יום שבת, 21 בדצמבר 2019

סער כבר ניצח


למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו של גדעון סער ראשון למאבק על ראשות הליכוד איננה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח. 


בס"ד
כ"ג בכסלו, תש"פ
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

ה-2 בנובמבר 1953 היה יום קשה לציבור בישראל. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הודיע לנשיא המדינה על פרישתו מהחיים הפוליטיים. אמנם היו סימנים מוקדמים לפרישה, אבל לציבור באה ההודעה כרעם ביום בהיר. בן גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל, נטש את הציבור ועזב אותו לאנחות. תחושת אבל ויתמות השתררה בציבור. רבים חשו שהלכה המדינה. אבל ראו זה פלא, מדינת ישראל המשיכה להתקיים, ואף לפרוח ולהתעצם, גם בלי בן גוריון.

חילופי דורות בהנהגה הם תמיד טראומה קשה, ולא רק לציבור. גם מנהיגים מתקשים לפנות את כיסאם, לא פעם מחשש כן שהמציאות לא תוכל בלעדיהם. בן גוריון עצמו חזר לכ-8 שנים נוספות, עד שהפך לנטל על מפלגתו והיא נפטרה ממנו. דור מייסדי המדינה של מפא"י נותר בשלטון עד 1973 ורק המשבר הנורא של מלחמת יום הכיפורים לימד אותו שעבר זמנו.

גם אם לא בטוח שאנחנו נמצאים היום בסוף עידן נתניהו, את תחילת סוף העידן הזה כבר ניתן לראות באופק. לכן טוב וראוי עשה גדעון סער כשהתייצב מול נתניהו למאבק על ראשות הליכוד. התייצבותו להתמודדות איננה רק לגיטימית מבחינה ציבורית ודמוקרטית, אלא גם חיונית; היא תנאי להעברה מסודרת של ההנהגה ללא משברים מיותרים. היא מסמנת את היורש וממשיך הדרך, דבר שנתניהו לא רק שלא טרח לעשות, ויותר מכך – הקפיד למנוע את צמיחתם של יורשים אפשריים. רבים מחברי הליכוד לא מסוגלים לתאר לעצמם ליכוד או מחנה ימין שנתניהו איננו מנהיגו, וחשים שהתמודדותו של סער היא בבחינת בגידה. בעתיד, כשההתמודדות הזו תתברר כדבר חיוני שהקל על תהליך חילופי ההנהגה, הם יוכלו להעריך את סער ואת מעשהו.

לא פעם המוטיבציה של טוענים לכתר באה מתוך יומרת שווא ודמיונות כוזבים; פעמים שהיא מוצדקת, אבל נכשלת משום שהיא מקדימה את זמנה. במקרה של סער נראה שהתמודדות שלו על ראשות הליכוד ומחנה הימין באה מהמקום הנכון ובזמן הנכון, ולפחות משלוש  סיבות.

ראשית, עצם תעוזתו של גדעון סער להתייצב להתמודדות מעידה שהוא עשוי מחומר של מנהיגים ולא של עסקנים. סער חותר למגע, יודע שרק המעז מנצח ומוכן להסתכן, וזהו תנאי ראשון לכול מנהיגות ראויה. סער גם עושה זאת באופן ממלכתי, ענייני ונקי, למרות אווירת הביבים הפוליטית שמסביבנו. גם לתזמון ראוי לשים לב. סער פרש לכמה שנים, הכין עצמו, חיכה לרגע המתאים לשם חזרה לליכוד, וחיכה גם לרגע המתאים, לעניות דעתו לפחות, לשם התייצבות אל מול נתניהו. איך אמר פעם מישהו בליכוד: איפוק זה כוח. הן ההכרה בחשיבות התזמון הנכון, והן האיפוק להמתין לו, הם תנאי למנהיגות ראויה.

שנית, האידאולוגיה. בניגוד לנתניהו מבין סער שהכרעת הרשות הפלסטינית ותחילת החלת הריבונות ביהודה והשומרון היא צו השעה. מי שעקב אחריו בשנים האחרונות יודע היטב שעמדותיו ביחס לארץ ישראל היו לאורך כל הדרך הרבה יותר נחושות ונחרצות מאלה של נתניהו. כך גם בנושא המשפטי; סער מבין היטב את הצורך בתוכנית הבראה כוללת למערכת המשפט בישראל ובהחזרתה למקומה הראוי.

שלישית, הנקודה היהודית. בניגוד לנתניהו שהוא עדיין תוצר של התודעה הציונית החילונית, סער הרבה יותר מתקדם ועדכני ממנו מבחינת התודעה. סער כבר לא רק ישראלי אלא גם יהודי. לפי מה שפורסם למד סער תורה במשך שנים עם אחד מגדולי עולם התורה החרדי. בברית המילה של בנו הצעיר הוא קיבל על עצמו לשמור שבת. סוג של חובש כיפה שקופה. במובן זה הוא שייך לליבת התהליכים התודעתיים המתרחשים היום בחברה הישראלית, תהליכים שנתניהו זר להם לחלוטין. העובדה הזאת, הנקודה היהודית, משמעותה היא שימניותו של גדעון סער וזיקתו לארץ ישראל באות ממקום הרבה יותר עמוק ושורשי מאשר אלה של נתניהו. אם וכאשר הוא יהיה בראשות הליכוד, לברית ההיסטורית שבין הליכוד למפלגות החרדיות והדתיות יהיה לא רק בסיס של אינטרסים משותפים, אלא גם בסיס של הזדהות רעיונית וסנטימנט משותף, מה שעשוי להעמיק אותה הרבה יותר.

סער כנראה לא ינצח בבחירות המוקדמות בליכוד בשבוע הבא. הזמן קצר מידי וגם המציאות עדיין איננה בשלה לכך. אבל למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו ראשון למאבק על ראשות הליכוד איננה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח. 




  


אין תגובות:

פרסום תגובה