יום חמישי, 9 בפברואר 2017

בעיטת פתיחה

בלי קשר לתוכנו ופרטיו, "חוק ההסדרה" יוצר דינמיקה. הוא משנה תודעה, משנה את שיח, משנה את המפה והעמדות הפוליטיות. הוא רק צעד קטן בדרך ארוכה, אבל הוא פריצת דרך. 


בס"ד
י"ג בשבט, תשע"ז

מדהים אותי שיש כאלה, ודווקא בימין, שלא מבינים את משמעות של "חוק ההסדרה". כי בשמאל מבינים אותה היטב, ולכן הם זועקים עד לב השמיים. וגם ברשות ובאיחוד האירופי מבינים, ולכן הם נכנסים ללחץ. אבל בימין אנשים התרגלו לחיות בבונקר ולא מסוגלים להוריד את הקסדה ולהחליף דיסקט.

ניתן לראות כמובן את חצי הכוס הריקה שב"חוק ההסדרה". מה חצי – שלושה רבעים ריקים. רשימה של כל מיני חסרונות ומגרעות מכל מיני סוגים ומינים. צודק לחלוטין מי שטוען שבסופו של דבר נצטרך להחיל ריבונות מלאה. פשיטא. חכמה קטנה. אבל השאלה היא איך מתחילים לצעוד לשם. וכל מסע מתחיל בצעד קטן. החכמה איננה לכתוב מצעים על איך צריך להראות העתיד. החכמה היא, כפי שמלמד אותנו הרב קוק, איך "להוביל את החיים מן ההווה אל העתיד".

כי ניתן לראות ב"חוק ההסדרה" גם את רבע הכוס המלאה, את התהליך שהוא מחולל, את התודעה שהוא יוצר, את האתגר שהוא מעמיד מול הבג"ץ, את התיגר שהוא קורא עליו, את האיום (בין היתר בהחלת הריבונות) שהוא מציב מולו, את השינוי שהוא יוצר בשיח הציבורי ובמפה הפוליטית ועוד ועוד.

ניתן לראות אותו כתחילתה של פריצת דרך, כמאמץ להוביל את הליכוד כולו, ואת נתניהו עצמו, לתחילתה של דינמיקה אחרת מזו שהכרנו עד עתה. כשיתחיל התהליך, ויצבור תאוצה, ויצא לדרך, יתברר אמנם שהוא לא יכול להיות סוף פסוק. אבל ללא תחילת פריצת הדרך – לא נגיע ליעד לעולם. כשיתחיל התהליך, יקבלו מוליכיו אומץ. יתברר להם, בניגוד לפחדיהם המרובים, שהעולם לא ממש נופל עליהם. עם האוכל יבוא התיאבון. וגם הביטחון העצמי. משיצאו לדרך יתבררו טוב יותר הכיוון והיעד. כשמטפסים בהר הגבוה הפסגה הסופית איננה מתגלה עם הצעד הראשון, אלא רק בהמשך הדרך.

ברור שבג"ץ יפסול אותו. אז מה. שיפסול. אדרבה. מצוין. הפסילה תחייב תגובה. וכל מיני תגובות תיתכנה. כל מיני הפתעות. חלקן אפילו לא עולות כרגע בראשם של המגיבים עצמם. משנגיע לגשר יפתחו אופקים חדשים לחלוטין. העניין הוא במעבר מבלימה להכרעה. חוק ההסדרה יוצר דינמיקה. מזה בדיוק השמאל חושש. "חוק ההסדרה" משנה תודעה. הוא רק צעד קטן בדרך ארוכה, אבל הוא פריצת דרך. בעיטת פתיחה.

אם ניקח משל מתחום משחק הכדורגל נוכל לדבר על קבוצה שהייתה בבונקר מחצית שלמה ועמדה באינסוף התקפות של הקבוצה הפייבוריטית בלי שאלה הובילו לכיבוש שער. הקבוצה המתגוננת תפסה ביטחון, ועלתה למחצית השנייה בתחושה שאפשר לחולל הפתעה; שניתן לנצח. התחיל משחק אחר לגמרי, כמו שאוהבים לומר הפרשנים. והנה, אחרי עשר דקות של מתקפות בלתי פוסקות, שבהן הפייבוריטית היא שמצאה עצמה מתגוננת, נורה לשערה "פגז" אימים מחוץ לרחבה. השוער מתח את איבריו, והדף אותו. ואז, עוד כדור – למשקוף.

הציניקנים, קטני המוחין, טוענים בצדק שלא קרה כלום. שעד שלא מכניסים להם חמישייה, הכול פוליטיקה. אבל מי שמבין בכדורגל, מסתכל על התהליך, על הדינמיקה, על הפאניקה וחוסר הביטחון שאוחז בקבוצה המתגוננת, ועל הביטחון העצמי שתופסת זו שמתקיפה. הוא מבין מצוין שהשער יבוא. כך או אחרת. שאלה של זמן.

מי שבאמת רוצה בניצחון, מעודד את הקבוצה. למרות שעד עכשיו היא הסתגרה בבונקר. ולמרות שעדיין לא הבקיעה כלום. אחרים, חכמים קטנים, מצקצקים ומסבירים למה זה עדיין לא זה.

אנחנו קוראים השבוע על קריעת ים סוף. לא רק בתורה. גם בעיתונים.



2 comments: