בשלה העת לכונן מערכת יחסים חדשה עם אזרחי ישראל הערבים שמוכנים לראות בנו "בעלי הבית".
בס"ד
(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")
י"ט באייר, תשע"ח
י"ט באייר, תשע"ח
לאחרונה
הצהיר בראיון ברדיו יו"ר "הבית היהודי", השר נפתלי בנט, שהוא אינו
פוסל צירוף ערבים למפלגה. "אם יבוא מישהו שיגיד שהוא ציוני, מאמין בערכי
המפלגה, שירת בצה”ל והוא עם העמדות שלי? למה לא?" אמר.
האמת
שאין חדש בהצהרה זו; אנט חאסכייה, ערביה ישראלית שבניה משרתים בצה"ל, כבר רצה
בפריימריס האחרונים לרשימת "הבית היהודי". אבל מכיוון ששוב יש מי
שמרימים גבה או מצקצקים, ראוי להסביר את חשיבותה של הצהרה כזו.
לעניות
דעתי, מה שבנט מנסה לעשות כאן איננו רק ובעיקר "להרחיב את השורות" – הוא
מנסה "להרחיב את הראש". הוא לא מבקש, אם יורשה לי לפרש אותו, לקושש עוד
חצי מנדט; הוא מנסה לפתוח לנו את הראש. לציבור הישראלי בכלל, ולציבור הציוני-דתי
בפרט.
בנט קורא
לנו, לציבור הציונות הדתית, לקחת על עצמנו את המשימה של עיצוב מחדש של יחסיה של
החברה הישראלית עם הערבים אזרחי ישראל, כי את הבסיס ההגיוני והרלוונטי היחידי למערכת
היחסים הזו יכול להציע רק הציבור שזהותו היהודית ברורה ואיתנה, ונובעת ישירות
מדבקותו בתורת ישראל.
אמנם יש
מי שהיו רוצים שהערבים אזרחי ישראל פשוט יתאדו, ייעלמו, אולי "יתגורשו",
אבל בינתיים התושבים הערבים הללו כאן. המציאות הזו אינה עומדת להשתנות בקרוב ולכן
היא מחייבת אותנו להתייחס לסוגיה. התייחסות רצינית מחייבת להתוות למערכת היחסים
שבין החברה הישראלית לבין הערבים אזרחי המדינה בסיס אחר מזה שהיה מקובל עד היום –
וכשל. בסיס חדש לגמרי. יהודי.
נקודת
המוצא שהציע השמאל הישראלי ליצירת מערכת היחסים בין הערבים אזרחי מדינת ישראל ובין
החברה הישראלית – והיא שהייתה עד עתה העמדה השלטת בשיח – הייתה ההכרה ב"לאומיות
פלשתינאית" ובשייכותם של ערביי ישראל ללאומיות זו. מכאן ועל בסיס זה התפלג השמאל
לשני כיוונים: או שתי מדינות לשני עמים, ובמקרה זה אמורים היו ערביי ישראל להסתפק
בהזדהות עם המדינה הפלשתינאית; או מדינת כל אזרחיה. ולפעמים גם שניהם.
הערבים
התאכזבו מהשמאל הישראלי ומגישתו, שלא לומר התייאשו ממנו לחלוטין. הוא לא קדם
במאומה את מצבם וענייניהם. להפך. הוא ליבה בהם שלא בטובתם את היומרות של
"הלאומיות הפלשתינאית" המופרכת וחסרת הסיכוי; הוא גרם לח"כים
הערבים להתחרות ביניהם מי יהיה קיצוני יותר בנאמנותו לה, במקום לדאוג לאינטרסים של
מצביעיהם. הוא גירה ברחוב הערבי יצרים של שנאה מרדנות והתנגדות למדינה, טיפח בו
תסיסה, אלימות, תסכול וחוסר שקט, במקום לפתח בו הרגעה והשלמה עם המציאות. הערבים התחילו
להבין עד כמה מזיקה להם ה"הלאומיות הפלשתינאית" שהשמאל הישראלי מנסה
להדביק להם לצרכיו. הם גם מכירים היטב בצביעות ובחוסר הכנות שלו, כפי שהיטיב לבטא
ח"כ זחאלקה בנאומו המפורסם נגד הגזענות של חברת הכנסת סתיו שפיר.
הזהות
המדולדלת של השמאל הישראלי – לא דתית, לא מסורתית, לא משפחתית, אלא אינדיבידואליסטית
ואוניברסלית – זרה לערביי ישראל. היא מעוררת בהם חשדנות וחוסר אמון. הם חשים בה
זיוף. הם מעדיפים בן שיח מאמין, דתי, מסורתי ונושא זהות מובחנת. אדם המחובר לאדמתו. מישהו
שמדבר בשפתם, לא פלקט קוסמופוליטי.
הערבים –
לא כולם, רובם – מחכים למישהו שיקבל אותם כמו שהם, יכבד אותם כבני אדם, ויציע להם
מקום כאינדיבידואלים – לא כפלשתינאים; הם רוצים להיות חלק מהמדינה היהודית – כיהודית
דווקא. הוא מוכנים ליטול חלק במדינה יהודית גאה בעצמה ובטוחה בזהותה. שלא מתנצלת. כזו
שהם יכולים להעריך בכנות. הם בשלים ומוכנים להכיר בכך שהארץ הזו שייכת לעם ישראל,
ושהמדינה הזו היא מדינה יהודית.
לרובם אין
בעיה שנהיה "בעלי הבית"; הם רק מחכים שנהיה כבר. הם מבינים היטב כמה טוב
להם כאן אתנו, ומוכנים להשלים עם המצב, לגלות נאמנות ולכרות עמנו ברית. ממש כמו
הדרוזים.
"המכון
הישראלי לדמוקרטיה" פרסם בסקר "מדד הדמוקרטיה לשנת 2016" את התשובות לשאלה על הזהות העיקרית
של המגזר הערבי בישראל. כצפוי לכל מי שעיניו בראשו – הזהות "הפלסטינית"
הגיעה למקום האחרון, ובהפרש משמעותי. בשביל 29 אחוזים מהערבים הישראלים הזהות
הדתית (מוסלמית, נוצרית, או דרוזית) היא העיקרית. בקרב עוד 25 אחוזים הזהות
הישראלית היא העיקרית. ל-24 אחוזים הזהות הערבית היא העיקרית. הזהות הפלסטינית
עיקרית רק עבור 12 אחוזים.
תרשמו
לפניכם את המספר: רק 12 אחוזים מהערבים אזרחי ישראל רואים עצמם קודם כל כ"פלסטינים".
כל השאר יכולים באופן עקרוני להזדהות עם מדינת ישראל על בסיס אינדיבידואלי, אם
נציע להם ברצינות אופציה כזו.
בעצם
הצטרפותו לבית היהודי, מצהיר חבר כנסת ערבי המשובץ ברשימה על כינון מערכת היחסים החדשה,
ממש כמו מערכת היחסים שבינינו לבין הדרוזים. בשביל ערבים רבים אזרחי המדינה זו
בהחלט בשורה מרגיעה שהם ישמחו להזדהות עמה; גם בשביל יהודים רבים.
הביקורת
היחידה שיש לי על בנט בנושא היא שהתגובה המתחייבת לרעיון כזה איננה רק "למה
לא?" כמו שהתבטא בנט בראיון הרדיו הנ"ל; התגובה המתחייבת היא בהכרח
"כן".
"כן"
גדול. ומהפכני. משנה סדרי עולם. ובלי להתנצל.
מכובדי מוטי קרפל, שבת שלום,
השבמחקפעמיים במאמרך אתה מציב את הציבור הדרוזי כדוגמה. לדעתי אסור לעשות זאת. לציבור הדרוזי אין שאיפות לאומניות. ההיפך הוא הנכון. על פי דתם הם מחויבים להשתלב עם העם השולט. לא כך הוא המצב עם המוסלמים. על פי דתם הם האמורים להיות השולטים, כאשר עמים בעלי דת אחרת כמו יהודים או נוצרים, מתוייגים כנחותים. אם נקח בחשבון שמדינת ישראל מוקפת במוסלמים רבים, קטנים הסיכויים שהמוסלמים "שלנו" ירצו להפרד מהעולם המוסלמי כולו.
אלכס. נכון, כי לפי הנחת היסוד שלי אין לערבים שאיפות לאומיות בארץ ישראל. הלאומיות הפלשתינאית זו המצאה, בעיקר כחול לבן. אכן, הם, כמוסלמים, רוצים לשלוט ולא להישלט, אבל יש להם גם מסורת ארוכה של הכרת המציאות, ונכונות להשלמה כשאין ברירה.
השבמחקמכובדי מוטי קרפל, שבוע טוב,
השבמחקגם כשמדובר באומה המונה מספר צנוע של מליונים מפורדים ומתקוטטים, ובעיקר כאשר מדובר באומה של יהודים? - לא קונה.