הסכמי אוסלו - פרספקטיבה היסטורית

עתה, כשגם ב"מפלגת העבודה" מתחילים להתפכח מהסכמי אוסלו, ניתן להתחיל להביט עליהם מתוך פרספקטיבה היסטורית.

בס"ד

י"ד בסיון, תשע"ח

(פורסם לקראת יום העצמאות בעיתון "עולם קטן")

האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה הישראלית בשנות ה-90 היה ללא ספק הסכמי אוסלו. אבל את משמעותם לא ניתן להבין אלא בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ודווקא אמונית, שצריכה להתחיל, לפחות, במלחמת ששת הימים ובזו שלאחריה – מלחמת יום הכיפורים. 

מלחמת יום הכיפורים אכן הייתה ניצחון צבאי ענק, אבל רק מבחינה אובייקטיבית. מבחינת התודעה הציונית הסובייקטיבית בכלל, וזו של דור 73 בפרט, הייתה מלחמה זו קטסטרופה שאין ממנה מוצא.

המלחמה הקודמת לה, מלחמת ששת הימים, הייתה עבור התודעה הציונית סיומו המוצלח והשלמתו הכוללת של המהלך הציוני. בתש"ח הקמנו מדינה, בששת הימים ביססנו את ביטחונה, ועתה יכולים אנו לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ניצחון ששת הימים, היווה את הגשמת חלום "המקלט הבטוח" במלואו. מדינה חזקה, יציבה, בגבולות בטוחים. ועכשיו – אפשר להפסיק להילחם ולהתחיל לחיות.

את התובנה הזו ניפצה מלחמת יום הכיפורים לרסיסים. מלחמה זו הבהירה לאומה שהארץ איננה עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא לארבעים שנה. היא הבהירה לה שבכדי להמשיך להתקיים כאן נצטרך להיות נכונים לצאת למלחמה ולמסור את נפשנו – שוב ושוב לעוד מאה שנה, מאה חמישים שנה, ואולי אפילו ליותר מכך. כאן נעוץ השבר. זהו שורשם של הייאוש והנהי. פה נגמרה לציונות הרוח במפרשים.

עם התובנה הזו התודעה הציונית – מעצם הגדרתה – איננה יכולה להשלים. על המסקנה הזו היא זועמת כל כך, בה היא בועטת ואותה היא מנסה להכחיש. מכאן גם שורשם של כל תהליכי השלום, הוויתורים, הנסיגות והפשרות למיניהן – ניסיונות שווא לבטל את רוע הגזירה. התודעה הציונית מנסה להתכחש לעובדה הברורה והחד משמעית – הבלתי אפשרית מבחינתה – שעלינו להיות נכונים למצב של לנצח נאכל חרב.

הציונות – בתודעתה, בהכרתה, באידיאולוגיה שלה, בניגוד לרוח הפנימית שהניעה אותה – באה "לפתור את בעיית היהודים", להקים מדינה שבה הפרט היהודי יוכל להתקיים, קיום כשלעצמו, פיזי, על פני כדור הארץ. מדינה עבור הפרט. בכדי להיות נכון למצב של "לנצח תאכל חרב", הפרט צריך להיות מוכן למסור את חייו למען מטרה גדולה יותר מחייו הפרטיים. אבל לחזרה של הציונות לארץ ישראל לא הייתה – וגם אין היום – מטרה מעבר לחיי הפרט.

מלחמת יוה"כ חשפה את החולשה השורשית הזו של התודעה הציונית והביאה לייאוש הגדול. כאן טומנים זרעי הפורענות שהביאו בהמשך את הסכמי אוסלו; ניסיון נואש לבטל את רוע הגזרה, את הצורך להמשיך להילחם מלחמות שאין לתודעה הציונית החילונית שום יכולת לתת להן משמעות.

לציבור האמוני קשה לרדת לעומק המשבר הזה. אדם דתי או אמוני מביט על המהלך הציוני בפרספקטיבה אחרת, פרספקטיבה של אלפי שנים. עבורו משמעותה של הציונות מתחילה עם אברהם אבינו, עבור דרך יציאת מצרים, הכניסה לארץ, החורבנות, הגלויות ועד לשיבת ציון של ימינו. ממבט שכזה, הידיעה שעוד נכונות לנו מלחמות איננה משתקת. היא קשה אמנם, אבל בהחלט ברת-התמודדות. יתר על כן, כשאדם חמוש בתודעה היסטורית כלל-ישראלית שכזו, יש לו את ה"בשביל מה". יש לו משמעות וטעם במאבק, במלחמות, במסירות נפש הנדרשת. בשביל אדם כזה מלחמת יוה"כ היא אכן ניצחון ענק שרק מחזק את נחישותנו ואת אחיזתנו בארצנו.  ולכן הציבור האמוני איננו מבין את מהות הייאוש הקינות והבכי הללו ואיננו שותף להן.

הסכמי אוסלו היו הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מבחינת התודעה הציונית החילונית. הם לא היו בגידה בציונות הזו – כפי שרבים טענו אז – אלא המסקנה המתבקשת ממנה. בכך דווקא טמון עומק משמעותם. כי אם הסכמי אוסלו, שהיו המסקנה הציונית הטבעית, נכשלו – התודעה הציונית החילונית נכשלה. אם אי אפשר להימנע מהמשך המלחמה על קיומה של המדינה, אי אפשר גם להימנע מלהחליף את בניין העל האידאי שלא מצליח להסביר את פשרה.

לכן, אוסלו מסמן את הנקודה בזמן שבה הגיעו תהליכי השקיעה האידאית של הציונות החילונית לשיאם. העם בישראל לא יכול להמשיך לחיות על בסיס  התודעה הזו – שלא מסוגלת לספק לו הסבר מניח את הדעת לצורכי קיומו.

אבל לאותו תהליך ישנו גם לבוש חיצוני יותר – סוציו-פוליטי – שכן את האידאות הללו נושאים בני אדם; היו להן מייצגים ממשיים שבזכות האידאות הללו החזיקו בהגמוניה בחברה הישראלית, ומבחינה זו הסכמי אוסלו הם הנקודה בזמן שבו החלו לצוף על פני השטח תהליכי חילופי האליטות, שבזמננו הפכו כבר למובהקים ומפורשים יותר, גם אם עדיין לא הושלמו.

ותהליך זה עצמו, התהליך הסוציו-פוליטי, מלובש בלבוש חיצוני עוד יותר: הוא בא לידי ביטוי בממד הפוליטי. במובן הזה הסכמי אוסלו היוו את פרשת המים הפוליטית בישראל. השמאל הישראלי, הוכיח לציבור שהוא בלתי אחראי, שאסור להפקיד בידיו את ביטחונה של ישראל. מאז הוא לא חזר באמת לשלטון, מלבד תקופה קצרה של אהוד ברק, שרק חיזקה את המסקנה.

זעזוע משני, רעידת משנה, הייתה פרשת ההתנתקות, שאותה יש להבין כהמשך לאוסלו, כבירור עמוק יותר של המופרכות של כל מבנה העל שעמד ביסודם של ההסכמים הללו.

הסכמי אוסלו חשפו שאין לציונות מוצא אלא באימוץ הזהות היהודית והפרספקטיבה ההיסטורית שלה; שרק על בסיס זה נוכל ליצור תודעה לאומית שתוכל לתת טעם ומשמעות למסירות הנפש שעוד נידרש לגלות. והמסקנה הזו הולכת והופכת למובנת מאליה בקרב רוב הציבור הישראלי.

אם כן, אפשר לסכם, שהסכמי אוסלו היו הנקודה בזמן שבה עברנו שלב בתולדות הציונות, שבה התחלנו בבניין קומתה השנייה.