לעשות את חשבון הנפש הנדרש.

אז בואו נבדוק: נתחיל מהאמירה ש"נתניהו לא אוהב דתיים בעלי חוט שדרה". החרדים התעקשו במשך השנה האחרונה על חוק הגיוס, עם חוט שדרה מברזל יצוק, וגרמו לנתניהו נזקים פוליטיים אדירים. הם היו הסיבה הישירה או לפחות התירוץ העיקרי למשבר הפוליטי של השנה האחרונה על שלושת מערכות הבחירות שלה, ובכל זאת נתניהו מתייחס אליהם אחרת. אולי הסיבה היא, בין השאר, שהם מאורגנים פוליטית, שיש שם "בעל בית" אחד שאתו אפשר לדבר ולסגור עניין, שברור שם מי בראש ומי לא, ושלכן הם בעלי ברית פוליטיים נוחים גם אם תובעניים מאוד, בניגוד לראשי ימינה.

נמשיך בטענה ש"נתניהו מפלג את ימינה והציונות הדתית", שגם היא אינה מחזיקה מים. ראשי ימינה, למעט איילת שקד, עשו בשנה האחרונה ככול הניתן בכדי לפלג ולפצל את הציונות הדתית לרסיסי רסיסים. אבן על אבן לא נותרה. לא נתניהו פילג אותה; היא עשתה זאת במו ידיה. נתניהו, כמו נבוזראדן בזמנו, רק מקדש שרוף שרף וקמח טחון טחן.

גם ההתמרמרות כלפי נתניהו בעניין חלוקת התיקים מופרכת. ארבעת ראשי ימינה היו כולם שרים בכירים, כל אחד בזמנו. כולם זכו במשרותיהם מן ההפקר. הם ידעו לנצל בתבונה סיטואציה פוליטית נוחה בכדי לאלץ את נתניהו לתת להם תפקידים שאינם לפי כוחם האלקטוראלי. עכשיו, כשהעיקרון על פיו פעלו ראשי ימינה בעבר התהפך עליהם, והסיטואציה הפוליטית מאפשרת ואולי אפילו מחייבת את נתניהו לתת להם שאריות, לא ראוי להם לזעוק עד לב השמיים.

כל זה לא נאמר בכדי להצדיק את נתניהו אלא בכדי לעשות דין צדק עם עצמנו. ראשי ימינה עשו את כל הטעויות האפשריות בשנה האחרונה, גם אם כוונותיהם היו טובות. עכשיו, כשמוגש להם החשבון, הם מתנערים מאחריות ומחפשים אשמים. הם טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלה "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית משמעותית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית-מבנית, והן מבחינה אידאולוגית. אפשר שזו ההזדמנות האחרונה שלהם כי לא בטוח שציבור בוחריהם ייתן להם הזדמנות נוספת.