עת להשתקם באופוזיציה

כדי להתארגן בתנועה אחת ולגבש אידאולוגיה פוליטית עצמאית, הציונות הדתית חייבת לקחת פסק זמן באופוזציה.

בס"ד

כ' באלול, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

גם אם ימינה הייתה מקבלת שמונה מנדטים, ולא רק שבעה, אי אפשר היה להגדיר את התוצאה אלא כאכזבה עמוקה. לציבור האמוני מאגר זמין של לפחות כשניים עשר מנדטים, כפי שהשתקף בתחילת הקמפיין בסקרים היותר אופטימיים של ימינה (שלא נדבר על מאגר כול הכיפות הסרוגות בציבור הישראלי שמתקרב למספר כפול מזה), ואם מתוך המאגר הזה ימינה הצליחה להביא רק שבעה מנדטים, חובה עלינו להכיר בכישלון ולקרוא לו בשמו.

אבל האכזבה עמוקה יותר, שכן לא עברה שעה קלה מעת פרסום המדגמים, וכבר יצאה ההודעה על פיצול הרשימה וזרתה מלח על הפצעים. לטעמי זהו הדבר הכואב יותר. אמנם היה ברור לכולם שמדובר בגוש טכני, ואת הפיצול הזה אפשר בהחלט להצדיק, אבל זו הצדקה פורמלית בלבד; מהותית הפיצול הזה מעיד על מחלה עמוקה המקננת בליבו של הציבור האמוני.

התוצאה האלקטוראלית איננה מפתיעה. היא הייתה רשומה בגדול על הקיר מרגע שניתן לרשימה השם "ימינה". האסטרטגיה של הקמפיין, אסטרטגיית "גם אנחנו ביבי", לא הייתה מסוגלת להניב הרבה יותר מכך. חוסר היכולת להשתחרר ולהיבדל מנתניהו ומהליכוד, התלות הפוליטית בהם והחיבוק שניתן לנתניהו לאורך כל הקמפיין למרות יחסו ההפוך, לא יכלו להסתיים אלא במשתה קולות מהסוג שכבר ראינו פעמיים בעבר. אם כל מה שיש לנו להציע הוא "ימין פלוס מע"מ", כפי שכיניתי בלעג את הפוליטיקה הזו בעבר, אין שום סיבה שהבוחרים לא ילכו למקור.

הכישלון איננו רק ובעיקר של איילת שקד; על בסיס האסטרטגיה הפוליטית כפופת הקומה והכושלת הזו שום מועמד אחר לא היה מביא אפילו את התוצאה שהיא הביאה. שורשו של הכישלון איננו במישור הפוליטי; הוא נעוץ בכך שאין לציבור האמוני אידיאולוגיה פוליטית עצמאית וסדורה, להבדיל מתורה ומאידאליזם, מהם יש לנו למכביר. זו הסיבה שהוא לא יכול להציע חלופה פוליטית לליכוד, ומה שחשוב יותר, שהוא לא מסוגל למלא את תפקידו ההיסטורי בתהליך התחייה. אם לא נבוא אל הציבור הישראלי עם בשורה אידאולוגית מגובשת ועצמאית, שהיא תנאי לניהול פוליטיקה משוחררת, נמשיך להיות כוח שולי בפוליטיקה הישראלית.

וכשאין אידאולוגיה מגובשת, לא פלא שהפיצול והפירוד הפוליטיים עושים בנו שמות. ההכרזה הנמהרת על פיצול ימינה, בלי להמתין ולו רק רגע אחד לראות האם וכיצד ניתן להמשיך יחד, מעידה על כך שהשסע העמוק שנוצר בעקבות הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי לא אוחה כלל, ושהפצע עדיין מדמם. כשמביטים מעבר לימינה, למחנה האמוני כולו, וזוכרים שהוא ניגש לקו הזינוק של הבחירות האחרונות עם לא פחות משש רשימות שונות, מבינים עד כמה עמוק המשבר. הרעל שהופץ מכול עבר וחדר לנימי הנימים של הציבור, ההכפשות ההדדיות, שנאת החנם, הדינים הקשים והביקורת ההרסנית, זרעו חוסר אמון הדדי כל כך עמוק, שבאמת לא פלא שהמחנה התפורר ואנשיו נפוצו לכול עבר.

הן הצורך להתארגן פוליטית בתנועה אחת, והן הצורך לגבש אידאולוגיה פוליטית עצמאית ורלוונטית, יהודית ולא רק ימנית, מחייבים את הציונות הדתית לקחת לעצמה פסק זמן באופוזיציה. אי אפשר להמשיך כך. תפקידנו ההיסטורי לא מותיר לנו ברירה אחרת. אנחנו זקוקים להבראה ושיקום עמוקים, והעיסוק בפוליטיקה השוטפת והביצועית כחלק מהקואליציה לא יאפשר לנו אותם. רק מעמדה פוליטית אופוזיציונית לליכוד ניתן לפתח אידאולוגיה ביקורתית כלפיו.

הצעד לאחור מתבקש גם לאור התמונה הפוליטית הכללית. התיקו הפוליטי המתמשך והקרעים והשסעים בעם, מחייבים מה שנקרא "ממשלת אחדות", תהיה מתוכנתה אשר תהיה, עם נתניהו ובראשותו או כבר בלעדיו. אין צורך להיאחז בקרנות המזבח ולהתעקש על קואליציית ימין. אפשר לשחרר קצת. לא יקרה אסון. אכן, תכנית טראמפ-נתניהו נמצאת מעבר לפינה, אבל הסיכויים שהיא תצא אל הפועל לא גדולים כידוע ונוכל לשם כך לסמוך בינתיים על הגורמים בליכוד הנאמנים לארץ ישראל ולהתיישבות. בכול מקרה, גם מהאופוזיציה אפשר להיאבק בתכנית, אם יהיה צורך, ומאבק כזה גם יעלה בקנה אחד עם הצורך בהתגבשות אידאולוגית.

אפשר שיהיו גורמים בימינה שאצה רצה להם הדרך לשבת בממשלה בכול מחיר. אין בעיה. שיצטרפו. אבל הגורמים האידאולוגים יותר, אלה שפועלים מתוך ראייה היסטורית ארוכת טווח ולא רק טקטית ביצועית, אלה שיודעים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", אמורים להבין עד כמה חיוני לפעמים לקחת צעד לאחור ולשפץ את הבית מיסודותיו.