שקיעתה של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה מקרטעת בסקרים. אפשר שהיא לא תעבור את אחוז החסימה, דבר שיהפוך את הבחירות הקרובות, בלי קשר לתוצאה הפוליטית שלהן, לבחירות היסטוריות.

בס"ד

א' באלול, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

לא הרבה קורה בינתיים במערכת הבחירות. אפשר שהסיבות הן חום הקיץ, תקופת החופשות או סתם העייפות של כולנו מהבחירות החוזרות שנכפו עלינו. מה שבכול זאת יכול להפוך את מערכת הבחירות הזו לבלתי נשכחת הוא דווקא מה שמתרחש בצד השמאלי של המפה הפוליטית.

מפלגת העבודה מקרטעת בסקרים. חמישה-ששה מנדטים הם אזור מסוכן, במיוחד כשאתה נמצא במומנטום אלקטורלי שלילי. אפשר שמפלגת העבודה לא תעבור את אחוז החסימה, וזה כבר יהפוך את הבחירות הקרובות, בלי קשר לתוצאה הפוליטית שלהן, לבחירות היסטוריות.

אם כך יקרה יהיה זה סופו של עידן וקיצה של תקופה בתולדות שיבת ציון המודרנית. ממש היסטוריה. מאז החתימה על הסכמי אוסלו, למעט תקופה קצרה בימי אהוד ברק, לא ראתה מפלגת העבודה את ראשות הממשלה. אין ספק שההסכמים חסרי האחריות הללו ואימוץ הרעיון של שתי המדינות הם הגורם הפוליטי העיקרי להתנוונותה של העבודה, אבל בעומק הדברים לא הסכמי אוסלו היו הסיבה לשקיעה הזו; הם היו תוצאתה.

שקיעתה של מפלגת העבודה, שהייתה הכוח המרכזי בהקמת המדינה, היא תוצאה של אובדן החזון, שקיעת הרוח ואובדנו של האידאליזם הציוני, שהם היו תפארתה ומקור כוחה. שקיעת הרוח הזו, חוסר היכולת להמשיך את תנופת ההגשמה הציונית, קדמה לתהליך אוסלו. הסכמי אוסלו היו התוצאה שלה. הם היו, בין היתר, ניסיון אחרון למנוע את עלייתם של כוחות חדשים להנהגת האומה, כוחות הימין בישראל ובראשם חלוצי ההתנחלות, על כל מה שהם מייצגים. לא רק שהסכמי אוסלו לא מנעו את עלייתם של הכוחות האלה, אלא שהם האיצו אותה. הם הוכיחו לציבור שהשמאל הישראלי כבר איננו אחראי ואיננו ראוי לאמונו. הבור שכרתה העבודה לאחרים – הפך לקברה.

המפה הפוליטית הנוכחית מציגה את שקיעתה של מפלגת העבודה כתהליך של בירור אידאי. העבודה מתפרקת לשניים: "המחנה הדמוקרטי" מחד, ו"כחול לבן" מאידך. הראשון מנקז אליו את כל היסודות השליליים שהיו באידיאולוגיה של השמאל הציוני: ההתכחשות למסורת ישראל, כפיפות הקומה בפני מקורות אידאיים זרים, השנאה העצמית, הכפירה הדתית, הניתוק ממקורות החיות הישראלית וכדומה. היסודות האלה, שהיו במינון ראוי שאפשר את הצלחת מפעלה של תנועת העבודה ההיסטורית בבחינת השמרים שבעיסה, יוצאים היום לאור במחנה הדמוקרטי בצורתם ההרסנית. המחנה הדמוקרטי כולו, ובמיוחד מר"צ, הפך לאתר סילוק הפסולת של השמאל הישראלי ההיסטורי. הוא כבר לא רק פוסט ציוני אלה הופך אט אט לאנטי ציוני, ומייצג פוליטית את הכוחות השואפים לחיסול הציונות מבפנים.

מאידך, הצד החיובי שהיה בתנועת העבודה מתנקז לכחול לבן. בכחול לבן, למעט לפיד, אמנם אין יסודות אידאיים שליליים והרסניים, אבל רק משום שאין בה שום יסודות אידאיים בכלל. מבחינה אידאולוגית כחול לבן היא תמצית הכלום והשום דבר. אין לה הצעה למדיניות אחרת מאשר זו שמוביל היום הליכוד בשום תחום. כל השאיפה שלה מתמצת בחתירה לעמדות כוח, להשפעה פוליטית, לכיבודים, להשתתפות בחלוקת השלל, ההטבות והתקציבים, ובייצוג האינטרסים של בעלי ההון, וועדי העובדים הגדולים וכדומה.

אחרי שלמדה בבחירות האחרונות שהיא איננה יכולה לרשת את הליכוד, נותרה בכחול לבן רק השאיפה להשתתף עמו במה שהוא מצליח לעשות גם בלעדיה: תחזוקת הווה. כמו הליכוד, גם לכחול לבן, אין שום שאיפה מעבר לניהול ההווה. לשניהן אין שום חזון ושום אופק היסטורי. כמובן, במסגרת תחזוקת ההווה, מנסה הליכוד בהנהגת נתניהו לשפר עמדות, להיטיב תנאים, להרוויח נקודות, מה שבא לידי ביטוי ביחסים הבינלאומיים המשופרים ובמצב הכלכלי, אבל בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לעלות קומה, לחרוג ממסגרת ההוויה הלאומית העכשווית, לפרוץ קדימה, או להכריע סוגיות היסטוריות. לא במאבק על ארץ ישראל, לא במאבק על הזהות היהודית בחברה הישראלית, לא בשינוי יסודי של מערכת המשפט, לא במאבק מול הטרור בכלל והחמאס בפרט, ועוד. הליכוד הוא קידוש ההווה ותו לא. כל מה ששואפת אליו כחול לבן, כיורשת סתמית וריקה מתוכן של מפלגת העבודה ההיסטורית, הוא השתתפות בחלוקת השלל של ההווה הזה.

זו הסיבה המרכזית לכך שנתניהו מכוון להקמת קואליציה עם כחול לבן. בתור מי שהתמחה בניהול ההווה, ביצורו ושמירה עקשנית עליו – גם מפני העתיד – שמאל ישראלי חלוש, כנוע ונרפה מהסוג שמייצג גנץ, שמאל חף מאידיאולוגיה, מתאים לנתניהו כמו כפפה ליד. בדיוק מאותה הסיבה שגם החרדים מתאימים לו כל כך.

מבחינה אידאולוגית כבר אין היום ימין ושמאל, רק מרכז אחד גדול. בין אם תעבור העבודה את אחוז החסימה ובין אם לאו, אין לקידוש ההווה של נתניהו כבר שום אופוזיציה רצינית משמאל.