"בצלם" אמוני

את הכבוד האנושי הראוי לכל אדם באשר הוא, כולל לשכננו הערבי היושב בארצנו, אנחנו חייבים קודם כל לעצמנו. אנחנו חייבים זאת לריבונו של עולם.

בס"ד

י"א בסיון, תשע"ח

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

אני מתחיל להפנים שאם הדברים ימשיכו להתפתח בכיוון שהם מתפתחים, לא בלתי נמנע שאמצא את עצמי מצטרף בעתיד לארגון "בצלם"; אולי לא בדיוק במתכונתו הנוכחית, אבל בהחלט אצטרף לארגון שיעסוק בשמירת זכויות האדם של האוכלוסייה הערבית שמתגוררת בשטחי יהודה והשומרון.

יכול להיות שלמרות כל האירועים הדרמטיים שכבר ראינו החודש – גניבת סודות הגרעין האיראני, תקיפת צה"ל בסוריה, ביטול הסכם הגרעין עם איראן, חנוכת שגרירות ארה"ב בירושלים, (וי"א הניצחון באירוויזיון) – העיקר עדיין לפנינו. כי אם אבו-מאזן עומד "ללכת" בקרוב, נראה לי שלא בלתי אפשרי שכל המבנה הגאו-פוליטי שנבנה כאן על בסיס הסכמי אוסלו "ילך" יחד איתו. ניתן לצייר תסריטים שונים בתשובה לשאלה כיצד בדיוק זה עומד לקרות, אבל כל בר דעת מבין שזה יותר מאפשרי. 

ברור לגמרי שלא רק ממשלת ישראל אלא גם ובעיקר הממסד הביטחוני, ייעשו הכול על מנת לשמור על כנו את המבנה המדיני הקיים, כמו שהם עשו עד עכשיו. כול אפשרות של נטילת יוזמה לשינוי המצב מיסודו מפחידה אותם עד מוות. אבל למציאות יש הגיון משלה והיא כנראה לא תניח להם להמשיך להתכחש למציאות עוד זמן רב.

כי כל מי שעיניו בראשו מבין שהתהליך ההיסטורי מתפתח לקראת החלת הריבונות שלנו על כל השטח שבין הים והירדן; שלא תהיינה בארץ הזו שתי מדינות. כמו כן, כל בר דעת חייב להבין שלא נוכל לתת אזרחות מלאה וזכות בחירה לכנסת לתושבים הערבים המתגוררים בשטחים הללו. בנושא זה השמאל צדק; לא חזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות על מנת להקים כאן מדינה דו לאומית, או את מדינת כל אזרחיה. לא זהו החזון. התושבים הערבים יצטרכו להסתפק – תחת מטריית הריבונות הישראלית – במעמד פוליטי דומה לזה שיש לתושביה הערביים של מזרח ירושלים. והאמת, מצדם אין להם צורך ביותר מזה.

במצב החדש שייווצר, שמירת זכויות האדם שלהם ומתן יחס של כבוד אנושי יהיו אתגר אמתי. יהיה זה תפקידנו לשמור על האפשרות שלהם לחיות ולהתפרנס בכבוד, לבנות את בתיהם ולחנך את ילדיהם בדרכם ובשפתם, כאינדיבידואלים. כמובן, כל זאת בהנחה ובתנאי מפורש ומוקפד ללא פשרות, שהם ישתחררו מכל היומרות הלאומיות שלהם, ישלימו עם הריבונות שלנו על הארץ הזו, וישתחררו מנטיותיהם הרצחניות והטרוריסטיות.

וזה תלוי בעיקר בנו, כי באמת מעולם לא הייתה לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו. ברגע שאנחנו נחזור לעצמנו, כשנהיה שוב לאנשים, כשנכריע – הם יקבלו את הדין. רוב רובם ישלימו עם המצב. אפילו ברצון. ואת אלו שלא יוכלו להשלים – נצטרך להרחיק. כפי שאנחנו ממילא צריכים לעשות גם היום.

או אז, במצב שייווצר, נצטרך להוכיח לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתנהג עמם כראוי. לשמור על זכויות האדם שלהם גם בלי שתהיינה להם זכויות פוליטיות. וזהו אתגר לא פשוט.

מעולם לא שנאתי ערבים באשר הם. למרות כל ההיסטוריה הבעייתית המשותפת שלנו, מעולם לא נזקקתי לשנאת ערבים על מנת למלא בתוכן את הלאומיות הישראלית שלי. נר לרגלי דברי הרב קוק: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, הוא סימן שלא נטהרה הנשמה מזוהמתה....(אורות, עמ' קמ"ט)".

במצב שייווצר לא רק שיהיה מקום של כבוד לנטייה ההומניסטית של השמאל הישראלי; היא תהיה חיונית. אני לא מדבר על השמאל הקיצוני; הוא לבטח ימשיך להתכחש למציאות ולנופף ב"אפרטהייד". אני מדבר על השמאל ההגון, שכבוד האדם חשוב לו באמת. על בסיס זה נוכל למצוא כר נרחב לשיתוף פעולה איתם. 

את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם באשר הוא, כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את ריבונותנו עליה ואיננו מורד בה), אין אנו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כל לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם.