עת פירוק

מה שחולל אהרון ברק הוא דקונסטרוקציה של החברה בישראל. אהרון ברק הוא המפרק הרשמי של החברה הישראלית.

בס"ד

ב' בטבת, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

החלטתו של בג"ץ השבוע לבחון האם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לקבל את המנדט להרכבת ממשלה, לנוכח מצבו המשפטי, מעידה על כך שאין כבר כללי משחק מוסכמים בין הכוחות השונים בחברה הישראלית. מצב זה הוא תוצאה ישירה של המהפכה השיפוטית שחולל השופט אהרון ברק במערכת המשפט בישראל.

היו מי שהגדירו את אהרון ברק "שודד הדמוקרטיה הפרלמנטרית" (חיים רמון) או "פיראט שיפוטי" (המשפטן האמריקאי הבכיר ריצ'רד פוזנר), אבל הגדרות אינן מצליחות לאחוז את השור בקרניו. את מה שחולל אהרון ברק בחברה הישראלית אפשר להגדיר במושגי הפוסט מודרניזם כתהליך של פירוק, דקונסטרוקציה. אהרון ברק יישם את תהליך הפרוק הפוסט מודרני במערכת המשפט בישראל.

התודעה הפוסט מודרנית היא תודעה מפרקת. היא מפרקת את האומה, את המשפחה, את היחיד וזהותו, וגם את השפה והלשון (וממילא את האמון בין בני האדם ואת יכולת שיתוף הפעולה ביניהם). מה שעשה ברק במהפכה השיפוטית שלו הוא תהליך פירוק פוסט מודרני מובהק, ומכיוון שמערכת המשפט – בניגוד לתרבות, לאמנות, לביקורת הספרות וכדומה – היא הבסיס לקיומה של החברה, מה שבסופו של דבר חולל אהרון ברק הוא דקונסטרוקציה של החברה בישראל. אהרון ברק הוא המפרק הרשמי של החברה הישראלית.

כי מהו המשפט המערבי? אף אחד לא טוען שהוא משפט של אמת וצדק. בניגוד למשפט התורה, שטוען שהוא נובע ממקור של אמת וצדק מוחלטים, מהאלוהים, המשפט המערבי אינו מתיימר אלא ליצור הסכמה חברתית סביב חוקי משחק ברורים, בהירים ופשוטים ככל האפשר, שיאפשרו לחברה לתפקד באופן תקין. הוא בא לקבוע חוקי משחק לפתרון סכסוכים בחברה, בלי להתיימר לצדק או מוסר מוחלטים. מעמדם המהותי של החוקים במשפט המערבי הוא בדיוק כמו זה של חוקי התנועה: הם באו לעשות סדר. אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

אבל כשמערערים את פשט מובנם של החוקים האלה; כשהופכים את הפרשנות של החוקים לחופשית, אבסטרקטית ואוורירית; כשהחוקים הופכים לסובייקטיביים מעצם מהותם והגדרתם הרשמית; כשפרשנותם הופכת לתלוית בשופט כזה או אחר, מצב רוחו, דעותיו, גחמותיו, יומרותיו, יהירותו והאינטרסים הפוליטיים שלו – מפרקים את ההסכמה שעליה בנויה החברה וממילא מערערים את יציבותה. וזה בדיוק מה שחולל אהרון ברק בחברה הישראלית. כולנו מכירים את המושגים שהפכו את המשפט הישראלי לערטילאי: סבירות, מידתיות, מתחם הסבירות, סבירות מהותית ודומיהם. הבעיה בשפה המעורפלת הזו אינה רק שתכליתה להסתיר את כוונותיהן האמתיות של המשתמשים בה, אלא בכך שהיא הופכת את כללי המשחק לאמורפיים, ובכך משליטה בחברה תוהו ובוהו.  

מי שהביא את החברה הישראלית לסכסוך העמוק אותו אנחנו חווים בימים אלה, לניגודים הקשים, לפילוג הנוכחי, למחלוקות החריפות, לאובדן האמון ההדדי, להרס הבסיס המוסכם לשיתוף פעולה, וכן, גם למשבר הפוליטי הנוכחי – הוא אהרון ברק, באמצעות המהפכה השיפוטית שלו. עיקר הבעיה איננה בכך שמערכת המשפט שהוא עיצב משקפת ערכים של מיעוט אריסטוקרטי יהיר כוחני ומתנשא; הבעיה במהפכה השיפוטית היא שהיא טשטוש כללי המשחק המוסכמים. ברוח משל חוקי התנועה האמור, אפשר לומר שברק יצר מצב שבו לא ברור לכולם ולא מוסכם על כולם האם כשמגיעים למעגל תנועה פונים לימין או לשמאל. זה הכול.

ברק איננו לבד, כמובן, ואינו הגורם היחיד למצב שנוצר. הוא רק זה שמייצג בתמציתם את רוח הזמן ותודעת התקופה הפוסט מודרנית, והוא זה שהוציא אותה אל הפועל במערכת המשפט. הפוסט מודרניזם הוא ביקורת התודעה המודרנית. הוא צמח מתוכה, הוא פריה והוא המסקנה הסופית שלה. מסקנת הביקורת הפוסט-מודרנית היא שהתודעה המודרנית חסרת בסיס רציונלי. בכך הוא שומט את הבסיס מתחת רגליה, ומפרק אותה ואת מבני המחשבה והערכים שעמדו ביסודה.

"עת לפרוץ ועת לבנות", ודווקא בסדר הזה. כשמגיע הזמן להתחדשות, כשבאה העת להופעתו של שלב חדש בתודעה, באומה, בחברה ובהיסטוריה, ההרס והפירוק הם שלב הכרחי. החדש לא יוכל להופיע אם הישן ימשיך להתעקש על מעמדו ולא יאפשר לחדש להיבנות על גביו.

בלי שהתכוון לכך הוכיח אהרון ברק שחברה הבנויה על יסוד משפט המבוסס על הסכמה אנושית, ותהיה מלאת רצון טוב וכוונות טהורות כאשר תהיה, היא חברה שלא יכולה להימלט מהגורל של "איש את רעהו חיים בלעו". שלא בטובתו אישר ברק את דברי הרב קוק  "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים", המקור היחיד למשפטי אמת וצדק, והדרך היחידה להבטחת איתנותה וליציבותה של החברה בישראל.