פרחים לעזה

כשהתותחים רועמים המוזות משתתקות. גם המוזות של השנאה. לפתע הפך שיח השנאה הזה לבלתי אפשרי והתגלה כהזוי. עזה נפלה לנו מן השמיים והחזירה אותנו למציאות.

בס"ד

י"ז בחשוון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

עזה תמיד שם בשבילנו. היא לעולם לא תכזיב אותנו ולא תבגוד בנו. כשצריך אותה, היא תמיד תתייצב עבורנו מוכנה וערוכה למלא את תפקידה. נכון, השרות המסור שלה עולה לנו בהרבה סבל, כאב, כסף, וגם בלא מעט דם יקר, אבל כנראה שאין לנו מנוס מאשר לשלם את המחיר הכואב הזה עבור הסחורה שרק עזה יכולה לספק לנו: חזרה אל המציאות.

נהרות של דיו נשפכו בעבר על הוויכוח הבלתי נגמר על הקמת מדינה פלסטינית. אינסוף פאנלים סוערים הציפו את אולפני הטלוויזיה ותחנות הרדיו בדיון הלעוס לעייפה על הרעיון של חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. נוכח כל התעמולה הזאת, היה בלתי אפשרי להסביר לעם ישראל שמה שמתחיל מטפטוף של כמה "צינורות מעופפים" שנוחתים עלינו מהשמיים, אינו יכול להסתיים בפחות מאשר אסון אסטרטגי שיסכן את קיומה של המדינה. עד שבאה עזה וסיפקה לנו דוגמית שתסביר לעם ישראל מהי בדיוק משמעותה של מדינה פלסטינית. נכון, עזה גובה מחיר כבד על השירות החיוני הזה; ככה זה כשצריך להסביר דרך הרגליים מה שלא מצליחים להבין מן הראש; אבל כשאין ברירה, זו כנראה הדרך היחידה לחזור אל המציאות. כן, שילמנו מחיר כבד בהתנתקות, אבל עזה הוכיחה לעם ישראל שהרעיון של מדינה פלסטינית איננו שייך למציאות של המזרח התיכון.

עד לפני כמה ימים עוד נראה היה שלפלונטר הפוליטי אין מוצא, ושאין מנוס ממערכת בחירות שלישית מתסכלת וחסרת תועלת לא נראה באופק. אבל עזה שוב לא הכזיבה. היא שוב עשתה למערכת הפוליטית את הדבר היחיד שהייתה זקוקה לו באמת: היא החזירה אותה למציאות.

הרעיון המופרך של ממשלה הנתמכת באצבעות חברי הכנסת הערבים, שנראה עד לפני ימים אחדים כמוצא אפשרי מן סבך הפוליטי, התגלה במערומיו. חברי הכנסת הערבים לא יכלו להתאפק מלגנות את חיסול רב המחבלים מעזה. הם לא יכלו להסתיר את העדפותיהם וגם לא לאיזה צד בדיוק הם משתייכים. "נתניהו הוא פצצה מתקתקת", הצהיר חבר הכנסת עופר כסיף מהרשימה המשותפת, וחשף במה בדיוק היא משותפת. האופציה הפוליטית של ממשלה בחסות עופר כסיף וחבריו ירדה כנראה מן הפרק. השבוע שנותר לגנץ להרכיב ממשלה אינו מספיק בכדי להשכיח את הקולות שנשמעו מכיוון הרשימה המשותפת. זר הפרחים על כך מגיע לגורם אחד בלבד: עזה.

אבל עזה גם מסמנת לנו את גבולות ההסכמה הלאומית. בעידן פוליטי של פסילות וחרמות הזויות, היא מעבירה קו מדויק שמסמן בדיוק למי יש אחריות לאומית ולמי לא. כמו נייר לקמוס, היא גורמת לפסולים לפסול את עצמם. לא עברה שעה קלה מאז התחיל ירי הרקטות, וחברי הכנסת עומר בר לב וסתו שפיר לא יכלו להסתיר את אכזבתם המרה נוכח העובדה שהאפשרות של ממשלת שמאל-ערבים הולכת ונמוגה בשמי הדמיונות והמערכת הפוליטית חוזרת למציאות. שניהם לא יכלו להתאפק מלפרוק את תסכולם באמצעות העלאת ההשערה שנתניהו יזם את הסיכול מסיבות פוליטיות.

לא עזרו בעניין זה גם הצהרותיהם הנחרצות של הרמטכ"ל וראש השב"כ. כל הפוסל במומו הוא פוסל. אף אחד לא פסל את מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי מלהיות חלק מממשלה עתידית בישראל. הם עשו זאת בעצמם. הם אלו שהוציאו את עצמם מגבולות ההסכמה הלאומית. שוב עשתה עזה את שליחותה; היא סימנה עבורנו את הגבולות לקואליציה עתידית אפשרית.

מכחול לבן לעומת זאת נשמעו זמירות אחרות. בני גנץ לא הסס לרגע מלגבות באופן בוגר ואחראי את החלטות הממשלה. ליברמן אמנם ניסה להרוויח כמה נקודות, אבל גם הוא נתן לממשלה גיבוי עקרוני. חה"כ מאיר כהן מכחול לבן התקדם עוד צעד קטן ודבר על כך שייתכן שההסלמה מול עזה תביא לפשרות פוליטיות ובכך סמן מוצא אפשרי מהמשבר הפוליטי. 

לפתע הקולות שהתרגלנו להם בשבועות האחרונים – אמירות על פסילות, תיקים, וחקירות – השתתקו בבושת פנים. כשהתותחים רועמים המוזות משתתקות. גם המוזות של השנאה. לפתע הפך שיח השנאה הזה לבלתי אפשרי והתגלה כהזוי. עזה נפלה לנו מן השמיים והחזירה אותנו למציאות. לא ברור עדיין אם עזה תקים לנו ממשלה; אבל אם אכן מנהיגינו ירדו מן העצים הגבוהים שטיפסו עליהם, יהיה זה רק בזכות עזה, שמאלצת אותם לחזור למציאות.

עזה לעולם אינה מכזיבה. כשאנחנו צריכים אותה כדי להחזיר אותנו למציאות, היא תמיד שם בשבילנו.