בחירות על הזהות היהודית

התרגלנו לחשוב שנתניהו הוא גאון פוליטי, אבל לפחות במערכת הבחירות האחרונה הוא לא הבין כלל מי נגד מי ועל מה. כאותם גנרלים ידועים, הוא נערך למלחמה שעברה, לא לזאת שניצבה בפניו.

בס"ד

כ"ז באלול, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקורה ראשון")

התשובה לשאלה כיצד איבד הליכוד כשמונה מנדטים בבחירות האחרונות, אם לוקחים בחשבון את 35 המנדטים להם הוא זכה בבחירות באביב בתוספת המנדטים של כחלון ופייגלין, קשה רק למי שמחפש אותה מתחת לפנס, כלומר במחוזות של החלוקה האנכרוניסטית לגוש הימין וגוש השמאל, או בשאלה "כן או לא ביבי". אבל כשמבינים שנושא הבחירות האחרונות היה שאלת זהותה היהודית של המדינה, ושהליכוד כלל לא הבין זאת במהלכן, התמיהה היחידה שנותרת היא כיצד לא איבד הליכוד יותר מכך.

את נושא זהותה היהודית של המדינה כנושא הבחירות הציב אביגדור ליברמן. הוא עשה זאת כמובן מסיבותיו האישיות והציניות, אבל אחרי שהוא נתן את האות, שאר מפלגות השמאל נסחפו אחריו בלב שלם. כמעט שנות דור אחרי ששמעון פרס הגדיר את תבוסתו לבנימין נתניהו בבחירות של 96 כניצחון היהודים על ישראלים, ולא של הימין על השמאל, נחשף שורש המחלוקות הקורעות מאז את החברה הישראלית. התגלה מה עומד בבסיס הרעיון של חלוקת הארץ לשתי מדינות, והיחס לארץ ישראל השלמה, להתיישבות, למערכת המשפט, לחוק הלאום, לערכי המשפחה בישראל, לסוגיית המסתננים ועוד ועוד. זה הישראלים נגד היהודים. זוהי המחלוקת ההיסטורית. כמובן, בכל אחת מהזהויות נמצאת גם הזהות השנייה. גם הישראלים הם כמובן יהודים ורובם הגדול אפילו יהודים טובים. המחלוקת היא בשאלה מה היא הזהות המרכזית והעיקרית ומה היא המשנית, ומי כפופה לזולתה.

אבל בעוד שגוש הישראלים הבין מה נושא הבחירות שכן הוא שקבע אותו, גוש היהודים לא התעדכן ונרדם בשמירה. התרגלנו לחשוב שנתניהו הוא גאון פוליטי, אבל לפחות במערכת הבחירות האחרונה הוא לא הבין כלל מי נגד מי ועל מה. כאותם גנרלים ידועים, הוא נערך למלחמה שעברה, לא לזאת שניצבה בפניו. נתניהו עסק בעיקר בנושא המדיני. את הישורת האחרונה לקראת הבחירות הוא הקדיש לסוגיות ביטחון ומדיניות, ביקורים אצל פוטין וראש הממשלה הבריטי, והכרזות על סיפוח הבקעה והחלת הריבונות.

לא במקרה לא הבין נתניהו על מה הבחירות. הן למפלגתו והן לו עצמו אין הרבה מה לומר בנידון. הליכוד היא מפלגה לאומית, ליברלית וחילונית בהגדרתה. יש לה אמנם מצביעים מסורתיים, אבל בשאלות דת ומדינה אין לה עמדה עצמאית ומגובשת. גם המחויבות הפוליטית לחרדים מונעת ממנה להתייחס לסוגיה ברצינות.

אבל גם "ימינה", שהנושא של זהותה היהודית של המדינה אמור היה להיות מבחינתה "משחק ביתי", באצטדיונה שלה, לא הופיעה כלל למגרש. היא ניסתה להיות יותר ימנית מן האפיפיור, מה שניכר מהשם בו בחרה, ומסיבות ידועות התרחקה משאלות של דת ומדינה ושאלות הזהות היהודית כמפני אש. במקום לראות במתקפות הארסיות שניחתו עליה בנושאי היהדות הרמה להנחתה, כהזדמנות לבטא בשיח הציבורי את מה שרק הציונות הדתית יכולה לבטא, ולהשתמש בהן כבומרנג כנגד תוקפיה, היא בחרה לספוג אש ולהתעלם.

"ימינה" לא העיזה להביא לציבור את הבשורה שרק הציונות הדתית יכולה להביא, שהיא הבשורה העיקרית שיש לה באמת להביא: יהדות ארצישראלית, אורתודוקסית, היסטורית, רצינית, ועם זאת פתוחה, מכילה ומקבלת כל אחד ואחת מישראל כיהודים טובים גם אם אינם מקפידים על קלה כחמורה. יהדות של דוגמא אישית.

את הגישה הזו, גישה יהודית ולאו דווקא "דתית" אין צורך להמציא מחדש. היא חיה וקיימת בעדות המזרח. בניגוד לכמה רבנים בציבור שלנו, שכל יהודי שאינו מבית מדרשם מוגדר אצלם אוטומטית כרפורמי, הן לרב עובדיה והן לרבי מלובביץ', לא הייתה שום בעיה להיות בעצמם שומרי מצוות למהדרין, ויחד עם זאת לחבק כל יהודי באשר הוא באהבת ישראל אמתית.

הרוב בחברה הישראלית הוא הרוב היהודי. הזהות היהודית ומסורת ישראל חשובות לו. את בשורת הזהות היהודית לחברה הישראלית לא יכולים להביא לא הליכוד וגם לא החרדים. את הבשורה של "אין עוד דתיים וחילוניים, כולנו יהודים" צריך להביא לציבור הישראלי הציבור האמוני. זו לא רק רוח חדשה, אלא גם היכולת ליצירת פתרונות הלכתיים פרטניים ברוח זו. אמנת גביזון-מדן בנושא השבת היא דוגמה ראויה ליישום של הרוח הזו. הציבור הישראלי זקוק מאתנו לעוד יצירות ברוח זו, בשאר הנושאים הכואבים שעל הפרק. וכמובן – ליישומן.

בפרספקטיבה היסטורית, הזהות הישראלית החילונית שעל בסיסה נבנתה החברה הישראלית הולכת ושוקעת. התעוררותה העכשווית היא בבחינת שירת הברבור שלה, כפי שניכר היטב ממאפייניה. את מקומה לא תתפוס הזהות הדתית אלא הזהות היהודית. בכדי לקיים ולתחזק זהות יהודית משמעותית יש צורך בציבור דתי רציני הדבק בתורת ישראל בנאמנות, שעם כול דתיותו יכול להיפתח ולהכיל את כל עמך ישראל, כפי שהוא. זהו אחד מתפקידיה ההיסטוריים של הציונות הדתית. כל עוד היא מתכחשת לו היא מועלת בייעודה ובהתאם לכך גם נראים הישגיה הפוליטיים.

כשמביטים כך על הנושא, גם מבינים עד כמה מופרך הרעיון שהציונות הדתית תיטמע בליכוד, ועד כמה מקורו באנשים שמנתחים את השדה הפוליטי באמצעות מחשבי כיס ולא מתוך פרספקטיבה היסטורית ואידאית רחבה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")