משהו חדש מתחיל?

גנץ הראה שיש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, הראוי להיות מרכיב חיוני בקונצנזוס החדש

בס"ד

כ"ח באייר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מזל טוב. אחרי תקופת הריון ארוכה וכואבת של יותר משנה, ואחרי צירי לידה שארכו שבועות רבים, נולדה לנו ממשלה חדשה. אל יקטן בעניינו הדבר הזה. חז"ל משווים את כנסת ישראל לאיילה המתקשה בלידתה: "איילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני [הקב"ה] מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה".

לאורך כל שלוש מערכות הבחירות שעברנו חזרה ועלתה השאלה מה משמעותו של המשבר העמוק הזה. בהסתכלות אמונית, משבר פוליטי איננו סתם תאונה חסרת פשר או הסתבכות מיותרת שצריך כך או אחרת לפתור כדי לצאת ממנה. משבר פירושו לידה, כידוע, ומשבר פוליטי הוא עיבור והריון של שלב חדש בחיים הציבוריים. תקופת העיבור היא זמן של עברה קושי עצבנות ומחלוקות קשות, כפי שעברו עלינו בשנה האחרונה שבה כנסת ישראל, הציבוריות הישראלית, התקשתה מאוד בלידתה.

עד שבא הנגיף, בתפקיד הדרקון, או הנחש לפי נוסח אחר של חז"ל, והכיש אותנו בכדי ש"יתרפה" בית הרחם של הציבוריות הישראלית והיא תוכל ללדת. לפעמים יש צורך בצרה משותפת בכדי לזרז תהליכים ובכדי להרפות ולשחרר מתחים ולהסיח דעתנו ממחלוקות שכבר מיצו את עצמן. לולא התפרצות הנגיף, שחייבה הקמת ממשלה או לפחות סיפקה לה תירוץ מצוין ובכך זירזה וקיצרה את תהליכי הבירור הציבורי שעברנו, היינו יכולים למצוא עצמנו בקלות במערכת בחירות רביעית.

"לפום צערא אגרא", אומרים חז"ל. לפי הצער והקושי כך השכר. קושיו ועומקו של המשבר הפוליטי שעברנו וחבלי הלידה הארוכים שנדרשו לפתרונו, מעלים על הדעת את האפשרות שהמשבר לא היה מקרי וסתמי ושייתכן שהוא מבשר שלב חדש בציבוריות הישראלית. קשה לדעת כמה זמן תחזיק הקואליציה הזו מעמד, והאם הרך הנולד לא יתברר כנפל, אבל יכול להיות שעוד נופתע לראות אותו גדל ומתפתח למרות קשיי הלידה שלו. אם כך, לא יהיה מיותר לנסות לפחות לקרא לרך הנולד בשם. יש שקראו לקואליציה הזאת "קואליציית פיוס", אבל ייתכן שיש כאן הרבה יותר מסתם הפסקת אש ופיוס זמני. ייתכן שאחרי למעלה משנות דור של שוויון כוחות משתק בין שמאל לימין הולך ונוצר לנגד עינינו קונצנזוס חדש בחברה הישראלית.

"שלוש כוחות מתאבקים כעת במחננו", כתב כידוע הרב קוק לפני כמאה שנה, במה שנראה עדיין כניתוח האידאי והסוציו-פוליטי המעודכן והמדויק ביותר של החברה הישראלית, "הקודש, האומה, והאנושיות או האדם". המחנה החרדי-דתי, המחנה הלאומי, ומחנה השמאל הישראלי. האנושיות, האדם, הנטייה לתרבות האוניברסלית מושגיה וערכיה, התביעה ההומניסטית והליברלית, הדגשת הבחירה, היוזמה ונטילת האחריות של האדם על ההיסטוריה, הן מורשת הציונות ההיסטורית בכללה, וחלק גדול ממנה חרט מחנה השמאל בישראל על דגלו. בדור האחרון נאבקה התביעה הזו בחירוף נפש כנגד המחנה הלאומי והמחנה הדתי-חרדי וראתה בהם את ניגודה. "הישראלים" מול "היהודים" אובחן לא אחת המאבק הזה שאפיין את הדור האחרון וששיתק את הציבוריות הישראלית ללא הכרעה.

הקואליציה החדשה מבשרת שייתכן שהמאבק הזה הוכרע ושהכוחות השונים מוצאים את הדרך לשתף שוב פעולה. העובדה שהכוח המרכזי והמוביל בשמאל הישראלי בדמותה של כחול לבן בחר להפסיק את המאבק והעימות ולחפש את הדרך לפעול יחד עם שני הכוחות האחרים – הלאומי והדתי – יוצרת אפשרות ובסיס לקונצנזוס חדש בחברה הישראלית. אם כך לא מדובר רק בפיוס זמני והפוגה במאבק הפוליטי ההיסטורי, אלא במה שאולי יתברר בעתיד כ"קואליציית האתוס היהודי".  

כאשר אמר בני גנץ בנאומו בחידון התנ"ך האחרון ש"המורשת היהודית היא מקור הלכידות הלאומית שלנו, היא המבוא למדינת ישראל, והכוח של עם ישראל. כל היושבים כאן למדו את התנ"ך לא רק כספר מעניין, אלא כספר קיומי. עבורנו, זהו לא רק טקסט דתי או חינוכי, אלא מקור כוח היסטורי", הוא הוכיח שיש בהחלט מכנה משותף רעיוני לכל החלקים המרכיבים את הקואליציה הזו, והוא האתוס היהודי. גנץ הראה שבניגוד לשמאל השחור והפרוגרסיבי, יש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, שראוי להוות מרכיב הכרחי בקונצנזוס החדש.

מה שקצת מקשה על הגדרה כזו של הקואליציה שבפנינו הוא העדרה של ימינה ממנה. מצד הבשורה שהציונות הדתית נושאת, ימינה הייתה אמורה לעמוד במרכזה של קואליציה כזו, אם לא מבחינה פוליטית, הרי לפחות מבחינה אידאולוגית. אמנם הנסיבות הפוליטיות הביאו לכך שימינה איננה בממשלה, לפחות בינתיים, אבל אין ספק שאם אכן הולך ונוצר קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, קונצנזוס יהודי, הנציגות הפוליטית של הציונות הדתית, באשר היא נושאת את שלושת הממדים האמורים כאחד, תוכל להוות בעתיד את ליבת זהותו הרעיונית.