יום חמישי, 26 בינואר 2017

חובת המחאה

"כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו,  בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת, נ"ד, ב').


לפני כמה שבועות ניהלתי דיון עם אחד מידידי בענייני "הקהילה". הוא טען ש"סקר אחרי סקר בעשור האחרון מראה על תמיכה של רוב ברור בשוויון זכויות ללהטב"ים, כולל נישואים. משהו בסביבות ה65-70% מהאכלוסיה היהודית בישראל (הערבים שמרנים יותר ותומכים פחות)."

זוהי טענה מאתגרת שמחייבת אותנו להתמודד. אז נכון שכולנו למדנו בתקופה האחרונה מה ערכם של סקרים, וגם הוא מודה בכך, ונכון אפילו שהסקרים שהוא מסתמך עליהם נעשים בדרך כלל על ידי גופים אינטרסנטים, שעניינם להגדיל את התופעה ואין להם שום בעיה לעוות את המציאות, אבל עדיין הוא צודק; הסקרים מעידים על תמיכה של עשרות אחוזים מהציבור "בקהילה", ועם זה צריך להתמודד.

א.      אז ראשית, בואו נדייק. הסקרים מעידים על מה שאנשים עונים בסקרים; לא בהכרח על מה שהם חושבים. וזהו הבדל משמעותי. כשבועיים לפני הבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב, טענתי שאין לקחת ברצינות את הסקרים שם, משום שאין ספק שהעובדה שהתקשורת שם עשתה לטראמפ רצח אופי מתמשך, והפכה אותו למאוד לא פוליטיקלי קורקט, גורמת לאנשים שלא לומר את דעתם האמתית בסקרים. הם עונים את התשובה שהם חושבים שמצפים מהם לענות. את דעתם האמתית הם שומרים לקלפי. (https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=544942999035742&id=100005601404035). אותה סיבה בדיוק גורמת ללא מעט מאותם עשרות אחוזים מהציבור לענות שהם תומכים בתופעה של הקהילה. במקרה הזה, שבו הפוליטיקלי קורקט משמעותי במיוחד, נוכח המכבש התקשורתי שמתנהל בעניין למעלה מעשור, לתופעה הזו ישנו משקל כבד מאד.

אבל בכל זאת, האתגר עדיין מונח לפתחנו, כי לא זהו הדבר העיקרי שעלינו ללמוד מן הסקרים הללו:

ב.      אכן, חלק גדול מהציבור הישראלי די נבוך ומבולבל נוכח התופעה של "הקהילה". רבים מאד חשים שהיא לא טבעית, שלילית ופסולה מבחינה מוסרית וערכית, אבל אין להם שום בסיס רציונלי להתנגד לה. בכל מרחבי התרבות המערבית אין בניין-על אידאולוגי או תשתית ערכית מוסרית אינטלקטואלית, שמאפשרת לאנשים לשלול בצורה אינטליגנטית ולא מתלהמת את התופעה. כמובן, ישנה השמרנות לשמה, אבל היא לעולם איננה תשובה מספקת.

וזוהי באמת הסיבה לכך שהסקרים מורים על תמיכה בקהילה. אני לומד מהסקרים הללו על מבוכה, לא בהכרח על תמיכה (ונתעלם כרגע מהעדות הברורה על טרור מחשבתי).

ג.       וכאן נמצא האתגר האמתי. משום שהתשתית הערכית-מוסרית היחידה שמסוגלת להתמודד עם התופעה בצורה בוגרת היא תורת ישראל. עמדתה של תורתנו בסוגיה ברורה וחד משמעית; היא פוסלת אותה מכל וכל ובלשון שאיננה יכולה להשתמע לשתי פנים. לא רק ספציפית, כאחד מאיסורי העריות, אלא גם כאחת מעשרת הדברות – "לא תנאף" – שלפי רוב המפרשים כוללת את כל העריות.

עמדתה זו של התורה, מחייבת כל יהודי למחות כנגד התופעה. מחאה הזו איננה על מנת להגן על התורה, או על הציבור הדתי-חרדי, או על הרבנים או על הרבנות; לא, אנחנו חייבים זאת לעם ישראל; לציבור כולו בכלל, ולאלה שנכשלו באיסור, או מועדים להיכשל בו, בפרט. כי אם אין מקור ערכי-מוסרי סמכותי אחר שעל בסיסו ניתן לשלול את התופעה, הרי חובת המחאה שלנו כפולה ומכופלת. אנחנו לא רשאים לעמוד מנגד, ולומר שאת נפשנו, ואת נפשם של בנינו ובנותינו (נניח, במקרה הטוב) הצלנו; כל ישראל ערבים זה לזה, ואנחנו אחראים לכך שנוכח המכבש הפוליטיקלי קורקט, ישמע גם קול אחר. בנפשנו ובנפש העם הזה הדבר.

כמובן, מוטל עלינו לצאת כנגד התופעה עצמה – ובעיקר נגד הלגיטימציה שהיא מקבלת והאידאליזציה שעושים לה – לא כנגד אלה שנכשלו בה, שראויים לאמפטיה ורגישות מרביים. חובה עלינו למחות כנגד התופעה, אבל עלינו לעשות זאת בצורה שאיננה מעליבה, פוגעת ומכפישה, ובמלוא הרגישות. לא רק מכיוון שאנו מחויבים בשמירת לשוננו, ולא רק מפני שכך ראוי ואסתטי יותר, אלא גם מכיוון שאחרת סיכוייה של המחאה ליפול על אוזניים קשובות נמוכים הרבה יותר.

וכמובן, עלינו לעשות מאמץ אינטלקטואלי מאתגר מאין כמוהו: להסביר את עמדתה של התורה, במונחים, מושגים שפה, והגיון מערביים. זוהי עבודה חשובה, עבודת קודש, שהיא בבחינת הצלת נפשות ופיקוח נפש במלוא מובן המילה. ישנם כמה הוגים אמיצים שקיבלו עליהם את המשימה, וביניהם גם ידידי יואב שורק, וגם אני ניסיתי כמיטב יכולתי בשנים-שלושה מאמרים בשנים האחרונות (רצ"ב למטה קישור) אבל העבודה עדיין רבה.

וכמו שלימדונו חז"ל: "כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו,  בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת, נ"ד, ב').

למאמרים שלי בנושא:
               ב. http://blog.emuni.co.il/2013/12/blog-post.html
               ג. http://blog.emuni.co.il/2015/08/blog-post_4.html






   
 




3 תגובות:

  1. מכובדי, מוטי קרפל, שבוע טוב וחודש טוב ומבורך. הפעם כולי איתך. באומץ רב הרמת כדור להנחתה. וטוב מאוד שכך עשית. אני אנצל סדק דק זה שפתחתה, עלמנת להשחיל בו בענווה את דעתי האישית בנושא.
    כל הבעיה של הלהטבי"ם נובעת מהגדרת תפקיד המדינה, על שריה, שופטיה ושוטריה. לשם מה קיימת המדינה בכלל? את מה או את מי היא משרתת? ומהו תפקידה ומהם מגבלותיה וסמכותה?
    בוויכוח אינטרנטי (חליפת מכתבים, אי-מייל) עם מר נעמן כהן שהוא בעל טור כמעט קבוע במכתב העיתי של מר אהוד בן עזר. (תחילתו של הוויכוח נעוצה במאמריו של ד"ר משה גרנות שהתפרסמו אף הם בחב"ע (חדשות בן-עזר) החל מגליון 1192 במאמר: "הכמיהה לאל חי ושברה" (בערך תחילת נובמבר 2016)), מגדיר מר כהן את תפקידה של המדינה המודרנית כך ואני מצטט: "הסמכות לקביעת חוקי החברה ניתנת אך ורק לעם בבחירות דמוקרטיות. וההגבלות החברתיות שהמדינה יכולה לקבוע חייבות להיות המינימאליות ביותר. תפקיד המדינה הוא רק כקביעת חנינה סגן כהנים: "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".
    היחס החברתי בין בני האדם חייב להתבסס על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" בפירושו של הילל הזקן: "דעליך סני לחברך לא תעביד". אם אתה שונא שירצחו אותך על קיום מצוות שבת, אל תרצח אחרים בגלל חילול שבת"".
    כאשר אתה יוצא מנקודת מוצא זו ומוסיף לכך את טענת ה"זכויות" שמדינה "חייבת" יעני, להעניק לאזרחיה. כל טענותיך נסתמות. מה שהגדרתו ה"דמוקרטית" לכאורה של מר כהן אומרת בפועל הוא שכל אזרח "זכאי" לחיות במדינתו כראות עיניו, לעשות ככל שיעלה על רוחו בתנאי שהוא לא יפגע ב .. "זכויות" חברו.
    לפי עניות דעתי, הגדרתו המודרנית וההומנית והמסתמכת אף על הלל הזקן, של מר נעמן כהן בטעות מאוד יסודית - יסודה. לדעתי, האדם הוא יצור חברתי, בדיוק כמו הנמלים או הדבורים ועוד חיות אחרות. בכדי להתקיים באיכות חיים סבירה הוא זקוק לחברה, לקהילה. האדם אינו מסוגל לספק לעצמו את כל צרכיו. הוא זקוק לאיכר שיספק לו את מזונו. הוא זקוק לבעלי מקצוע שיספקו לו את בגדיו, נעליו, בידורו, השכלתו, בריאותו וכל שאר צרכיו, החומריים והרוחנים. בקיצור הוא יכול לקיים אורח חיים איכותי רק בתוך קהילה איכותית שהוא בונה בעצמו בעמל וניסיון של דורות. בניגוד לנמלים ולדבורים, הוא נולד עם רצון חופשי ללא כל גנים המכתיבים לו את תפקידיו במהלך חייו. מכאן שאיכות חייו תלויה באיכות התנהלות הקהילה שבה הוא חי וזה תלוי בניסיון המצטבר של אותה קהילה במהלך ההיסטוריה של קיומה. במשפט מוסגר אוסיף כאן הערה קטנה והיא שלעניות דעתי, התורה (כלומר מצוות התורה) שניתנו לנו מבורא העולם דרך משה רבנו, תפקידה (תפקידם) הוא להדריך את הקהילה או המסגרת הלאומית (מספר קהילות במשותף) בבחירת ההתנהגות של הפרטים בתוך המסגרת הלאומית, במטרה להשיג את איכות החיים המירבית האפשרית.
    בדורות קודמים (לפי הפלת בתי המלוכה) היה זה תפקידו ואחריותו של המלך או השלטונות, לדאוג לרווחת התושבים ולספק להם חוקים טובים ונכונים שיאפשרו להם לקיים חיים איכותיים עד כמה שאפשר. עם הפלת בתי המלוכה והמעבר לרפובליקות או דמוקרטיות, האחריות על קביעת החוקים ואיכותם במדינה, נותרה יתומה - ללא אב ואם. נראה שהיום, רוב בני האדם מצפים, כי שופטי בתי המשפט, החחכמים והנבונים או לחילופין נבחרי העם היושבים בפרלמנטים ובכנסת, יחוקקו את החוקים המתאימים והטובים. אך אליה וקוץ בה. גם המחוקקים וגם השופטים תלויים בדעת הקהל, כלומר בתוצאות הבחירות. מה שמתרגם מייד למצב בו דעת ההמון קובעת את דעתו של המחוקק. ואם קיימותש בתוך ההמון גם קבוצות לחץ היודעות לנצל לטובתן את ה "זכויות" אתה מקבל חברה עם "חוקים" התפורים במיוחד למילוי גחמות של בודדים.

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן אלכס. בהחלט מסכים עם גישתך.

      מחק
  2. יום אחד נסכים בכל התחומים. גם באלה שיתכן והיום אנו עדיין חלוקים בהם.

    השבמחק