יום שלישי, 10 בספטמבר 2019

על ההסכם של פייגלין עם נתניהו


יותר מאשר תרם פייגלין רעיונות לציבוריות הישראלית, והוא תרם כמה כאלה, בעיקר בתחום הכלכלי, הוא שיבש לחלוטין את הרעיון של מנהיגות יהודית והמהפכה האמונית.


בס"ד
י' באלול, תשע"ט

בסך הכול, כשבוחנים כשלעצמם את ארבעת-חמשת סעיפי ההסכם עליהם התחייב נתניהו לפייגלין, הם בהחלט ראויים וחשובים. אמנם לא בטוח שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, ועוד פחות בטוח שהוא יעמוד בהתחייבותו לפייגלין וימנה אותו לשר, וגם אם כן, לא בטוח שהוא ייתן לפייגלין את התמיכה הפוליטית שבלעדיה הוא לא יוכל לעשות הרבה, (ולא בטוח כמה חודשים יוכל להרשות לעצמו פייגלין להישאר חבר בממשלה שתקבל החלטות שעל כמותן הוא קרא במשך שנים לאחרים, השכם והערב, להתפטר) אבל האמת היא שלא הייתה לפייגלין ברירה. פייגלין הגיע למבוי סתום מבחינה פוליטית, הכיר (ייאמר לזכותו) שאין לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה, ושעדיפה ציפור אחת על העץ (כי היא ממש לא ביד שלו), מאשר להקה שלמה של ציפורים צבעוניות בעננים. אז פוליטית הוא בכול זאת יצא עם משהו.

אבל החשבון הנ"ל יכול היה להיות כל החשבון, לו פייגלין היה רק משהו דומה לאורלי לוי אבקסיס, וזהות דומה לגשר. אבל לא זה מה שפייגלין התיימר להיות. הוא לא בא לתקן כמה תיקונים מקומיים, אמנם חשובים כשלעצמם, בתחום צר כמו אורלי לוי (היא בתחום החברתי והוא בעיקר בכלכלי). פייגלין התיימר להביא גאולה לעולם. הוא דיבר על הבשורה הגדולה. על האור הגדול. מישהו מחברי הוותיקים מימי מנהיגות יהודית לא התבייש לכתוב לי שאני "לא מסוגל לראות את האור הגדול של עולם החירות של משה פייגלין". עד כדי כך. פייגלין דיבר על ראשות הממשלה, אפילו סתם רשימה לכנסת הייתה קטנה עליו. ממש לפני שבועיים הוא עוד דיבר על מפלגה שיש לה ד.נ.א של מפלגת שלטון.

בקיצור, פייגלין התיימר להביא בשורה גדולה ומהפכנית, תקע בשופר גדול, והתקיעה הזו הסתיימה בקול ענות חלושה של ארבעה-חמישה סעיפים (חשובים כשלעצם) וגם הם תלויים באוויר. זה הכול. כשמסתכלים ככה על העניין, מבינים מיד שזהו כישלון. אמנם זה לא שפייגלין נפל ל"מלכודת דבש" של נתניהו; הוא לא חיפש ג'וב. לא הוא. אני מכיר אותו מצוין. אבל ייתכן שהוא חיפש סולם לרדת אתו משמי מרום, ואת זה בדיוק השכיל נתניהו לתת לו.

אבל כל החשבון הפוליטי הזה לא חשוב ולא הוא העיקר מבחינתי. יש כאלה שטענו כל הזמן שהבעיה של פייגלין היא שהוא לא מבין גדול בפוליטיקה, אבל כאידאולוג וכאינטלקטואל הוא מבריק. לדעתי שורש המבוי הסתום אליו הוא הגיע נעוץ דווקא בממד האידאולוגי והאינטלקטואלי. שם שורש כישלונו. אבל על מנת להבין זאת צריך להסתכל על העניין בפרספקטיבה רחבה, ולראות מאיפה התחלנו ב"מנהיגות יהודית", מה היו המטרות של "המהפכה האמונית" עליה דיברנו, מה הייתה האידאולוגיה שלנו, מה נראה לנו אז כבעיית הבעיות של הוויה הישראלית ומה ראינו כפתרונה, וכדומה. כשמסתכלים מפרספקטיבה כזו, ורק ממבט כזה מאפשר לבחון ולהעריך את המהלך של זהות ואת הפרי הפוליטי שלו, ניתן להבין מדוע הגיע פייגלין למבוי סתום. ממבט כזה אפשר להבין את הפער העצום בין מה שלמענו יצאנו לדרך, לבין "ההישג" של הורדת החסמים הביורוקרטיים לגבי קאנביס רפואי (ממש לא "לגליזציה") ועוד כמה סעיפים שחשובים לעסקים הקטנים. התוצאה הזו רחוקה כמערב ממזרח ממה ששאפנו אליו. לא נעים לומר אבל המהפכה האמונית הסתיימה אצל פייגלין בענייני קאנביס.

פייגלין טעה אידאולוגית בשניים: א. הוא עזב, ממש בעט, בציבור האמוני, בציבור הכיפות הסרוגות. ב. הוא עזב את תורת ישראל (לא אישית כמובן, אבל מבחינה אידאולוגית).

א. הקמת "מנהיגות יהודית" הייתה המסקנה שלנו מהאסון של אוסלו. הבנו שאוסלו הוא ביטוי סופי להתנוונות הכוחות שהגשימו והובילו את הציונות עד אז, ושהתיקון העיקרי הוא ב"החלפת משמרות", עלייתו של הציבור האמוני להנהגה לאומית. לא חשבנו שהבעיות ההיסטוריות האלה שייכות לתחום הכלכלי או לענייני קאנביס. לא ראינו את הבעיה במישור הכלכלי ולא בחופש כלכלי גדול יותר את פתרונה. גם המישור הזה חשוב כמובן, אבל לא בו ראינו את שורש הבעיה.

את הבעיה ראינו במישור עמוק פי אלף, ואת פתרונה כתלוי בציבור מסוים. "המהפכה האמונית" מבוססת, בין היתר, על יסוד סוציו-פוליטי מובהק: הציבור האמוני. ברור גם שראינו שהציבור הזה חסר, לא מושלם, לא בשל עדיין לתפקידו, זו הייתה הנחת היסוד שלנו, ולכן המטרה שלנו הייתה פיתוח תודעת מנהיגות בקרב הציבור האמוני. זו הייתה המטרה המדוייקת והמוצהרת של מנהיגות יהודית. לא באנו להחליף את הציבור הזה, לא לבוא אליו בטענות, לא באנו להכפיש אותו, ולא לבוא במקומו. גם לא עלה על דעתנו שרשימת מתפקדים מזדמנים של, נניח, 2500 איש, יכולה להוות תחליף ל"ההתיישבות העובדת", שכבת ההנהגה הקודמת של הציונות. הבנו שהציונות הדתית היא תנועה היסטורית, עמוקת שורשים, מבוססת תורה, ודווקא תורת הרב קוק, מרובת פעלים ומפעלים: קיבוצים, ישיבות אולפנות, מכינות, התיישבות, התנחלות וכדומה. מבחינה זו היומרה לבנות את המהפכה האמונית על רשימה של כמה מתפקדים פוליטיים נלהבים, שמתפתים לשוב שהם שומעים את קול שופרו של משיח, היא ממש בדיחה גרועה. לא במקרה היא הסתיימה בקול ענות חלושה.

גם היוזמות הפוליטיות שלנו, כמו מועמד אמוני לראשות הממשלה, המפקד האמוני, הכניסה לליכוד, מועמד לנשיאות (פרופ' ברנובר למי שזוכר) – לא היו המטרה. הם היו אמצעי להחדרת תודעת מנהיגות בציבור האמוני. אבל פייגלין הפך את היוצרות, הוא הפך את האמצעי (מועמד אמוני) למטרה, ואת המטרה – הציבור האמוני ופיתוח תודעת המנהיגות שלו – זנח. הציבור הזה היה עבורו "סקטוריאלי". שטות גמורה שרבים וטובים מיהרו לקנות, שהרי ברור היה, מתחילת הדרך, שהוא עדיין לא שלם ואת זה בדיוק באה מנהיגות יהודית לתקן.

ב. הטעות האידאולוגית השנייה של פייגלין היא עזיבת התורה בכלל ותורת הרב קוק בפרט. הוא אמנם פיזר פה ושם כמה מושגים תורניים במצע שלו, כמו טיפות שוקולדציפס על עוגה סתמית, ומילא אותו באסוציאציות של גאולה ותורת ישראל, כמו חרות (אין שום קשר בין מושג החרות אצל פייגלין לבין המושג הזה בתורת ישראל), כמו בית המקדש (לא מחובר בשום צורה לתשתית הרעיונית של ליברטאניזם כלכלי או חברתי), או כמו "תרבות הבית השלישי" (תבדקו מהיכן הוא העתיק את המושג) ועוד ועוד ועוד אסוציאציות. השיא הוא בשיבוש ההבנה של מושג "הנסירה", שעליו הוא ביסס את משנתו בענייני כפיה דתית ויחסי דת ומדינה. כשקוראים בספר המצע שלו כיצד הוא הבין אותו (לא הבין בכלל) רואים עד כמה התרחק פייגלין מתורת ישראל. מכאן גם הגישה המשובשת שלו בענייני דת ומדינה והפרדתם וכדומה. בקיצור, לא במקרה שום רב רציני לא תמך בזהות. האידאולוגיה של זהות, כולל בשורת החרות שלה, ואולי היא במיוחד, לא מחוברת בצורה אורגנית לתורת ישראל בשום צורה שהיא.

במנהיגות יהודית לא באנו להחליף את התורה או ליצור שיטה אידאולוגית במקומה. באנו ליצור אידאולוגיה שמבוססת על תורת ישראל בכלל, וזו של הרב קוק בפרט. קראנו לה "המהפכה האמונית".

במקום אידאולוגיה מבוססת תורה, המציא לעצמו פייגלין אידאולוגיה משלו, פסבדו-אינטלקטואלית, שאמנם מרשימה מאוד את אלה שרגילים לקרוא ידיעות אחרונות, אבל שום הוגה דעות רציני, כל שכן בן תורה, לא יכול שלא לראות שהיא אחיזת עיניים (מה שלא אומר כמובן שלא מפוזרים להם, פה ושם, כמה דברים נקודתיים ראויים מצד עצמם).

את כל הניתוח הרעיוני הזה של פייגלין הבנתי מזמן וכתבתי עליו כבר לפני שנים, מיד עם הקמתה של זהות. הקדשתי לכך גם מאמרים ארוכים לפני הבחירות האחרונות. לדעתי זהות זה סיפור שנגמר. לא תהיה לה עוד תקומה. לא בגלל הפוליטיקה אלה בגלל האידאולוגיה. רבים מתומכיה הצטרפו אליה בגלל המצע הליברלי-כלכלי, שאותי לא מעניין כלל, ואני לא רואה בו את הפתרון לבעיות של תחיית האומה. לא זהו התחום שמהווה את בעיית התחיה אבל אלה שכן חשובה להם הנקודה הזו, יכולים למצוא מצע כלכלי ליברלי – שפוי, הגיוני, ולא סהרורי – הן בליכוד והן בימין החדש.

אותי מעניינים יותר אלה שהצטרפו למנהיגות יהודית בעבר, אלה שבאו אליה בגלל המהפכה האמונית, ונותרו נאמנים ל"זהות" בגלל הנושא הזה. כאן הלקח החשוב שצריך להסיק מהסיפור של זהות: אין גאולה בדור הזו ובתקופה הזו, לא אישית, אבל בוודאי שלא גאולה ציבורית, וגם לא תחייה ולא שיבת ציון, אלה מתוך תורת ישראל ומתוך הציבור האמוני. נקודה. וגם אם תהליך התפתחותו התודעתית עדיין מתמהמהת, אחכה לה. כאן נמצאת הבשורה ושום תחליף לא יוכל לבוא במקומה. תורת הרב קוק היא היא תורת הגאולה, וכל אידאולוגיה של גאולה שלא מבוססת עליה, כל שכן מתיימרת לבוא במקומה – תסתיים בבשורת הקאנביס.

לדעתי אלה שמאמינים במהפכה האמונית צריכים להשקיע את כוחם בתנועה הפוליטית שמייצגת עכשיו את ציבור הכיפות הסרוגות, ודווקא על שני אגפיה! כי אמנם אי אפשר בלי בסיס תורני רציני איתן מבורר ומוצק, ואת זה מביאים הרב פרץ וסמוטריץ, אבל גם אי אפשר בלי הפתיחות לציבור הרחב, ופיתוח הזהות היהודית, ואת זה מביאים כרגע שקד ובנט.

מי שרוצה לקדם את הגאולה במובנים האלה, יכול לעשות זאת רק באמצעות הציבור הזה, ובמובן הפוליטי – בתנועות הפוליטיות שמייצגות אותו. האם הן מושלמות? האם סמוטריץ, בנט ושקד כבר מיישמים את המהפכה האמונית. עדיין לא. בדיוק לכן אני תומך בהם. לא בגלל שהם מושלמים, אלא בגלל שהם לא. לכן הם זקוקים לתמיכה שלי. בהם צריך לתמוך, ואותם צריך לקדם. בסבלנות. באורך רוח. בלי קפדנות ועצבנות. ובלי קיצורי דרך. אין כאלה.

בדיוק כפי שחשבתי לפני למעלה מעשרים שנה, וכפי שגובש ונוסח ב"מהפכה האמונית", השלב הבא של התחייה ייצא מתוך הציבור האמוני ועל בסיס תורת הרק קוק. עשינו דרך ארוכה. הציבור הזה כבר בשל לתפקידו. תודעת מנהיגות כבר יש בחלקים רבים ממנו, אבל עדיין לא הגענו. כאן צריך להשקיע, ואותו צריך לקדם. ועם הרבה סבלנות.

לפני הבחירות הקודמות, בזמן שהטרנד של זהות היה בשיאו, כשה"באז" (שקראתי לו "פסיכוזה ציבורית") שלא יחזור כבר לעולם, היה מסנוור ורבים נסחפו אחריו, הסברתי שזו תופעה של תוהו, והערכתי שהיא עתידה להגיע למשבר ושבירה, ודווקא מתוך תהליכים פנימיים, מתוך עצמה. זהות התפרקה מבפנים, בכמה שלבים. הפעילים המרכזיים עזבו. התומכים נותרו מבולבלים, ואפילו חלק חשוב מהמועמדים שלה לכנסת והפעילים הנאמנים ביותר הכריזו בשבוע שעבר על תמיכה בימין החדש, ולא הלכו אחרי פייגלין אפילו לליכוד. ככה נראית שבירה. היה ברור לי שזה מה שבהכרח יקרה, היה לי גם ברור מדוע, אבל חובה עלי לומר את האמת: לא האמנתי שזה יקרה כל כך מהר. בהחלט הפתעת הבחירות.

תוהו קודם לתיקון, והקליפה קודמת לפרי ובשלב הופעתו של רעיון חדש אל ויציאתו אל הפועל, החיקוי המסולף ומשובש מופיע לפני המקור. יותר מאשר תרם פייגלין רעיונות לציבוריות הישראלית, והוא תרם כמה כאלה, בעיקר בתחום הכלכלי, הוא שיבש לחלוטין את הרעיון של מנהיגות יהודית והמהפכה האמונית. הוא בלבל לעצמו את המוח וגם לרבים אחרים. עכשיו צריך לברר, לנקות ולטהר את מושגים כמו "הזהות היהודית", "אין יותר ימין ושמאל", "האלטרנטיבה לימין ולשמאל", "התנגדות לכפיה דתית" ועוד ועוד – מושגים שהיו הבסיס לאידאולוגיה האמונית – ופייגלין שיבש אותם לחלוטין.

עכשיו, כשהקליפה נשרה, יוכל סוף סוף להתגלות הפרי בלי ההסתרה והבלבולים הרעיוניים שהקליפה גרמה לו.

(ישנם עוד לקחים חשובים שצריך להפיק מהסיפור של זהות, אבל הם חריפים מידי. נסתפק, לפחות בשלב זה, במה שכתבתי)









5 תגובות:

  1. מענין. אני אמנם בטח לא מחסידיו של פייגלין, אבל, ההסכם לא רע. לא רע בכלל. החלופה שלו לא יותר טובה ( לרוץ עצמאית). ההסכם מבטיח לו למעשה( על הנייר לפחות) דברים די קונקרטיים וחשובים:

    אישור ייבוא ושיווק כל מוצר שעבר תקן במדינות מפותחות ( להוזלת מחירים). חקיקת חוק לעידוד עסקים חדשים. הקמת ועדת שרים לטיפול וגיבוש מדיניות ברורה בנושאי הגירה והסתננות. הקלה בעליה להר הבית של יהודים. מענין מאוד סעיף 4.11, מצטט :

    "קביעת יעד לאומי - טיפוס לעשיריה הראשונה של מדד קלות עשיית עסקים של הבנק העולמי תוך 5 שנים . "

    והכי חשוב: כהונה כשר " בעל תפקיד וסמכויות משמעותיים " וכהונה כחבר בוועדת השרים לחקיקה וחבר בקבינט הכלכלי חברתי שיוקם לאחר הבחירות.

    לא רע בכלל. הבעיה הינה זו,שגם אם נתניהו יקיים או ינסה לקיים ההבטחות, העסק יכול לקרטע ולקחת זמן, הכל בגלל הליכי חקיקה שלוקחים זמן, בגצי"ם שיוגשו וכו....

    לבסוף: מר קרפל, לא ממש מסביר ההבדל בינו לבין שקד ובנט. דקויות רעיוניות, לא עוזרות הרבה.חשובה יותר הפרספציה הציבורית. מבחינת הציבור , אין הרבה הבדל , למעט נושא בית המקדש ( שמאיר את " זהות " באור קצת הרבה בעייתי).

    ברמה האישית כמובן, איילת שקד היא כמובן כלי רציני ומוכח לעומת פייגלין, אבל, רעיונית, אלקטורלית, אין הרבה הבדל מהותי, למעט באמת הנושא של בית המקדש.בכל מקרה, התפיסה הציבורית, היא זו המכריעה.

    אגב, אפשר להגיע כאן להסכם:

    http://a7.org/?file=20190829181016.pdf

    תודה

    השבמחק
  2. רק הערה נוספת:

    כמובן שדינמיקה מכריעה לרוב. הדינמיקה הפוטנציאלית שיוצר ההסכם לגבי " זהות " הרי פשוטה מאוד:

    במקום שוב לא לעבור אחוז חסימה, הם נכנסים עם הליכוד, יושבים בממשלה, משפיעים, צוברים כמובן הישגים פוטנציאלים וכוח פוליטי, זה כשלעצמו, עם או בלי אידיאולוגיה לא קוהרנטית ובעייתית, יכול ליצור דינמיקה של הערכה ציבורית, והסתגלות אידיאולוגית יותר מאורגנת. כך שזהות, לא יישארו ממש הם, אבל, יסתגלו ויצברו כוח.

    תודה

    השבמחק
  3. רק הבהרה חשובה ויסודית:

    כל ההסכם הזה, הוא לא כלום למעשה עד אשר על פי סעיף 2 להסכם, ייערך משאל אינטרנטי בקרב מתפקדי " זהות " בקשר לאישור ההסכם. באם ההסכם לא יאושר אינטרנטית, אזי ההסכם עצמו מבוטל.

    תודה

    השבמחק
  4. ובירור זריז, מעלה שההסכם אושר ממש לאחרונה, כאן בכיפה:

    https://www.kipa.co.il/חדשות/946253-משאל-זהות--התוצאות/

    תודה

    השבמחק
  5. אקדים שאני מאוד נהנה מהניתוחים שלך, אבל כמה הערות:

    1. איך שהבנתי תמצית טענתך, שהמהפכה האמונית תבוא רק דרך ה"מגזר" הדתי לאומי, ואתה עוד

    תולה את זה ברב קוק, לדעתי, כחרדי ש"שרוף" על הרב קוק, ו"תומך" בפייגלין, נראה שגישה

    מסוג זה היא האחרונה שאפשר לטעון שתואמת את גישתו של הרב קוק, שמרבה לדבר על נקודות

    האמת שנמצאות בכל מקום.

    2. החזון של החירות למיטב ידיעתי לא מנותק מהזהות, אלא פייגלין עלה על נקודה, לפיה אחד

    מהמחסומים של החברה היהודית בישראל להתקדם היא החלוקה ה"סטיגמתית" וה"מקטבת" בין חרדים,

    דתיים, חילונים, בשילוב עם המעורבות הפוליטית הגדולה בין דת לפוליטיקה, שגורמת לכך שאנשים

    מפחדים אחד מהשני, ומנסים כל הזמן למשוך את החבל לכיוונם, במצב כזה, קשה מאוד להאמין

    שפתאום יום אחד יקומו כל החילונים והחרדים, ויגידו- ש"המגזר" הדתי-לאומי הוא זה שצודק...

    גישתו של פייגלין, היא- שקודם כל צריך להסיר את הממסדים, מאבקי הכוח, ולהתחיל להתייחס

    לעצמנו ולאחרים כמו בני אדם, לדבר ולשמוע בלי פחד, בנוסף להכרה המבוססת כאמור הרבה על

    הרב קוק, לפיה "האמת" נמצאת רק בהרמוניה בין כולם, ורק כך נוכל להתקדם ולהיתרם אחד

    מהשני...

    ג. לטעמי, כמעט לכל החילונים יש גם נקודה חמה כלשהיא ליהדות ולמורשת, אבל בשל המתח,

    הפחד ומאבקי הכוח, הם חוששים להודות בזה, וודאי שחוששים לקבל משהו בנושא זה מחרדים/דתיים...

    דוגמה של חילוני שעד זהות ברח מכל מה שקשור לדת ולדתיים, ובזכות זהות מתחיל להתייחס אחרת, כאן:

    https://youtu.be/Ngb-PwACOpQ

    השבמחק