עת פירוק

מה שחולל אהרון ברק הוא דקונסטרוקציה של החברה בישראל. אהרון ברק הוא המפרק הרשמי של החברה הישראלית.

בס"ד

ב' בטבת, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

החלטתו של בג"ץ השבוע לבחון האם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לקבל את המנדט להרכבת ממשלה, לנוכח מצבו המשפטי, מעידה על כך שאין כבר כללי משחק מוסכמים בין הכוחות השונים בחברה הישראלית. מצב זה הוא תוצאה ישירה של המהפכה השיפוטית שחולל השופט אהרון ברק במערכת המשפט בישראל.

היו מי שהגדירו את אהרון ברק "שודד הדמוקרטיה הפרלמנטרית" (חיים רמון) או "פיראט שיפוטי" (המשפטן האמריקאי הבכיר ריצ'רד פוזנר), אבל הגדרות אינן מצליחות לאחוז את השור בקרניו. את מה שחולל אהרון ברק בחברה הישראלית אפשר להגדיר במושגי הפוסט מודרניזם כתהליך של פירוק, דקונסטרוקציה. אהרון ברק יישם את תהליך הפרוק הפוסט מודרני במערכת המשפט בישראל.

התודעה הפוסט מודרנית היא תודעה מפרקת. היא מפרקת את האומה, את המשפחה, את היחיד וזהותו, וגם את השפה והלשון (וממילא את האמון בין בני האדם ואת יכולת שיתוף הפעולה ביניהם). מה שעשה ברק במהפכה השיפוטית שלו הוא תהליך פירוק פוסט מודרני מובהק, ומכיוון שמערכת המשפט – בניגוד לתרבות, לאמנות, לביקורת הספרות וכדומה – היא הבסיס לקיומה של החברה, מה שבסופו של דבר חולל אהרון ברק הוא דקונסטרוקציה של החברה בישראל. אהרון ברק הוא המפרק הרשמי של החברה הישראלית.

כי מהו המשפט המערבי? אף אחד לא טוען שהוא משפט של אמת וצדק. בניגוד למשפט התורה, שטוען שהוא נובע ממקור של אמת וצדק מוחלטים, מהאלוהים, המשפט המערבי אינו מתיימר אלא ליצור הסכמה חברתית סביב חוקי משחק ברורים, בהירים ופשוטים ככל האפשר, שיאפשרו לחברה לתפקד באופן תקין. הוא בא לקבוע חוקי משחק לפתרון סכסוכים בחברה, בלי להתיימר לצדק או מוסר מוחלטים. מעמדם המהותי של החוקים במשפט המערבי הוא בדיוק כמו זה של חוקי התנועה: הם באו לעשות סדר. אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

אבל כשמערערים את פשט מובנם של החוקים האלה; כשהופכים את הפרשנות של החוקים לחופשית, אבסטרקטית ואוורירית; כשהחוקים הופכים לסובייקטיביים מעצם מהותם והגדרתם הרשמית; כשפרשנותם הופכת לתלוית בשופט כזה או אחר, מצב רוחו, דעותיו, גחמותיו, יומרותיו, יהירותו והאינטרסים הפוליטיים שלו – מפרקים את ההסכמה שעליה בנויה החברה וממילא מערערים את יציבותה. וזה בדיוק מה שחולל אהרון ברק בחברה הישראלית. כולנו מכירים את המושגים שהפכו את המשפט הישראלי לערטילאי: סבירות, מידתיות, מתחם הסבירות, סבירות מהותית ודומיהם. הבעיה בשפה המעורפלת הזו אינה רק שתכליתה להסתיר את כוונותיהן האמתיות של המשתמשים בה, אלא בכך שהיא הופכת את כללי המשחק לאמורפיים, ובכך משליטה בחברה תוהו ובוהו.  

מי שהביא את החברה הישראלית לסכסוך העמוק אותו אנחנו חווים בימים אלה, לניגודים הקשים, לפילוג הנוכחי, למחלוקות החריפות, לאובדן האמון ההדדי, להרס הבסיס המוסכם לשיתוף פעולה, וכן, גם למשבר הפוליטי הנוכחי – הוא אהרון ברק, באמצעות המהפכה השיפוטית שלו. עיקר הבעיה איננה בכך שמערכת המשפט שהוא עיצב משקפת ערכים של מיעוט אריסטוקרטי יהיר כוחני ומתנשא; הבעיה במהפכה השיפוטית היא שהיא טשטוש כללי המשחק המוסכמים. ברוח משל חוקי התנועה האמור, אפשר לומר שברק יצר מצב שבו לא ברור לכולם ולא מוסכם על כולם האם כשמגיעים למעגל תנועה פונים לימין או לשמאל. זה הכול.

ברק איננו לבד, כמובן, ואינו הגורם היחיד למצב שנוצר. הוא רק זה שמייצג בתמציתם את רוח הזמן ותודעת התקופה הפוסט מודרנית, והוא זה שהוציא אותה אל הפועל במערכת המשפט. הפוסט מודרניזם הוא ביקורת התודעה המודרנית. הוא צמח מתוכה, הוא פריה והוא המסקנה הסופית שלה. מסקנת הביקורת הפוסט-מודרנית היא שהתודעה המודרנית חסרת בסיס רציונלי. בכך הוא שומט את הבסיס מתחת רגליה, ומפרק אותה ואת מבני המחשבה והערכים שעמדו ביסודה.

"עת לפרוץ ועת לבנות", ודווקא בסדר הזה. כשמגיע הזמן להתחדשות, כשבאה העת להופעתו של שלב חדש בתודעה, באומה, בחברה ובהיסטוריה, ההרס והפירוק הם שלב הכרחי. החדש לא יוכל להופיע אם הישן ימשיך להתעקש על מעמדו ולא יאפשר לחדש להיבנות על גביו.

בלי שהתכוון לכך הוכיח אהרון ברק שחברה הבנויה על יסוד משפט המבוסס על הסכמה אנושית, ותהיה מלאת רצון טוב וכוונות טהורות כאשר תהיה, היא חברה שלא יכולה להימלט מהגורל של "איש את רעהו חיים בלעו". שלא בטובתו אישר ברק את דברי הרב קוק  "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים", המקור היחיד למשפטי אמת וצדק, והדרך היחידה להבטחת איתנותה וליציבותה של החברה בישראל.

  

סער כבר ניצח

למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו של גדעון סער ראשון למאבק על ראשות הליכוד איננה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח. 

בס"ד

כ"ג בכסלו, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

ה-2 בנובמבר 1953 היה יום קשה לציבור בישראל. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הודיע לנשיא המדינה על פרישתו מהחיים הפוליטיים. אמנם היו סימנים מוקדמים לפרישה, אבל לציבור באה ההודעה כרעם ביום בהיר. בן גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל, נטש את הציבור ועזב אותו לאנחות. תחושת אבל ויתמות השתררה בציבור. רבים חשו שהלכה המדינה. אבל ראו זה פלא, מדינת ישראל המשיכה להתקיים, ואף לפרוח ולהתעצם, גם בלי בן גוריון.

חילופי דורות בהנהגה הם תמיד טראומה קשה, ולא רק לציבור. גם מנהיגים מתקשים לפנות את כיסאם, לא פעם מחשש כן שהמציאות לא תוכל בלעדיהם. בן גוריון עצמו חזר לכ-8 שנים נוספות, עד שהפך לנטל על מפלגתו והיא נפטרה ממנו. דור מייסדי המדינה של מפא"י נותר בשלטון עד 1973 ורק המשבר הנורא של מלחמת יום הכיפורים לימד אותו שעבר זמנו.

גם אם לא בטוח שאנחנו נמצאים היום בסוף עידן נתניהו, את תחילת סוף העידן הזה כבר ניתן לראות באופק. לכן טוב וראוי עשה גדעון סער כשהתייצב מול נתניהו למאבק על ראשות הליכוד. התייצבותו להתמודדות איננה רק לגיטימית מבחינה ציבורית ודמוקרטית, אלא גם חיונית; היא תנאי להעברה מסודרת של ההנהגה ללא משברים מיותרים. היא מסמנת את היורש וממשיך הדרך, דבר שנתניהו לא רק שלא טרח לעשות, ויותר מכך – הקפיד למנוע את צמיחתם של יורשים אפשריים. רבים מחברי הליכוד לא מסוגלים לתאר לעצמם ליכוד או מחנה ימין שנתניהו איננו מנהיגו, וחשים שהתמודדותו של סער היא בבחינת בגידה. בעתיד, כשההתמודדות הזו תתברר כדבר חיוני שהקל על תהליך חילופי ההנהגה, הם יוכלו להעריך את סער ואת מעשהו.

לא פעם המוטיבציה של טוענים לכתר באה מתוך יומרת שווא ודמיונות כוזבים; פעמים שהיא מוצדקת, אבל נכשלת משום שהיא מקדימה את זמנה. במקרה של סער נראה שהתמודדות שלו על ראשות הליכוד ומחנה הימין באה מהמקום הנכון ובזמן הנכון, ולפחות משלוש  סיבות.

ראשית, עצם תעוזתו של גדעון סער להתייצב להתמודדות מעידה שהוא עשוי מחומר של מנהיגים ולא של עסקנים. סער חותר למגע, יודע שרק המעז מנצח ומוכן להסתכן, וזהו תנאי ראשון לכול מנהיגות ראויה. סער גם עושה זאת באופן ממלכתי, ענייני ונקי, למרות אווירת הביבים הפוליטית שמסביבנו. גם לתזמון ראוי לשים לב. סער פרש לכמה שנים, הכין עצמו, חיכה לרגע המתאים לשם חזרה לליכוד, וחיכה גם לרגע המתאים, לעניות דעתו לפחות, לשם התייצבות אל מול נתניהו. איך אמר פעם מישהו בליכוד: איפוק זה כוח. הן ההכרה בחשיבות התזמון הנכון, והן האיפוק להמתין לו, הם תנאי למנהיגות ראויה.

שנית, האידאולוגיה. בניגוד לנתניהו מבין סער שהכרעת הרשות הפלסטינית ותחילת החלת הריבונות ביהודה והשומרון היא צו השעה. מי שעקב אחריו בשנים האחרונות יודע היטב שעמדותיו ביחס לארץ ישראל היו לאורך כל הדרך הרבה יותר נחושות ונחרצות מאלה של נתניהו. כך גם בנושא המשפטי; סער מבין היטב את הצורך בתוכנית הבראה כוללת למערכת המשפט בישראל ובהחזרתה למקומה הראוי.

שלישית, הנקודה היהודית. בניגוד לנתניהו שהוא עדיין תוצר של התודעה הציונית החילונית, סער הרבה יותר מתקדם ועדכני ממנו מבחינת התודעה. סער כבר לא רק ישראלי אלא גם יהודי. לפי מה שפורסם למד סער תורה במשך שנים עם אחד מגדולי עולם התורה החרדי. בברית המילה של בנו הצעיר הוא קיבל על עצמו לשמור שבת. סוג של חובש כיפה שקופה. במובן זה הוא שייך לליבת התהליכים התודעתיים המתרחשים היום בחברה הישראלית, תהליכים שנתניהו זר להם לחלוטין. העובדה הזאת, הנקודה היהודית, משמעותה היא שימניותו של גדעון סער וזיקתו לארץ ישראל באות ממקום הרבה יותר עמוק ושורשי מאשר אלה של נתניהו. אם וכאשר הוא יהיה בראשות הליכוד, לברית ההיסטורית שבין הליכוד למפלגות החרדיות והדתיות יהיה לא רק בסיס של אינטרסים משותפים, אלא גם בסיס של הזדהות רעיונית וסנטימנט משותף, מה שעשוי להעמיק אותה הרבה יותר.

סער כנראה לא ינצח בבחירות המוקדמות בליכוד בשבוע הבא. הזמן קצר מידי וגם המציאות עדיין איננה בשלה לכך. אבל למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו ראשון למאבק על ראשות הליכוד איננה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח. 

  

הפעם הולכים בשני ראשים

הבלוק הטכני של ימינה נכפה בלחץ הציבור. התוצאות של החיבור מלמדות שלא ראוי לכפות אותו עכשיו שוב על הצדדים.

בס"ד

ט"ו בכסלו, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מערכת הבחירות השלישית ברציפות, שנגזרה עלינו השבוע, מחזירה לסדר היום את שאלת ההיערכות הפוליטית הראויה של הציונות הדתית. אידאולוגית ועקרונית רצוי שהציונות הדתית תלך בראש אחד, אבל לשם כך יש צורך בשיקום עמוק ויסודי של הייצוג הפוליטי שלה. בימים אלה עולות קריאות ויוזמות המבקשות לעשות זאת כבר לקראת מערכת הבחירות הקרובה, אבל נראה שהן אינן מתחשבות בנסיבות המיוחדות שאנחנו ניצבים בפניהן.

ראשית, לוח הזמנים. תהליך השיקום הנדרש צריך להיות יסודי ושורשי, ואי אפשר לעשות אותו בחודשיים-שלושה. הוא מחייב, קודם כל, התפקדות פתוחה ורחבה של כל מי שמזדהה עם ערכי הציונות הדתית, לשם בניית גוף פוליטי אחד. זהו תנאי לעריכת בחירות מקדימות לראשות הרשימה ולפחות לחלק מהרשימה עצמה. שיקום מחייב גם ניסוח עקרונות אידיאולוגיים מוסכמים, לפחות כלליים ועקרוניים. תהליך כזה מחייב זמן.

שנית, הנפשות הפועלות. לא סוד הוא שהבלוק הטכני של רשימת ימינה היה אילוץ שנכפה על שני הצדדים בלחץ הציבור. הן בבית היהודי והן בימין החדש, לא כולם הרגישו נוח בהליכה המשותפת הזאת. לזכותם יאמר שהם קיבלו עליהם את הדין. התוצאות המאכזבות יחסית של החיבור המאולץ הזה, והעובדה שמעצם מהותו הוא הותיר שתיים-שלוש רשימות בחוץ והביא לאובדן מנדטים, מלמדים שלא ראוי לכפות אותו עכשיו שוב על הצדדים. מעל לכל, הנסיבות הפוליטיות שהשתנו באופן יסודי, והופכות להגיונית מאד את ההליכה בשני ראשים – הימין החדש בצרוף פייגלין מזה, והבית היהודי, האיחוד הלאומי-תקומה עוצמה ונעם מזה.

החשש הגדול שהביא להקמת ימינה היה שהימין החדש שוב לא יעבור את אחוז החסימה, חשש מוצדק מאוד בזמנו. במצב העכשווי החשש הזה פחות מוצדק. נתניהו מבין היום ש"שתיית" קולות הימין החדש בבחירות של אפריל והורדתו מתחת לאחוז החסימה הייתה בעוכריו. הוא לא יחזור על הטעות הזו. גם אם ינסה לא יעלה הדבר בידו; מעמדו הציבורי נחלש ורוב הציבור למד שהגוש הוא שחשוב, כפי שטענה שקד לאורך כל הדרך. נתניהו גם מבין שרבים הושפעו מתעמולת "רק לא ביבי" ולא יצביעו לליכוד רק בגללו, דבר המחייב אותו לאפשר חלופה בימין שאיננה מזוהה איתו ישירות, שתקלוט את הקולות הללו ותותיר אותם בימין.

יותר מכך, הליכוד בראשות נתניהו התקשה בשתי מערכות הבחירות האחרונות להביא קולות מהמרכז. הימין החדש בראשות בנט ושקד יוכלו לחצות את הקווים ולפנות לקולות שהצביעו בעבר לכחלון, לליברמן ואפילו לכחול לבן. במצב שנוצר רק לימין החדש יש סיכוי להיות שובר שוויון, להביא קולות מהמרכז ולשנות את התיקו המתמשך. הפעם יש לנתניהו אינטרס מובהק, אסטרטגי, לחזק את בנט ושקד. נוסף לכך, מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון חיזק את מעמדו הציבורי, מה שנותן רוח גבית נוספת לימין החדש.  

מכל הסיבות הללו עדיף ששקד ובנט לא יצטרפו עכשיו לליכוד, גם אם תפתח בפניהם הדלת; הם ייעלמו שם בצילו של נתניהו ולא יביאו שום ערך מוסף אלקטוראלי, בדיוק כפי שקרה עם כחלון ופייגלין. גם אם גדעון סער יעמוד בראש הליכוד יהיה צורך בימין החדש כחלופה שתותיר בימין את אנשי "רק ביבי" שיתקשו לסלוח לו ולתמוך בו. אין סכנה שסער "ישתה" את הימין החדש; הוא עדיין לא נתניהו.

אבל כל זה הוא רק צד אחד של החשבון. בצדו השני עומדת "זהות", שהיא הסיבה העיקרית לכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה בבחירות של אפריל. שתי המפלגות האלה בנו על אותו פלח סוציו-פוליטי של הצעירים והליברלים הסרוגים, פלח שהביא יחדיו כשבעה-שמונה מנדטים, אבל בחלוקה ביניהן הותיר את שתיהן מתחת לאחוז החסימה. מאז השתנו הנסיבות ללא היכר. "זהות" התפרקה מבפנים (כצפוי, יש לומר), והטרמפיסטים נטשו אותה ונפוצו לכל עבר. מה שנותר היום מ"זהות" הוא המותג, וכמובן, משה פייגלין.

שריון מקום ראוי לפייגלין בימין החדש יהיה בנסיבות אלה הגיוני לחלוטין. כתנועה, "זהות" על כל מרכיביה הייתה בעייתית מאוד, כפי שהסברתי בעבר וכפי שהוכיחה המציאות. אבל לפייגלין כשלעצמו דין אחר. הוא יוכל להביא אתו קהל גדול הדבק בו, את האיכויות המיוחדות שלו, ואת בשורת הזהות היהודית. מצד שני כחבר ברשימה ולא כמי שעומד בראשה, הוא ילמד לקצץ מעט את ה"שפיצים" האידיאולוגיים שלו, לשתף פעולה, ולהפנים ש"רק אני" איננה פוליטיקה. בנט שקד מצאו בעבר לשון משותפת עם פייגלין והחיבור ביניהם יהיה די קל וטבעי, במיוחד לאור העובדה שאין לפייגלין חלופה.

הראש השני של הציונות הדתית, חיבור בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי-תקומה, עוצמה ואולי גם נעם, גם הוא טבעי יחסית. הוא כבר התממש ברובו בבחירות של אפריל, ולא תהיה בעיה לחדשו. כל אחד משלושת הגופים המרכיבים אותו מביא כשני מנדטים, ויחד סביר מאד שהם עוברים את אחוז החסימה.

בנסיבות הנוכחיות ולאור לוח הזמנים הקצר, נראה שזו תהיה ההערכות הנכונה לקראת מערכת הבחירות השלישית העומדת בפנינו.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

משטר כחול לבן

נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל.

בס"ד

ח' בכסלו, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצורך הוא אבי ההמצאה, כידוע. כל עוד המציאות יציבה והמערכות מתפקדות כראוי, אף אחד לא מחפש פתרונות חדשים לבעיות שאינן. רק כאשר מתגלה משבר במציאות ומערכות החיים מפסיקות לתפקד, מתגלה ההכרח בשינוי יסודי שלהן. שום תשובה לא תתגלה בלי שאלה שקודמת לה. הקושיה, המשבר, הם המפתח להתגלותו של שלב חדש בחיי הפרט או האומה.

המשבר אותו אנו חווים בימים אלה איננו רק משבר פוליטי; זהו משבר משטרי. המשטר כשלעצמו מתגלה כבעייתי. המשבר הזה גם איננו מקומי; זהו משבר רוחבי הבא לידי ביטוי במספר רב של מערכות. זהו משבר של השיטה הדמוקרטית, של מערכת המשפט בישראל, של החוק והמשפט כשלעצמם, של היחס והאיזון שבין שלושת הרשויות העיקריות ועוד.

המשטר בישראל, כפי שגובש עם הקמת המדינה, איננו תוצרת כחול לבן, כידוע. הוא איננו מבוסס על מקורות ישראל, על התרבות הישראלית ההיסטורית, על האתוס והשאיפות שלה וגם לא על המגמות הערכים והתכליות המאפיינים אותה. המשטר הזה הוא ייבוא של הדגם המדיני המערבי, בהתאמות קלות להוויה הישראלית דאז. הציונות התפתחה מתוך תנועת ההשכלה ועל יסודותיה, ועל בסיס זה נוצק גם המשטר בישראל.

מאז תחילת הציונות היו ניסיונות לחדש את המשפט העברי ועלו הצעות שונות לביסוס המשטר בישראל על יסודות התרבות היהודית. אבל כל הניסיונות הללו הקדימו את זמנם והתגלו כבוסריים. כל עוד לא היה צורך אמתי בחלופה, כל עוד היא לא הייתה כורח המציאות, לא רק שלא היה לה סיכוי להתקבל, אלא שגם לא היה לה סיכוי להתפתח, להתבגר ולהפוך למשמעותית.

אבל נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל. ישנן התחלות של דיון בכיוון הזה, ואחת מהן היא ספרו המאלף של הרב עדו רכניץ "מדינה כהלכה", אבל זוהי רק סנונית ראשונה המבשרת תהליך יצירה ארוך ויסודי. אכן, מדובר על חזון רחוק, אבל המשבר הנוכחי מתחיל לסמן לא רק את הצורך בהגשמתו, אלא גם את הכורח ההיסטורי בכך.

בצלאל סמוטריץ' דבר לפני חודשים מספר על "מדינת הלכה" והסביר שהוא היה חפץ בה, אבל הוא מבין שרוב הציבור בישראל לא נמצא באותו מקום, ושאין לו שום רצון לכפות אותה עליו. אבל הבעיה היא לא רוב הציבור בישראל, שאיננו רואה לפניו הצעה שרלוונטית למציאות חייו, אלא אותו ציבור תורני שממנו אמורה לצאת הבשורה ורובו עסוק בסוגיות שנטחנו כבר אלפי שנים, במקום בחידושה של התורה שבע"פ וביצירתיות תורנית מהסוג שאפיין את חז"ל. כזו שתהיה נאמנה למקור ולכוונתו הפנימית, ועם זאת אמיצה ופורצת דרך.

כל מה שאפשר כרגע להגדיר בנושא של מדינה יהודית הוא את הכיוון הכללי שאליו יש לחתור וכיצד באופן כללי היא אמורה להראות. ממהותו של העניין הוא שפרטי הדברים אמורים להתגלות רק תוך כדי תנועה, הגשמה והתחככות במציאות. אילולא כך היה, לא הייתה זו תורת חיים אותנטית. החזון של מדינת ישראל כמדינה יהודית מדבר על מדינה מודרנית, מפותחת, שכל מערכות חייה בנויות על פי הרוח הישראלית ועל מנת להביא אותה לידי ביטוי; מדינה רלוונטית לתקופתה וזמנה, המעורבת בין העמים, והמסוגלת לשלב במסגרתה את כל היקר והטוב מכל הישגי האנושות בכל תחומי החיים; מדינה שהמצע המשותף לכל אזרחיה הוא הזהות היהודית, ושנפטרה מהחלוקה הסוציולוגית המופרכת מעיקרה בין דתיים לחילוניים. מדינה המתנהלת על פי משטר שתואם את רוחה, יעדיה וצרכיה הייחודיים של האומה הישראלית.

לא מדובר על שליפה מהמותן, אלא על מאמץ יצירה לאומי שיארך כשנות דור. במסגרת יצירה זו יצטרכו להיות נדונות כל הסוגיות הקשורות למושגים של מלכות ישראל, סנהדרין, המשפט העברי וכדומה. זה איננו אתגר המונח לפתחו של הוגה בודד או אפילו קבוצה מצומצמת; הכוונה היא למהלך יצירה בהיקף לאומי, בו משתתפים מיטב הכוחות התורניים, הרוחניים, האקדמיים והאינטלקטואליים של האומה. מהלך זה צריך להיות פתוח, חופשי ומשוחרר, על מנת שיהיה אותנטי ויביא את התוצאות המיוחלות. את תהליך היצירה הזה ניתן אולי להשוות, אבל במהופך, לתהליך היצירה שריכז בזמנו רבי יוחנן בן זכאי ביבנה, עת הורגש הצורך לחדש את התורה שבעל פה על מנת שתוכל להורות לעם את דרכו בשנות הגלות הארוכות.

זהו האתגר שהמשבר הנוכחי מעמיד בפנינו. עם ישראל, שידע רק לפני דור או שניים ידע להקים מדינה, לקבץ גלויות, ולפתח צבא, חקלאות, התיישבות, מדע, תעשיה וטכנולוגיה, במאמץ לאומי משותף של חלק גדול מכוחותיו, ידע גם לעמוד במשימה הזאת.

עורמת ההיסטוריה בפעולה

מכיוון שלא היה בכוחו של הימין הישראלי להשתחרר מהקיבעון של נתניהו, גייסו ההיסטוריה ומי שמנהיגה את השמאל הישראלי לשם מלוי המשימה.

בס"ד

ב' בכסלו, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

כולם עסוקים בפרטי הפרטים של המשבר הפוליטי, ביחסי הכוחות בין ימין לשמאל, במתחולל בליכוד ובסיכוי למערכת בחירות שלשית. גם בפרטי המערכה המשפטית אנחנו בקיאים ועוקבים בדריכות אחרי החקירות, פרטי כתבי האישום והפרשנות המשפטית המגוונת. רבים מעורבים באופן רגשי בנעשה, מגבשים עמדה, תופסים צד, מזדהים, תוקפים מגנים ומגוננים. אבל מרוב עצים אנחנו לא רואים את היער, את התמונה הרחבה. אפילו לא מנסים לראות. בסופו של דבר מתחולל כאן תהליך מרתק ורב משמעות, שמחייב לנסות לפחות להתבונן בו גם ממבט-על ומפרספקטיבה רחבה ולהציע לו פשר.  

נכתב כאן בעבר לא פעם שרוה"מ בנימין נתניהו לא היה מסוגל לעבור מבלימה להכרעה. נתניהו התגלה כשחקן בונקר מוכשר, אבל לא הצליח לעלות להתקפה כשהגיע הזמן. הוא בלם את הסכמי אוסלו והדף את הלחצים של הנשיא אובמה להקמת מדינה פלסטינית בכישרון ומיומנות מפליגים, אבל כשהגיע העת להכרעה בסוגיה הפלסטינית באמצעות החלת ריבונות, לפחות חלקית בשלב ראשון, הוא התבצר במקום. אפילו ממשל טראמפ נאלץ לנשוף בעורפו. גם בחזית המשפטית הוא נמנע מליזום ולהכריע. כל הניסיונות ליצר שינוי משמעותי במערכת המשפט, כגון העברת פיסקת ההתגברות או מיתון כוחם של הפרקליטות ושל היועצים המשפטיים, נבלמו על ידו. את השידור הציבורי הוא נרתע מלהפוך לציבורי באמת וגם מדיניותו מול החמאס בעזה התאפיינה בשב ואל תעשה.

אבל המציאות מתפתחת ומתקדמת ונתניהו הפך אט אט לפקק שלא מאפשר להיסטוריה הישראלית להמשיך לזרום ולהגשים את מגמתה. להיסטוריה, שלא כבני אדם, אין סנטימנטים; כשמגיע הזמן להתקדם ומישהו תוקע אותה, היא מסלקת אותו מעל דרכה, ויש לה דרכים משלה לעשות זאת. מכיוון שלא היה בכוחו של הימין הישראלי להשתחרר מהקיבעון של נתניהו, גייסו ההיסטוריה ומי שמנהיגה את השמאל הישראלי לשם מלוי המשימה.

השמאל שם לעצמו כמטרה להפיל את נתניהו והוא עושה זאת בלפיתה של שלוש זרועות – הפוליטית המשפטית והתקשורתית. הוא עושה זאת כמובן בכדי לרשת את נתניהו ולבוא במקומו. לא עולה בדעתו לרגע שהוא בסך הכול עושה עבור הימין את מה שהימין עצמו לא היה מסוגל לעשות: חילופי דורות בהנהגת הימין, בכדי להקים לאומה דור חדש של מנהיגים, מאמינים בוטחים ואקטיביים הרבה יותר מנתניהו, שיוכלו להכריע את ההכרעות ההיסטוריות המתבקשות. אנשי השמאל בטוחים שנתניהו הוא הבעיה שלהם ולא התהליכים ההיסטוריים, ואם רק יפטרו ממנו יוכלו להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור. אבל הם שכחו את עורמת ההיסטוריה ואת החוקיות הדיאלקטית שלה. בעשורים האחרונים מתגלה שוב ושוב שהתנגדות השמאל לימין היא שמעצימה את הימין.

כך היה באוסלו. מפלגת העבודה הייתה בטוחה שבאמצעות ההסכם המופקר היא תנציח את ההגמוניה שלה בחברה הישראלית לדורות, אבל הוא הביא לקבורתה. כך גם היה דינו של האתרוג שסיפק השמאל לאריאל שרון בהתנתקות. השמאל היה בטוח שזהו צעד ראשון לקראת נסיגות נוספות והקמת מדינה פלסטינית ותמך בו, אבל תוצאות ההתנתקות קברו את רעיון שתי המדינות, ונקווה שלעד. 

קשה לדעת כמובן כיצד יצאו הדברים לפועל בפרטיהם. ייתכן שהשמאל יעלה לשלטון לתקופה קצרה בעקבות המשבר הפוליטי הנוכחי, אבל יהיה זה שלב זמני בלבד. בין אם יעלה לשלטון, ובוודאי אם לא, מה שהמשבר הפוליטי הנוכחי שיביא בכנפיו בסופו של דבר הוא עלייתה של מנהיגות חדשה בימין. השמאל עוד יתגעגע לנתניהו, ולא רק מכיוון שבלעדיו כבר לא יהיה לו מה למכור לציבור.

גם המערכת המשפטית שמעורבת בתהליך הפוליטי עד צוואר עלולה לגלות שהיא פעלה כבורמנג כנגד עצמה. שיכרון הכוח, הן של הפרקליטות והן של הבג"ץ, עלולים להתגלות כצעד אחד יותר מידי. יש הסבורים שהפוטש הפוליטי שמחוללת המערכת המשפטית כנגד שלטון הימין יחייב כל מנהיג עתידי בימין ליישר קו עם גחמותיה ולהיכנע לה ללא קרב. יש בכך הגיון כמובן, אבל יש לא פחות הגיון גם במסקנה ההפוכה: כל מנהיג שיעלה בימין ילמד את הלקח שנתניהו סרב ללמוד, ויעשה מהרגע הראשון כול שביכולתו כדי להבריא את המערכת המשפטית ולהחזירה לגודלה ולמקומה הטבעיים.

אי אפשר לעצור את ההיסטוריה את כיוונה ואת מגמתה. מי שמנהיג אותנו לא אדם הוא להנחם. לא נתניהו הוא הבעיה של השמאל אלה המציאות. הערבים לא עומדים להשלים עם קיומנו, ועם ישראל הולך והופך ליהודי יותר, ומתוך כך גם למפוכח וימיני יותר. שום מניפולציות פוליטיות ומשפטיות לא תוכלנה לתהליך הזה. נראה שמה שמתחולל לנגד עינינו המודאגות הוא משבר שעומד להוליד לעם ישראל הנהגה חדשה, יהודית יותר, ימנית יותר, אקטיביסטית יותר, ומחוברת הרבה יותר למוסיקה, לקצב ולניגון הפנימי של ההתפתחות ההיסטורית של התחייה.

גנץ צוללן, לא מנהיג

בני גנץ לא עשוי מהחומרים של מנהיגות בכלל ואפילו לא של מנהיגות פוליטית. מהפוזיציה שהוא היה בה בשבועות האחרונים, אנשים כמו נתניהו, ליברמן, ובנט היו עושים זהב. לא גנץ. הוא החליט שלא להחליט, לא לחתוך ולא להכריע, ומסמס במו ידיו את ההזדמנות להיות ראש ממשלה בתוך חודשים מספר.

בס"ד

כ"ד בחשוון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

התנהלותו של בני גנץ בשבועות שבהם היה בידו המנדט להרכבת הממשלה, ובימים האחרונים במיוחד, הזכירה לי את ימי בקורס קצינים בבה"ד 1. בקורס היו צוערים שכינינו אותם "צוללנים". התואר הזה ניתן לאלה שאף אחד לא ראה אותם, לא ידע מהם ולא הכיר אותם בשמם, עד כשבוע לפני סוף הקורס. פתאום גילינו שהם היו אתנו שם לאורך כל הדרך, ואנחנו לא ידענו. הם הקפידו תמיד להיות ברקע, לא לבלוט ולא לעורר תשומת לב. לא להתנדב לכלום ולא להסתבך, לא ליזום ולא להצטיין, לא להסתכן ולא להיכשל. שאף אחד לא ידע מהם. הם לא קנו להם מתחרים או אויבים. לנגד עיניהם עמדה רק מטרה אחת: לעבור את הקורס בשלום.

בסוף הקורס הם קיבלו את דרגות הקצונה שלהם במסדר הסיום פשוט משום שהם היו שם, במקום הנכון ובזמן הנכון. בתקופה ההיא בצה"ל, לקצינים כאלה היה קשה להגיע לדרגות בכירות. רוח צה"ל הייתה אז שרק המעז מנצח. אבל בעשורים האחרונים אופי כזה הוא דווקא ערובה לקידום בהיררכיה הצבאית. לא ליזום, לא להסתכן, לא להסתבך, לא לריב אם אף אחד ולא להיות דעתן גדול מידי. רק לחתום קבע בזמן. כך הגיע גנץ להיכן שהגיע.

עקבתי אחרי בני גנץ כבר בימים בהם היה מפקד אוגדת איו"ש, וכבר אז שמתי לב שהוא לא מתכוון לנצח אף אחד ולא לחסל את הטרור. כל מבוקשו, כך התרשמתי, היה לחזור הביתה בשלום. גם אחרי כן, כשהוא מונה לרמטכ"ל, היה זה רק כברירת מחדל, אחרי שהטהרנות סילקה את יואב גלנט מהתפקיד. גנץ פשוט היה שם ברקע, במקום הנכון ובזמן הנכון, כפקק מתאים למלא את המשבצת שנותרה פנויה. בצוק איתן, כרמטכ"ל, התכונה הזו בלטה מאוד. גנץ מאוד לא אהב שנפתלי בנט דפק על השולחן בקבינט ועורר מהומות על נושא המנהרות. הוא היה מעדיף לשמור על שקט תעשייתי ולהעביר את כאב הראש זה הלאה לרמטכ"ל הבא.

וכך, בדיוק בגלל שהוא ידע לא ליזום יותר מידי, לא לחרוג, לא להסתכן, ולא לקנות לו אויבים ושונאים, הוא התאים כל כך לאלה שדחפו והריצו אותו לעמוד בראש השמאל מתוך מטרה להפיל פעם אחת ולתמיד את נתניהו. בחור טוב, חביב ונחמד, מלח הארץ, מיפי הבלורית והתואר, שקשה לפתח כנגדו אנטגוניזם. אבל בשבועות האחרונים התגלה שכל התכונות הללו אולי יפות לקמפיין, אבל כשיש צורך לגלות מנהיגות, לקבל הכרעות קשות, לחתוך כיוון, לנתק קשרים ובריתות, להסתכן, להיכנס למצב של צל"ש או טר"ש, אז הטיפוס הזה של "צוללן" לא מסוגל לספק את הסחורה. הוא טוב אולי לקמפיין, אבל חלש ברגעים של הכרעה.

בני גנץ לא עשוי מהחומרים של מנהיגות בכלל ואפילו לא של מנהיגות פוליטית. מהפוזיציה שהוא היה בה בשבועות האחרונים, אנשים כמו נתניהו, ליברמן, ובנט היו עושים זהב. לא גנץ. הוא החליט שלא להחליט, לא לחתוך ולא להכריע, ומסמס במו ידיו את ההזדמנות להיות ראש ממשלה בתוך חודשים מספר. גנץ הפך לימונדה למיץ לימון.

נכון, עמדו בפניו כמה וכמה אפשרויות שאף אחת מהן לא מושלמת. כל אחת מהן הייתה מסוכנת ואם היה בוחר בה היה עלול לשלם מחיר כבד. אבל זה בדיוק ההבדל בין מנהיגות לבין צוללנות – היכולת ליזום, לחתוך, לפרוץ ולהסתכן, יחד עם הנכונות לשלם את המחיר אם יהיה צורך; השאיפה לשנות את המציאות ולא רק "להסתדר" איתה איכשהו. בסופו של דבר מתברר שאנשי השמאל השכילו להעמיד בראשם פלקט שמביא קולות, אבל לא מנהיג שמסוגל לקבל הכרעות קשות ברגע האמת.

אבל היה דבר נוסף שלא אפשר לאנשי כחול לבן לקטוף את הפירות. הם נפלו שבי בסיסמאות של עצמם. חודשים ארוכים הם הקפידו לשכנע את הציבור שבנימין נתניהו הוא מושחת, שורש הרע, סכנה לדמוקרטיה ושאסור להאמין לאף מילה שלו. אחרי קמפיין כזה, קצת קשה להסביר לציבור שבחר בהם שאין להם ברירה אלה להקים ממשלה עם נתניהו. אבל יותר מכך, הם עצמם התחילו להאמין לתעמולה השקרית של עצמם. כשהתברר שממשלת אחדות מחייבת מתן אמון בנתניהו ושיתוף פעולה אתו, השנאה והחשדנות שבהן הם טענו את עצמם כלפיו לא אפשרה להם לקבל החלטות מציאותיות. "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". 

אחרי שהחזיר את המנדט לנשיא, עדיין לא נסתם הגולל על בני גנץ, למרות שהאפשרויות שלו עכשיו אכן מצומצמות הרבה יותר, אבל אם הוא ייקח על עצמו סיכון, ייפרד מלפיד ויצטרף לגוש הימין לממשלת אחדות, הוא יוכל ליהנות מפרי ניצחונו, ולהפוך לראש ממשלה תוך פחות משנה. אחר כך "אלוהים גדול". הבחירה שלו לוותר על הציפור השמנה שהייתה לו ביד בשביל שתי ציפורים על העץ בדמות ניצחון מוחלט במערכת בחירות שלישית, היא מבחינתו הימור הרבה יותר מסוכן. 

פרחים לעזה

כשהתותחים רועמים המוזות משתתקות. גם המוזות של השנאה. לפתע הפך שיח השנאה הזה לבלתי אפשרי והתגלה כהזוי. עזה נפלה לנו מן השמיים והחזירה אותנו למציאות.

בס"ד

י"ז בחשוון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

עזה תמיד שם בשבילנו. היא לעולם לא תכזיב אותנו ולא תבגוד בנו. כשצריך אותה, היא תמיד תתייצב עבורנו מוכנה וערוכה למלא את תפקידה. נכון, השרות המסור שלה עולה לנו בהרבה סבל, כאב, כסף, וגם בלא מעט דם יקר, אבל כנראה שאין לנו מנוס מאשר לשלם את המחיר הכואב הזה עבור הסחורה שרק עזה יכולה לספק לנו: חזרה אל המציאות.

נהרות של דיו נשפכו בעבר על הוויכוח הבלתי נגמר על הקמת מדינה פלסטינית. אינסוף פאנלים סוערים הציפו את אולפני הטלוויזיה ותחנות הרדיו בדיון הלעוס לעייפה על הרעיון של חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. נוכח כל התעמולה הזאת, היה בלתי אפשרי להסביר לעם ישראל שמה שמתחיל מטפטוף של כמה "צינורות מעופפים" שנוחתים עלינו מהשמיים, אינו יכול להסתיים בפחות מאשר אסון אסטרטגי שיסכן את קיומה של המדינה. עד שבאה עזה וסיפקה לנו דוגמית שתסביר לעם ישראל מהי בדיוק משמעותה של מדינה פלסטינית. נכון, עזה גובה מחיר כבד על השירות החיוני הזה; ככה זה כשצריך להסביר דרך הרגליים מה שלא מצליחים להבין מן הראש; אבל כשאין ברירה, זו כנראה הדרך היחידה לחזור אל המציאות. כן, שילמנו מחיר כבד בהתנתקות, אבל עזה הוכיחה לעם ישראל שהרעיון של מדינה פלסטינית איננו שייך למציאות של המזרח התיכון.

עד לפני כמה ימים עוד נראה היה שלפלונטר הפוליטי אין מוצא, ושאין מנוס ממערכת בחירות שלישית מתסכלת וחסרת תועלת לא נראה באופק. אבל עזה שוב לא הכזיבה. היא שוב עשתה למערכת הפוליטית את הדבר היחיד שהייתה זקוקה לו באמת: היא החזירה אותה למציאות.

הרעיון המופרך של ממשלה הנתמכת באצבעות חברי הכנסת הערבים, שנראה עד לפני ימים אחדים כמוצא אפשרי מן סבך הפוליטי, התגלה במערומיו. חברי הכנסת הערבים לא יכלו להתאפק מלגנות את חיסול רב המחבלים מעזה. הם לא יכלו להסתיר את העדפותיהם וגם לא לאיזה צד בדיוק הם משתייכים. "נתניהו הוא פצצה מתקתקת", הצהיר חבר הכנסת עופר כסיף מהרשימה המשותפת, וחשף במה בדיוק היא משותפת. האופציה הפוליטית של ממשלה בחסות עופר כסיף וחבריו ירדה כנראה מן הפרק. השבוע שנותר לגנץ להרכיב ממשלה אינו מספיק בכדי להשכיח את הקולות שנשמעו מכיוון הרשימה המשותפת. זר הפרחים על כך מגיע לגורם אחד בלבד: עזה.

אבל עזה גם מסמנת לנו את גבולות ההסכמה הלאומית. בעידן פוליטי של פסילות וחרמות הזויות, היא מעבירה קו מדויק שמסמן בדיוק למי יש אחריות לאומית ולמי לא. כמו נייר לקמוס, היא גורמת לפסולים לפסול את עצמם. לא עברה שעה קלה מאז התחיל ירי הרקטות, וחברי הכנסת עומר בר לב וסתו שפיר לא יכלו להסתיר את אכזבתם המרה נוכח העובדה שהאפשרות של ממשלת שמאל-ערבים הולכת ונמוגה בשמי הדמיונות והמערכת הפוליטית חוזרת למציאות. שניהם לא יכלו להתאפק מלפרוק את תסכולם באמצעות העלאת ההשערה שנתניהו יזם את הסיכול מסיבות פוליטיות.

לא עזרו בעניין זה גם הצהרותיהם הנחרצות של הרמטכ"ל וראש השב"כ. כל הפוסל במומו הוא פוסל. אף אחד לא פסל את מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי מלהיות חלק מממשלה עתידית בישראל. הם עשו זאת בעצמם. הם אלו שהוציאו את עצמם מגבולות ההסכמה הלאומית. שוב עשתה עזה את שליחותה; היא סימנה עבורנו את הגבולות לקואליציה עתידית אפשרית.

מכחול לבן לעומת זאת נשמעו זמירות אחרות. בני גנץ לא הסס לרגע מלגבות באופן בוגר ואחראי את החלטות הממשלה. ליברמן אמנם ניסה להרוויח כמה נקודות, אבל גם הוא נתן לממשלה גיבוי עקרוני. חה"כ מאיר כהן מכחול לבן התקדם עוד צעד קטן ודבר על כך שייתכן שההסלמה מול עזה תביא לפשרות פוליטיות ובכך סמן מוצא אפשרי מהמשבר הפוליטי. 

לפתע הקולות שהתרגלנו להם בשבועות האחרונים – אמירות על פסילות, תיקים, וחקירות – השתתקו בבושת פנים. כשהתותחים רועמים המוזות משתתקות. גם המוזות של השנאה. לפתע הפך שיח השנאה הזה לבלתי אפשרי והתגלה כהזוי. עזה נפלה לנו מן השמיים והחזירה אותנו למציאות. לא ברור עדיין אם עזה תקים לנו ממשלה; אבל אם אכן מנהיגינו ירדו מן העצים הגבוהים שטיפסו עליהם, יהיה זה רק בזכות עזה, שמאלצת אותם לחזור למציאות.

עזה לעולם אינה מכזיבה. כשאנחנו צריכים אותה כדי להחזיר אותנו למציאות, היא תמיד שם בשבילנו.

יהדות הגולה אינה לגיטימית

כבר יש לנו מכוני מחקר שעוסקים ביהדות הגולה. אלו הן הישיבות שבהן לומדים את המהר"ל, המסביר מדוע הגלות אינה נורמלית, ומדוע אנו עתידים לחזור לארץ ישראל. מחקרו אינו רק שלם, מקיף ומעורר השראה; הוא גם הוכיח את עצמו.

בס"ד

י' בחשוון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

צביקה קליין, הכתב המסור של "מקור ראשון" לענייני יהדות הגולה, עושה עבודת קודש. הוא מביא לנו את הקולות, מעלה את הבעיות, הקשיים, המחלוקות והכאבים, ומעדכן אותנו בכל המתחדש בתחום. בשבוע שעבר הוא טען כאן ש"הימין הפקיר את התפוצות" ותבע מאתנו להתייחס לסוגיה. "ימנים יקרים, איפה אתם?", כתב.

אלא שהתשובה לשאלה של קליין נמצאת בגוף מאמרו. המאמר זרוע בהנחות יסודות וקביעות מובנות מאליהן, שהן עצמן מסבירות מדוע קולו הברור של הימין איננו נשמע. כשאלו הן נקודות המוצא בסוגיה, אי אפשר לשמוע את הקול.  

נתחיל מהשימוש המובן מאליו במושג "יהדות התפוצות" במקום במושג "יהדות הגולה", שימוש שמנציח את הבעיה ומכחיש את פתרונה, כפי שיוסבר מיד. בהמשך מדבר קליין שוב ושוב על "מורכבות" הנושא. הוא תובע "עמדה מורכבת" ו"הבנה של המורכבות". אבל לב ליבה של הסוגיה הוא פשוט; "המורכבות" נוצרת רק כשמתכחשים לנקודת המוצא האמונית היחידה האפשרית בנושא: הקיום היהודי בגולה הוא לא נורמאלי ולא לגיטימי. נקודה. במילים אלה התבטא המהר"ל, כך קבע יהודה הלוי, וכך עולה מתורת ישראל שבכתב ושבע"פ. מי שאלה אינם מספיקים לו, יכול לצרף אליהם את בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון.

לאורך כל ימי הגלות לא הייתה ברירה אלא להשלים עם קיום יהודי בגולה, אבל גם אז בלי לתת לו לגיטימציה ובוודאי בלי לא להפוך אותו לאידאל. היום, כשאנחנו נמצאים בתהליכי תחייה מתקדמים, נקודת המוצא הערכית והמוסרית היחידה לדיון בסוגיה היא שהקיום היהודי בגלות איננו לגיטימי, ושמקומם של כול היהודים הוא כאן בארץ ישראל. זו קביעה פשוטה ולא מורכבת כלל.

בהמשך מניח קליין ש"גם בעוד שבעים שנה יחיו קהילות יהודיות מחוץ לישראל". גולת צפון אפריקה והמזרח עלתה לארץ ישראל. גם גולת אירופה הולכת ועוברת מן העולם לנגד עינינו. ההנחה שדינה של יהדות ארה"ב יהיה שונה בעייתית מאוד, לא רק לנוכח התהליך ההיסטורי של שיבת ציון שמחייב להניח שגם קיצה קרב, ונקווה שבעליה, אלא גם נוכח התהליכים המתחוללים היום בארה"ב. קליין מזלזל ברבנים ש"טוענים שיהדות התפוצות הולכת ונעלמת", אבל אלו הן העובדות.

את הקריאה שלו מפנה קליין ל"מכוני המחקר של הימין השמרני", כתובת שגויה בעליל. הימין השמרני שלנו יונק את מחשבתו מהמערב בכלל ומיהדות ארה"ב בפרט. כל ההבדל בין וועידת עיתון "הארץ" והגישה הפרוגרסיבית שלה, לבין זו של הימין השמרני, הוא שהראשונים משתדלים לייבא לכאן את הבעיות של יהדות אמריקה, וכולנו יודעים מדוע, והאחרונים משתדלים לייבא לכאן את הפתרונות שלה, שעניינן לנסות להנציח גלות זו. לא אור העבר של השמרנות יוכל לעזור ליהדות ארה"ב, אלא דווקא אור העתיד, אורה של ארץ ישראל, אורן של התחייה והגאולה.

גם עצם הפניה "למכוני המחקר" מוטעית. יש לנו כבר מכוני מחקר שעוסקים בסוגית יהדות הגולה, מצבה, בעיותיה ועתידה. הם משמיעים בסוגיה קול ערכי ומוסרי בהיר וצלול. יש לנו לפחות עשרות "מכוני חקר" כאלה, אם לא מאות. אלו הן כל אותן ישיבות בהן לומדים, בין השאר, את ספרו של המהר"ל "נצח ישראל", שבו הוא מסביר מהי הגלות, מדוע היא לא נורמלית, מה מעמדה, מה מהותה ועניינה, למה היא עתידה להסתיים ומדוע כולנו עתידים לחזור לארץ ישראל. מחקרו של המהר"ל בסוגיה איננו רק שלם מקיף ומעורר השראה; הוא גם הוכיח את עצמו.

אבל כשמחפשים את הפתרון בשיטות מחקר מערביות, מתוך ניסיון למצוא את האמת ב"כלים מדעיים" של סקרים ומחקרים, מתוך הנחות יסוד מופרכות, בעזרת משרות אקדמיות, קרנות ותקציבי מחקר, במקום לחקור את הנושא מתוך תורת חיינו, מתוך גישה אמונית, מתוך האמת הישראלית, אזי הופכת הסוגיה פתאום ל"מורכבת". מאוד מורכבת.

אני מעריך מאוד את עבודתו החשובה והמסורה של צביקה קליין ואם אני חריף בדבריי הרי זה רק למען הפולמוס וחידוד העמדות, ולא מתוך זלזול חלילה. ישנו קול ברור וצלול שיוצא מארץ ישראל ליהדות הגולה, צביקה. הוא לא נשמע משום שלא רוצים לשמוע אותו. לא שם ולא כאן. הוא לא קל, הוא תובעני, לא נוח להשמיע אותו, אבל בסופו של דבר אין בלתו: הגלות הולכת ומסתיימת ואנחנו בעיצומה של התחייה.

אין היום צידוק משמעותי לחיים יהודיים בגולה. אור גדול מאיר עלינו כאן בארץ ישראל, אור של התחייה והגאולה להן חיכינו אלפיים שנה. השמעת הקול הזה היא חובתנו כלפי אחינו שבגולה והיא גם עיקר העזרה שאנחנו יכולים להושיט להם. זו נקודת המוצא היחידה שיכולה להוות בסיס כן ורציני ליחסינו עם יהדות הגולה. כשיוצאים מנקודת ההנחה הזאת, ישנן עדיין סוגיות רבות שמחייבות בירור והתייחסות ספציפית, אבל הן נהיות הרבה פחות "מורכבות".  

  

קיר הברזל היהודי

גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד הוא איננו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, וכך רוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית שהיא תהיה.

בס"ד

ג' בחשוון, תש"פ 

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

ככול שהסאגה הפוליטית נמשכת וככול שמתרבים הספינים, ההצהרות, הפסילות, ההכפשות, הדמגוגיה והדיווחים המגמתיים והסותרים, הם נהפכים לרעש רקע חסר משמעות ומפסיקים להסתיר את טיבו האמתי של המאבק המתחולל, שמשתקף אמנם במישור הפוליטי אבל בשורשו הוא מאבק היסטורי על אופייה של החברה הישראלית.    

מצד אחד עומד גוש הימין, בראשותו של בנימין נתניהו. יש לו יסודות איתנים ושורשים עמוקים. הוא כמובן משקף אינטרסים פוליטיים ונאמנויות פוליטיות, אבל מעל ומעבר לכל אלה יש בו סנטימנט יסודי משותף, הומוגניות יחסית, והוא משקף תפיסה אידאולוגית ברורה, גם אם איננה מנוסחת באופן מפורש: ישראל יהודית.

הגוש הזה מורכב משני כוחות מרכזיים ויסודיים בעם ישראל שמושרשים בו מאז ומתמיד: הלאומיות והדתיות. התוכן המשותף הזה של "ישראל יהודית" הוא שנמצא בבסיס אחדותו של הגוש והוא שמקנה לו את כוח עמידתו. הבלוק הזה מייצג את הרוב היהודי במדינה ומהווה את ליבה של החברה הישראלית, והיה מקים ממשלה בקלות, לולא החליט אביגדור ליברמן לחצות את הקווים מסיבות של נקמנות אישית. ייתכן אמנם שלחלק ממרכיבי הגוש הזה ישנם אינטרסים זמניים, מקומיים, משניים, להתכחש להתחייבות לגוש ולעבור לצד השני לשם רווחים פוליטיים כאלה או אחרים, אבל הדבק שיוצר את הגוש חזק מהם. זהו למעשה "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, אלא שהפעם הוא מופנה כלפי פנים, כלפי הכוחות הנאבקים מתוך החברה פנימה כנגד הלאומיות והמסורת.

מן הצד השני ניצב גוש השמאל, שהיום עומד ראשו בני גנץ. גם כאן ישנה אידאה מרכזית,  שורש רעיוני, אלא שהיא מעומעמת ומוסווית בכוונה ולפעמים אפילו איננה מודעת כלל. רון פונדק, מאדריכלי אוסלו, היטיב לנסח בזמנו אידאה הזו כך: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה ".

אלא שלנושאי המגמה הזו ישנה בעיה: הם מיעוט קטן. רוב הציבור, הרוב היהודי, מתנגד למגמה הזו מכול וכול. המגמה הזו הוסוותה בזמן הסכמי אוסלו והיא מוסתרת גם היום, בידיעה ברורה שאין לה סיכוי לקבל תמיכה רחבה בציבור הישראלי. מה אם כן הביא למרכיביו של הגוש של בני גנץ את המצביעים הרבים שלהם, אם אין להם בשורה אידאולוגית שמסוגלת לעשות זאת? השנאה. גם אם לא יודו בכך אפילו כלפי עצמם, מרכיבי הגוש הזה הגיעו להישג האלקטוראלי שלהם מכוח דבר אחד בלבד: השנאה.

אלא שלשנאה יש בעיה בשדה הפוליטי. היא יעילה ואפקטיבית מאד בהבאת מנדטים אבל חלשה מאוד בליצור מהם אחר כך קואליציה. השנאה העיקרית המשותפת לכל מרכיבי גוש גנץ היא כמובן השנאה לנתניהו. לכאורה היא הייתה יכולה לאחד את כל הכוחות הללו לגוש אחד, אבל היא לא הספיקה, כפי שהוכח בבחירות באפריל. היה צורך בעוד שנאות כדי להביא את ההישג האלקטוראלי של מרכיבי הגוש הזה, והשנאות הנוספות האלה כבר לא הולכות ביחד. לפיד שונא את החרדים ואת המשיחיים. גם ליברמן שונא את שניהם, וזה היה יכול להיות בסדר גמור, אבל הוא שונא גם את הערבים. חברי הכנסת הערבים שונאים את כולם, לא רק את ביבי. אדרבה, דווקא עם החרדים הם מסתדרים מצוין כשצריך, אבל לא עם ליברמן ולא עם רמטכ"לים. יאיר גולן שונא את המשיחיים; לחרדים הוא מוכן אולי לסלוח על מה שהם, אבל לפיד. בעיה. מדברים על "הגוש של נתניהו" אבל לא על מדברים "הגוש של גנץ" כי אין באמת גוש כזה. השנאות לא מתחברות לגוש.

גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד הוא איננו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, כפי שרוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית שהיא תהיה. שום צרוף נסיבות זמני מהסוג שיצר אביגדור ליברמן לא יוכל לקואליציית "ישראל היהודית" הזו, אם היא תקפיד על אחדותה, בלי קשר לזהות העומד בראשה. יש כמובן מקום בקואליציה כזו לכוחות נוספים מהסוג שמייצג בני גנץ, אבל הם לא יכולים לבוא במקומה אלא רק להצטרף אליה.  

מפרספקטיבה היסטורית המאבק על אופי החברה הישראלית כבר הוכרע – גם אם מסיבות זמניות הדבר עדיין לא תמיד בא לידי ביטוי מלא בשדה הפוליטי. אם יקפידו כל חברי גוש הימין לשמור על אחדותו ולא יתפתו לצעדים נמהרים, אף אחד לא יוכל לקיר הברזל היהודי הזה ותהיה לנו "ישראל יהודית" לדורות.