גנץ צוללן, לא מנהיג

בני גנץ לא עשוי מהחומרים של מנהיגות בכלל ואפילו לא של מנהיגות פוליטית. מהפוזיציה שהוא היה בה בשבועות האחרונים, אנשים כמו נתניהו, ליברמן, ובנט היו עושים זהב. לא גנץ. הוא החליט שלא להחליט, לא לחתוך ולא להכריע, ומסמס במו ידיו את ההזדמנות להיות ראש ממשלה בתוך חודשים מספר.

בס"ד

כ"ד בחשוון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

התנהלותו של בני גנץ בשבועות שבהם היה בידו המנדט להרכבת הממשלה, ובימים האחרונים במיוחד, הזכירה לי את ימי בקורס קצינים בבה"ד 1. בקורס היו צוערים שכינינו אותם "צוללנים". התואר הזה ניתן לאלה שאף אחד לא ראה אותם, לא ידע מהם ולא הכיר אותם בשמם, עד כשבוע לפני סוף הקורס. פתאום גילינו שהם היו אתנו שם לאורך כל הדרך, ואנחנו לא ידענו. הם הקפידו תמיד להיות ברקע, לא לבלוט ולא לעורר תשומת לב. לא להתנדב לכלום ולא להסתבך, לא ליזום ולא להצטיין, לא להסתכן ולא להיכשל. שאף אחד לא ידע מהם. הם לא קנו להם מתחרים או אויבים. לנגד עיניהם עמדה רק מטרה אחת: לעבור את הקורס בשלום.

בסוף הקורס הם קיבלו את דרגות הקצונה שלהם במסדר הסיום פשוט משום שהם היו שם, במקום הנכון ובזמן הנכון. בתקופה ההיא בצה"ל, לקצינים כאלה היה קשה להגיע לדרגות בכירות. רוח צה"ל הייתה אז שרק המעז מנצח. אבל בעשורים האחרונים אופי כזה הוא דווקא ערובה לקידום בהיררכיה הצבאית. לא ליזום, לא להסתכן, לא להסתבך, לא לריב אם אף אחד ולא להיות דעתן גדול מידי. רק לחתום קבע בזמן. כך הגיע גנץ להיכן שהגיע.

עקבתי אחרי בני גנץ כבר בימים בהם היה מפקד אוגדת איו"ש, וכבר אז שמתי לב שהוא לא מתכוון לנצח אף אחד ולא לחסל את הטרור. כל מבוקשו, כך התרשמתי, היה לחזור הביתה בשלום. גם אחרי כן, כשהוא מונה לרמטכ"ל, היה זה רק כברירת מחדל, אחרי שהטהרנות סילקה את יואב גלנט מהתפקיד. גנץ פשוט היה שם ברקע, במקום הנכון ובזמן הנכון, כפקק מתאים למלא את המשבצת שנותרה פנויה. בצוק איתן, כרמטכ"ל, התכונה הזו בלטה מאוד. גנץ מאוד לא אהב שנפתלי בנט דפק על השולחן בקבינט ועורר מהומות על נושא המנהרות. הוא היה מעדיף לשמור על שקט תעשייתי ולהעביר את כאב הראש זה הלאה לרמטכ"ל הבא.

וכך, בדיוק בגלל שהוא ידע לא ליזום יותר מידי, לא לחרוג, לא להסתכן, ולא לקנות לו אויבים ושונאים, הוא התאים כל כך לאלה שדחפו והריצו אותו לעמוד בראש השמאל מתוך מטרה להפיל פעם אחת ולתמיד את נתניהו. בחור טוב, חביב ונחמד, מלח הארץ, מיפי הבלורית והתואר, שקשה לפתח כנגדו אנטגוניזם. אבל בשבועות האחרונים התגלה שכל התכונות הללו אולי יפות לקמפיין, אבל כשיש צורך לגלות מנהיגות, לקבל הכרעות קשות, לחתוך כיוון, לנתק קשרים ובריתות, להסתכן, להיכנס למצב של צל"ש או טר"ש, אז הטיפוס הזה של "צוללן" לא מסוגל לספק את הסחורה. הוא טוב אולי לקמפיין, אבל חלש ברגעים של הכרעה.

בני גנץ לא עשוי מהחומרים של מנהיגות בכלל ואפילו לא של מנהיגות פוליטית. מהפוזיציה שהוא היה בה בשבועות האחרונים, אנשים כמו נתניהו, ליברמן, ובנט היו עושים זהב. לא גנץ. הוא החליט שלא להחליט, לא לחתוך ולא להכריע, ומסמס במו ידיו את ההזדמנות להיות ראש ממשלה בתוך חודשים מספר. גנץ הפך לימונדה למיץ לימון.

נכון, עמדו בפניו כמה וכמה אפשרויות שאף אחת מהן לא מושלמת. כל אחת מהן הייתה מסוכנת ואם היה בוחר בה היה עלול לשלם מחיר כבד. אבל זה בדיוק ההבדל בין מנהיגות לבין צוללנות – היכולת ליזום, לחתוך, לפרוץ ולהסתכן, יחד עם הנכונות לשלם את המחיר אם יהיה צורך; השאיפה לשנות את המציאות ולא רק "להסתדר" איתה איכשהו. בסופו של דבר מתברר שאנשי השמאל השכילו להעמיד בראשם פלקט שמביא קולות, אבל לא מנהיג שמסוגל לקבל הכרעות קשות ברגע האמת.

אבל היה דבר נוסף שלא אפשר לאנשי כחול לבן לקטוף את הפירות. הם נפלו שבי בסיסמאות של עצמם. חודשים ארוכים הם הקפידו לשכנע את הציבור שבנימין נתניהו הוא מושחת, שורש הרע, סכנה לדמוקרטיה ושאסור להאמין לאף מילה שלו. אחרי קמפיין כזה, קצת קשה להסביר לציבור שבחר בהם שאין להם ברירה אלה להקים ממשלה עם נתניהו. אבל יותר מכך, הם עצמם התחילו להאמין לתעמולה השקרית של עצמם. כשהתברר שממשלת אחדות מחייבת מתן אמון בנתניהו ושיתוף פעולה אתו, השנאה והחשדנות שבהן הם טענו את עצמם כלפיו לא אפשרה להם לקבל החלטות מציאותיות. "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". 

אחרי שהחזיר את המנדט לנשיא, עדיין לא נסתם הגולל על בני גנץ, למרות שהאפשרויות שלו עכשיו אכן מצומצמות הרבה יותר, אבל אם הוא ייקח על עצמו סיכון, ייפרד מלפיד ויצטרף לגוש הימין לממשלת אחדות, הוא יוכל ליהנות מפרי ניצחונו, ולהפוך לראש ממשלה תוך פחות משנה. אחר כך "אלוהים גדול". הבחירה שלו לוותר על הציפור השמנה שהייתה לו ביד בשביל שתי ציפורים על העץ בדמות ניצחון מוחלט במערכת בחירות שלישית, היא מבחינתו הימור הרבה יותר מסוכן.