יום שישי, 8 במאי 2020

ה-D9 הופיע לבסוף


בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים כדי להפגין את כוחו. אבל בסופו של דבר הוא ייאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלותיו.


בס"ד
י"ד אייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לא היה שום צורך לכסוס צפרניים השבוע לקראת החלטת בג"ץ בעתירות נגד נתניהו וההסכם הקואליציוני. הדיון כולו הצגה היה אחת גדולה, וגם יצירת המתח באמצעות משיכת פסק הדין עד הרגע האחרון הייתה חלק חשוב ממנה. התכלית ברורה: שופטי בג"ץ, מנופחים מחשיבות עצמית, ניסו להראות לנו שהם עדיין אלה ששולטים כאן, שהם הם שיחליטו וששום דבר לא יכול לקרות פה ללא אישורם. זה ותו לא.

היה ברור כשמש מה תהיה החלטת בג"ץ. החוק ברור ולא הייתה עילה משפטית לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. בכדי להעריך מה יהיה "פסק הדין" לא היה צורך להבין במשפט אלא רק  בפוליטיקה, ומבחינה פוליטית בג"ץ לא יכול היה להחליט אחרת, משום שהציבור כבר החליט והכריע. הציבור החליט באמצעות נציגיו בכנסת, ברוב של כמעט שני שלישים ממנה, שהוא חפץ בממשלת אחדות, ושבראשה יעמוד בנימין נתניהו. כן, הוא ולא אחר. העם החליט, וגם בג"ץ, עם כל הפוזה הצדקנית שלו, לא יכול היה להחליט אחרת. ומי כמוהו ידע זאת.

כן, בסוף ה- D9 הופיע, וה-D9  הזה היה העם. הציבור, שהציג השבוע את בג"ץ ככלי ריק. חותמת הגומי של בג"ץ לא הייתה נחוצה לאף אחד חוץ מאשר לו עצמו לשם טיפוח החשיבות העצמית שלו ולשם הפגנת הכוח שהוא נטל לעצמו בשרירות לב. אבל כצפוי, בג"ץ לא העז להמרות את פי הציבור. "הכרה במגבלות הכוח" אוהבים לקרוא לזה בשמאל הפרוגרסיבי שלנו.  

אבל לא רק משיכת "האישור" עד הרגע האחרון ויצירת מתח מלאכותי הייתה חלק חשוב מהצגת התכלית ומפגן הכוח של בג"ץ, אלא גם השידור הישיר של הדיון החצוף והמיותר הזה בזמן אמת. גם זה היה חלק חשוב מן ההצגה. היו כאלה שהתמוגגו מנחת נוכח הפתיחות המפתיעה של בג"ץ ונוכח נכונותו לפתוח את דלתות המקדש בפני ההמון הנבער מדעת. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", התפייט על כך מישהו. אבל לא צריך להתפעל יותר מידי ממפגן הפתיחות הזה, במיוחד כשכולנו יודעים מה מתחולל במסדרונות האפלים של בג"ץ ואיך ממנים אצלנו שופטים בשיטות שהסובייטים לא היו מתביישים בהן.

מפגן הפתיחות הזה דומה למפגן שערך אחשוורוש בזמנו וההיגיון של השניים זהה. המשתה הגדול בשושן, שעשה אחשוורוש לכל שריו ועבדיו, שבו גם פתח את דלתות ארמונו בפני "כל העם הנמצאים בשושן הבירה", לא היה מסיבות של דמוקרטיה פתיחות ושקיפות. גם לא מנדיבות לב. הוא נועד להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו". המשתה הגדול ההוא נועד להראות להמון העם מי כאן בעל הבית, מי מחליט, עד כמה הוא עשיר חזק ומפואר, ועד כמה שלטונו יציב ובלתי ניתן לערעור. אותם מניעים גרמו לבג"ץ לשנות מדרכו ולהזמין את הציבור לשזוף את עיניו בהתנהלות המלכותית שלו בתוככי ארמונו. זה היה חלק חשוב מהצגת התכלית של הבג"ץ השבוע.

כל עוד הציבור היה מפוצל פוליטית לחצי חצי, ימין מול שמאל במשקל שווה, שופטי בג"ץ היו יכולים להיכנס ברווח שביניהם, לקחת את המושכות לידיהם ולהשתלט. זו ה"לקונה" שהם נכנסו אליה ואותה הם הרחיבו לשם האדרת כוחם וטיפוח האגו שלהם. כשהתפצל השמאל הישראלי והתרסק לרסיסים, והחלק הלאומי והאחראי שבו החליט להכיר במציאות ולשתף פעולה עם גוש האתוס היהודי, הבין בג"ץ שאין לו ברירה אלא להכיר גם הוא במציאות. הדיון של בג"ץ השבוע לא נועד לייצר הכרעה אלא לייצר הרתעה ולשמר שליטה.

אבל אסור להיות תמימים. בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים בכדי להפגין את כוחו – כמו לדוגמה בנושא המסתננים, ובנושא המאבק בטרור ועוד – אבל בסופו של דבר הוא יאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלות כוחו. כמובן, הוא לא עומד לוותר על השלטון בקלות גדולה מידי; קואליציית האתוס היהודי שתעמיד לנו בשבוע הבא ממשלה תצטרך לעזור לו בכך, וזה לא יהיה תמיד קל. אבל גם אם שופטי בג"ץ תאבי שלטון, כבוד וכוח, הם יאלצו להשלים עם העובדה שלא בהם בחר העם, ושאנחנו עדיין בדמוקרטיה פרלמנטרית. זו באמת המשמעות החשובה יותר של החלטת הבג"ץ השבוע: שכשהציבור מתאחד ומכריע באמצעות נבחריו את המחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל, ברוב גדול, בג"ץ נאלץ להרכין בפניו ראש. גם בלי D-9.









אין תגובות:

פרסום תגובה