יום רביעי, 23 במאי 2018

העטרה מוחזרת לבעליה


חנוכתה של שגרירות ארה"ב בירושלים היא הרבה יותר מאקט מדיני; היא הודאה של הנצרות, גם אם עדיין לא מודעת ולא מפורשת לגמרי, בבכורתו של ישראל, בבחירתו, בשליחותו הרוחנית-תרבותית לתיקון האדם ובתפקידו המרכזי בתולדות האנושות. מבחינת איכותו חשיבותו ומהותו, זהו אירוע מסדר גודל תנ"כי, ממש כמו הצהרת כורש והצהרת בלפור.


בס"ד
ט' בסיון, תשע"ח

חנוכתה של שגרירות ארצות הברית בירושלים לאחרונה וההכרה המלאה שלה בירושלים כבירת ישראל איננה רק אירוע בעל חשיבות מדינית עצומה. הוא הרבה יותר מזה. על מנת לרדת לעומק משמעותו של האירוע יש צורך להשתמש במונחים הלקוחים מתחום הדת או התיאולוגיה, או לפחות התרבות והרוח.

שב"ד מנה באחד מספריו את מאפייניה של תקופת הגלות בתולדות עם ישראל, ומציין בין היתר את העובדה ש"שערי ירושלים נשמרו מפניו תמיד בכוח המעצמה העולמית החזקה ביותר באותה שעה". אכן, מאז החריבה רומי את בית המקדש, חרשה את אדמתו של הר הבית, והחליפה את שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה", הקפידו מעצמות אירופה והמערב, ולא רק הן, לשלול מעם ישראל את ריבונותו ואדנותו על ירושלים.

שמירת שערי ירושלים מפני ישראל לא נבעה מסיבות מדיניות. שום הוויה מדינית לא הייתה לעם הזה במשך שנות הגלות. הניסיון לרשת את ירושלים ולהרחיק ממנה את ישראל בא על רקע מאבק תרבותי-רוחני. עבור רומא האלילית ייצגה ירושלים את הניגוד הגמור לתרבותה מקדשת היצרים. גם כשאימצה רומא את הנצרות, וזו הפכה לדת השלטת במערב מאז ועד עצם ימינו אלה, נותר הניגוד על כנו. עבור הנצרות, שביקשה לרשת את ישראל ואת תפקידו ההיסטורי בתולדות האדם, סימלה ירושלים את מרכזיותו של ישראל באנושות, את בכורתו ובעיקר את בחירתו. לכן היא חסמה בפניו את שערי בירתו.

אי אפשר להבין את תופעת האנטישמיות המדינית של אירופה היום ואת תופעת ה-B.D.S. , בלי לראות עד כמה שתי אלה מושרשות בניגוד ההוא שבין הנצרות ובין ישראל. העובדה שאותה נצרות מופיעה היום במערב במעטה של לבוש חילוני דק, איננה מצליחה להסתיר את המניע הרוחני העמוק של האנטישמיות הזו, ואת האיום שחשה התרבות המערבית-נוצרית לעצם קיומה ככזאת, נוכח הופעתו המחודשת של עם ישראל בארצו ונוכח תחייתו.   

גם את מלוא משמעותה של הכרת ארצות הברית של אמריקה – שהיא המעצמה הנוצרית-מערבית השלטת בעולם של ימינו – בריבונותו של עם ישראל על ירושלים, אי אפשר להבין בלי לתת את הדעת לניגוד ההיסטורי הרוחני האמור.

את מלוא משמעותו של האירוע חושף בפנינו מדרשם של חז"ל: "למה נקרא שמה חזיר – שמחזרת עטרה לבעליה (ויקרא רבה, י"ג, ה')". המושג "חזיר" הפך במסורת היהודית במשך הדורות לכינוי בוז וגנאי, אבל חז"ל מתכוונים כאן למהות הרוחנית של החיה הזו, לאיכות הרוחנית שבאה לידי ביטוי פיזיולוגי בסימני הטהרה והטומאה שיש בה. לא כאן המקום לפרט מדוע, אבל חז"ל מייחסים מהות רוחנית זו לנצרות.

והנה, טוענים חז"ל, עתידה הנצרות – זו שהתיימרה במשך אלפיים שנה לרשת את ישראל, את תורתו, את ייעודו, את ארצו ואת בירתו – "להחזיר עטרה לבעליה". חז"ל מודיעים לנו שהכשל הרוחני שמאפיין את הנצרות עתיד להתמוטט, לפשוט את הרגל, להודות שהעטרה שהוא התיימר לשאת איננה שלו – ולהחזיר אותה לבעליה.

חנוכתה של שגרירות ארה"ב בירושלים היא אם כן החזרת העטרה לבעליה. היא הרבה יותר מאקט מדיני; היא הודאה, גם אם עדיין לא מודעת ולא מפורשת לגמרי, בבכורתו של ישראל, בבחירתו, בשליחותו הרוחנית-תרבותית לתיקון האדם ובתפקידו המרכזי בתולדות האנושות. מבחינת איכותו חשיבותו ומהותו, זהו אירוע מסדר גודל תנ"כי, ממש כמו הצהרת כורש והצהרת בלפור.

ואם כבר הגענו עד הלום, ואם גם הדבר הבלתי יאומן הזה של תחילת הכרת העולם הנוצרי בריבונותו של ישראל על ירושלים הולך ומתרחש לנוכח עינינו, מדוע זה לא נוכל להתחיל לראות מבעד לחרכים גם את האפשרות העתידית של הכרתו של העולם המוסלמי בבכורתו ובבחירתו של ישראל, ואת הודאתו בריבונותו של ישראל על ירושלים. אכן, אפילו רק להעלות רעיון כזה בראשנו, ובמיוחד השבוע, נשמע לגמרי דמיוני, ואנחנו עדיין רחוקים משם מאד, אבל לו יכולנו לשאול את אבותינו, רק מאה וחמישים שנה אחורה, על האירוע שחגגנו השבוע ברוב פאר והדר, אין ספק שזה היה נשמע להם דמיוני באותה מידה.

אנחנו חיים בסרט. בשטף אירועים מטה-היסטוריים שכל הדורות של אבותינו יכלו רק לחלום עליהם. ראוי לנו להביט על המאורעות הללו לא רק מפרספקטיבה מדינית, אלא גם מפרספקטיבה אמונית.










 





אין תגובות:

פרסום תגובה