הקפיטליזם הערל

כאלטרנטיבה מוחלטת, הן לקפיטליזם והן לקומוניזם, מעלה שב"ד מתוך תורת ישראל את עקרון היובל, אבל לא לפני שהוא מבקר את שתי השיטות הללו מיסודן. כאן לביקורתו על הקפיטליזם. 

בס"ד

כ"ה באייר, תשע"ח (10.5.18)

(פורסם במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון" בשנת 2011)

הדיון הציבורי התוסס בשאלת המשטר הכלכלי הראוי לנו, חושף שוב את הבסיס האינטלקטואלי השטחי של תחייתנו הלאומית. העמדות השונות בויכוח מתארגנות לאורך ציר אחד בלבד: קפיטליזם – סוציאליזם, על גווניהם השונים. ובכן, שני משטרים כלכליים שמקורם בהלכי-מחשבה וערכי מוסר זרים, שדבקנו בהם כדבר מובן מאליו, ובלי קשר פנימי לבעיות המיוחדות של תחייתנו הלאומית. כשנתעמק מעט בבסיס המוסרי של השיטות הללו, נגלה בקלות ששתיהן פסולות מלשמש לנו כקנה מידה או אידיאל, לתכנון הכלכלי של תחייתנו. עם זאת, במאמר זה אעסוק בביקורת הקפיטליזם בלבד.

אינדיבידואליזם עקבי

הקפיטליזם, כידוע, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה עוד מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הקפיטליסטי, מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, ובכן בחברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מפורדת ומפוצלת במהותה ומהווה אוסף של פרטים אינדיבידואליסטים המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטאלי, בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים.  

המוסר הקפיטליסטי הזה מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כל, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום. אמנם היהודים בגלות היו תמיד גדולי הקפיטליסטים, אך זו היתה מבחינתם תמיד רק "מדיניות חוץ", דרך התמודדות והישרדות מול הסביבה הנוכרית. מערכת היחסים הפנים-קהילתית של החברה היהודית המסורתית בגלות, התאפיינה – לפחות עד התפוררותה בעקבות ההשכלה – בסולידאריות ואחווה יוצאות דופן. אין פלא אם כן, שהציונות, עד קום המדינה, נטתה דווקא לסוציאליזם ולא לקפיטליזם והתאפיינה בהרגשה לאומית-קיבוצית-אידיאליסטית שהיתה האמת הפנימית שלה. מה עוד שרק מתוך אוירה מוסרית שכזו ניתן היה כמובן לבנות את היש החומרי של היישוב והמדינה מתוך הלא-כלום.

האחווה הבין-יהודית הזו איננה סתם "סולידאריות" אלא – ברית. הניגוד לברית הזו היא הערלות – תודעה על פיה האדם רואה עצמו מנוכר-בעצם לכל הסובבים אותו, אטום להם, וממילא תופס אותם כחפץ, כאובייקט וכאמצעי.

פלא הוא בעיני שישנם בתוכנו מי שמדברים על תחיה לאומית, ולא כל שכן על תחיה משיחית וגאולה ארצית שלמה, ולא חשים עד כמה המוסר הקפיטליסטי מנוגד ליעדים אלה. משימת הגאולה הארצית והתחייה המשיחית שלנו היא קודם כל משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו – בברית קודש – להגשמתה. המוסר הקפיטליסטי, האינדיבידואלסטי-ערלי – מלחמת הכל בכל – לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

מכאן למימד הזמן: תפיסת העולם שמהווה את הבסיס לקפיטליזם היא תודעה של "כאן ועכשיו" אינדיבידואליסטי חמור. התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט, ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.

האבקות כלבים

אין ספק שבנסיבות מסוימות הקפיטליזם יעיל מאד לשגשוגה של כלל החברה, אבל אחרי תקופה קצרה של שגשוג ופריחה, הפיצול וההתחרות המונחים ביסודו מתחילים לתת את אותותיהם. הקבוצות שהפסידו בתחרות, מתחילות להבין שהכוח הכלכלי שהצטבר בידי הקבוצות המנצחות דן אותם לנחיתות עולמית ולניצול. התחרות החופשית, שהביאה ברכה לחברה בתחילתו של התהליך, הופכת למשחק מכור – כלי נוח ביד המנצחים לשם הנצחת ההגמוניה שלהם והגברתה.   

כשמגיעה החברה הקפיטליסטית לשלב זה, חדלה התחרות להיות הוגנת ויצרנית, תחרות שמפתחת את החברה, והיא נהפכת לתחרות על הישגי העבר, תחרות מרדנית המהרסת את החברה ומבזבזת את מרצה לשווא. היא מפסיקה להיות זרז לפיתוח, ומתחילה ללבות רגשי תסכול וקנאה. הפערים החברתיים מתרחבים, הסולידאריות הלאומית נהרסת, והתרוששות של המוני-עם מתרחבים והולכים היא הכרח המציאות. העושר מתנקז בהכרח לפחות ופחות אנשים, ואלה חייבים להמשיך ולצבור אותו בתחרות ביניהם, ועל חשבון שאר ההמונים. שיטה זו מכילה את סתירתה בתוכה; מרידה בשיטה כזו ופיצוצה של החברה מבפנים הן שאלה של זמן בלבד. אם בטווח הקצר התגלה הקפיטליזם הזה כיעיל לחברה בכללותה, בטווח הארוך הוא הרסני.

יעילותו של הקפיטליזם נובעת מהתבססותו על היצרים הנמוכים של האדם – התחרות, הקנאה, תאוות הממון והצריכה. אלה אכן גורמים רבי עוצמה בהפעלתו האינטנסיבית של הפרט, אך ברור לכל מה סופה של חברה שאלה הם היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים. את העיקרון הפסיכולוגי של יעילותו של הקפיטליזם יודעים גם מאמני כלבים. הם יודעים ששיסוי הכלבים זה בזה יביא למיצוי כל הפוטנציאל החייתי שלהם ושל מקסימום כישוריהם האגרסיביים. מאד מאד יעיל. אבל ה"החזירות" הזו, שהיא מנוע הצמיחה של הקפיטליזם, היא רק סימפטום. הפגם השורשי העומד ביסודו היא "הערלות".

תרתי דסתרי

אבל הנזק החמור יותר, אם יכול להיות עוד נזק חמור מזה לחברה, הוא הנזק הרוחני, ודווקא בנקודה זו ניכר עד כמה המוסר הקפיטליסטי פסול לצרכי תחייתנו הלאומית.

כי הפיצול האינטרסנטי נושא בחובו גם פיצול רוחני מתאים, כדי לספק בנייני-על מתאימים לאינטרסים המתחרים ביניהם. האינטרסים הכלכליים המנוגדים מחייבים בניית רציונליזאציה אידיאית שתצדיק אותם. מאבקם של האינטרסים הכלכליים זה בזה אינו נעשה בשמם, אלא בשם אידיאלים וערכים שמגויסים לצורך הצדקתם. ניתן לראות דוגמה מובהקת מהעבר הקרוב: התמיכה של הקהילה העסקית ובעלי הממון באידיאולוגיה של "שלום עכשיו" ובהסכמי אוסלו נובעת, קודם כל, משיקולים אינטרסנטים. לדעתם השלום טוב לעסקים; שוקי המזרח התיכון והעבודה הזולה שהם יכולים לספק קורצים להם. תמיכתם באידיאולוגיה של השלום היא דוגמה מובהקת לבניין-על שכזה.

ריבוי האינטרסים – שהוא כאמור בבחינת "בילד-אין" בחברה הקפיטליסטית – מוליד ריבוי בנייני-על אידיאולוגיים שכאלה, שנועדו להצדיק אותם ולשרתם. ומכיוון שהאינטרסים מנוגדים – כך גם בנייני-העל הללו. התוצאה היא חברה שמתרבים בה לא רק אינטרסים חומריים סותרים, אלא גם אידיאלים וערכים מתנגשים. מיותר להסביר עד כמה דבר זה מנוגד לאחדות-השאיפה-הלאומית, שאנו זקוקים לה במצבנו הלאומי כאוויר לנשימה, לא רק בכדי לקדם את תחייתנו, אלא אפילו רק בכדי להישרד בקיבעונה העכשווי.

יתר על כן: משעולות האידיאולוגיות הללו, וחלקן כמובן מנצחות במאבק, הן מוליכות אותנו, לפי החוקיות והדינמיקה הטמונות בחובן, ודווקא לפיה – לעתיד ערכי-מוסרי-אידיאי מעורפל, מקרי, לא ידוע, לא מתוכנן, שאין לו ולא כלום עם העבר הישראלי-יהודי וכמובן שלא עם העתיד הישראלי על יעדיו אתגריו ומטרותיו. בתהליכי התפתחות כאלה, שהם מנת חלקם של כל העמים, אנו יודעים אולי מאין יצאנו אך לא יכול להיות לנו שום מושג קלוש לאן נגיע.

"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק "משטר היובל" בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס מאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא – הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".

הקפיטליזם יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הקפיטליזם הוא סם מוות.