הממד הסוציו-פוליטי של "המהפכה האמונית". שיחה מוקלטת.

בעקבות ובתוספת למאמר שפירסמתי כאן "מדוע אינני תומך בפייגלין", אני מביא כאן שיחת-חברותות שכבר פירסמתי בבלוג לפני כשנתיים וחצי, ועוסקת במקומו של הציבור הדתי-לאומי בתהליך.
למי שמתעניין בעומק התהליכים, ואיננו מסתפק בסיסמאות.
(עיקר הנושא, מהדקה ה-11:11 ואילך. עד לשם - מדוע גרמה מלחמת יום הכיפורים לשבר, וזרעה ייאוש).
כל השיחה כולה - 27 דקות.

http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http%3A%2F%2Fpod.icast.co.il%2Fbd3204a2-33e8-4e3a-af39-820aa67c5030.icast.mp3&IndexID=457898&name=iCast#.UoHrhGrVe4o.blogger

מדוע אינני תומך בפייגלין

השכבה הסוציו-פוליטית של התהליך היא תנאי הכרחי להוצאתו אל הפועל. אידיאות אינן מרחפות באוויר. הן מופיעות בתוך ציבור מגובש, בעל תודעה, שנושא חי ומגשים אותן. לא בן גוריון יסד את מדינת היהודים, אלא בן גוריון כמנהיגה של ההתיישבות העובדת והסוציאליזם הציוני.

רבים שואלים אותי שוב ושוב מדוע אינני חובר לתנועת "זהות" שהקים משה פייגלין, ואני מתחמק מלענות על כך פומבית. הסיבה לכך היא שאני חבר של משה פייגלין ושל כל החבורה היקרה הנאמנה והמסורה שמאחוריו, וקצת קשה לי לצאת כנגדם בפומבי.

ובכל זאת, כנראה הגיע הזמן, צריך להתייחס. לשאלה הזו יש לי שלוש תשובות עיקריות, אבל הפעם אתמקד באחת מהן: הממד הסוציו-פוליטי.

כשהתחלנו להוציא לאור את עלוני "לכתחילה" ויסדנו את תנועת "מנהיגות יהודית", בעקבות הסכמי אוסלו, המטרה הראשונה והעיקרית שלנו הייתה – ליצור תודעת מנהיגות בציבור האמוני.

המהפכה האמונית איננה רעיון של אדם אחד. היא לא מתחילה ולא נגמרת בו. "המהפכה האמונית" היא תהליך אלוקי, רב שכבתי, חלק מהנהגת רבש"ע את ההיסטוריה. היא קודם כל זרם חיים אלוקי, שמתלבש ומופיע כתהליך היסטורי. זרם זה חודר להכרה, נעשה מודע, מתגלה ומתפענח בתודעה, ומתנסח כאידאה (הרב קוק ותלמידיו). משם הוא ממשיך ומשתלשל, מתלבש בלבוש סוציו-פוליטי, בבני אדם ממשיים, בהופעה ציבורית דווקא, בציבור האמוני. משם זרם החיים הזה יורד מתגשם ומופיע במציאות הממשית בתנועה אידיאולוגית-פוליטית. ורק בסופו של דבר – כקצה קרחון – הוא מונהג פוליטית על ידי אדם מסוים.  

את הסכמי אוסלו לא ראינו בזמנו רק כטעות אסטרטגית או מדינית; הם היו עבורנו סימן מובהק לתהליך עמוק הרבה יותר של שקיעת האידאה הציונית ההרצליאנית, ומתך כך גם שקיעת שכבת ההנהגה שהגשימה את האידאה הזו, שהובילה את הציונות ובנתה את המדינה – ההתיישבות העובדת והשמאל הישראלי. בעקבות הרב קוק הבנו שאת האידאה הזו, ואת שכבת ההנהגה הזו, עתידות להחליף אידאה חדשה, אמונית, ושכבה ציבורית חדשה, שמסוגלות לחבר את שיבת ציון לשורשיה הישראליים המקוריים, כתנאי לחידוש נעוריה – ציבור חובשי הכיפות הסרוגות. "חילופי משמרות" בתהליך שיבת ציון הגדרנו זאת; חילופי אליטות.

אבל לפני עשרים שנה הרעיון שהציבור האמוני צריך לחתור להנהגה על מנת להוביל את השלב הבא של שיבת ציון, היה הזוי, זר ומוזר, לרוב אנשיו. את תפקידנו ראינו ביצירת תודעת הנהגה בציבור הזה ובנציגיו הפוליטיים. ראינו את העיקר בציבור, לא באיש כזה או אחר.

השכבה הסוציו-פוליטית של התהליך היא תנאי הכרחי להוצאתו אל הפועל. אידיאות איננן מרחפות באוויר. הן מופיעות בתוך ציבור מגובש, בעל תודעה, שנושא חי ומגשים אותן. לא בן גוריון יסד את מדינת היהודים, אלא בן גוריון כמנהיגה של ההתיישבות העובדת והסוציאליזם הציוני (אם נתעלם לרגע לצורך העניין מתפקידם של הימין והמחתרות).

בספר "המהפכה האמונית" הקדשתי חלק שלם, שישית ממנו, לנושא: "חלק רביעי: חילופי משמרות – הממד הסוציו-פוליטי". מעולם לא חשבתי שרשימה פוליטית עם תומכים מזדמנים, יכולה באמת לחולל שינוי כל כך יסודי בהיסטוריה של "שיבת ציון". מעולם לא חשבתי, שהשאלה המרכזית היא מי עומד בראשה. היה לי ברור שהתנועה הפוליטית המדוברת חייבת להיות ייצוג טבעי של ציבור "הכיפות הסרוגות".

לכל המהלכים הפוליטיים של "מנהיגות יהודית", הן מחוץ לליכוד והן בתוכו, הייתה מבחינתי מטרה אחת עיקרית: לעורר, ליילד ולגבש, תודעת מנהיגות בציבור האמוני. היה לי ברור שהמהפכה הזו תצמח ממנו, כציבור; שאין ולא יכול להיות לרעיון הזה שום תשתית ציבורית, סוציו-פוליטית אחרת.

ככל שהלכה והתפתחה "מנהיגות יהודית", והבשורה שהיא נשאה נקלטה בציבור היעד וגם במעגלים נוספים, תודעת ההנהגה הלכה והופנמה בציבור האמוני. המהפך שביצע נפתלי בנט ב"בית היהודי", סימן מבחינתי את השלמת המשימה של "מנהיגות יהודית". לא עליך המלאכה לגמור. עבור נפתלי בנט – והרבה יותר חשוב מזה, עבור הדור החדש של הכיפות הסרוגות – ההנהגה כבר איננה מילה גסה. להיפך, היא טבעית ומובנת מאליה. אדרבא. נוצר כוח פוליטי מגובש ומשמעותי, ביטוי אותנטי של הציבור האמוני, שנמצא בעמדת זינוק להגשמת ייעודו – הנהגת שיבת ציון להמשך דרכה ההיסטורית.

האם בנט והבית היהודי מושלמים? האם הם התגשמות החלום של המהפכה האמונית? רחוק מזה. אנחנו לא חיים בעולם של מלאכים. אבל אנחנו כן חיים בתוך תהליך היסטורי אלוקי, והתהליך עצמו מבשיל את האדם המוביל אותו, את הציבור שמסביבו וגם את ציבור היעד – הרוב היהודי במדינה. התהליך לא מתחיל באדם שמוביל אותו; הוא מסתיים בו, יוצא באמצעותו אל הפועל.

נכון אמנם ש"המנהיג עושה את ההיסטוריה" אבל לא פחות נכון מכך, ובאמת הרבה יותר נכון – ש"ההיסטוריה עושה את המנהיג". מהפיכות היסטוריות בסדר הגודל המדובר איננן פרי מאמציו והשתדלותו של האדם. הן בראש ובראשונה תהליך אלוקי, והיסטורי, שהאדם מכיר בו, נענה לו, בוחר בו, ומקבל על עצמו להוציא אותו לפועל. "פועל עם א-ל". הכול צפוי והרשות נתונה.

לכן השאלה איננה מי "גדול" יותר, או מי "אמוני" יותר, פייגלין או בנט, שאלה שגם עליה יש לי הרבה מה לומר. השאלה היא האם מי שמקבל על עצמו להוביל את המהלך, מחובר לכל סדר ההשתלשלות שלו – אידאית, אידיאולוגית, ציבורית ופוליטית; האם הוא חלק טבעי מכל המכלול שמוליד את התהליך, על כל שכבותיו; האם הוא יונק את עוצמתו, כוחו, ביטחונו ויכולותיו, מכל המכלול הזה על כל שכבותיו; או שהוא כוכב בודד, ויהיה אפילו דוד המלך בכבודו ובעצמו.

מי שמנותק מהסביבה התורנית, האידאית, הציבורית, והפוליטית הזו, לא יוכל להוציא את התהליך לפועל.

מסיבות שונות בחר פייגלין להתנתק – כעיקרון – מהציבור היחיד שמחולל, בעידננו זה, את המהפכה האמונית. פייגלין מזלזל בו, מבקר אותו, לועג לו, בז לו וממשיך לכנותו "מגזרי", למרות שהציבור הזה כבר לא נמצא היכן שהיה בשנות ה-90, כשהתחלנו את המהלך.

המגרעות והחולשות האידיאולוגיות והפוליטיות שלנו – והפיצול לשלוש-ארבע רשימות לכנסת היא מהגדולות שבהן – לא תיפתרנה על ידי יצירת רשימות פוליטיות מזדמנות. הן מחייבות בנייה, סבלנות, הזדהות ואורך רוח. אין קיצורי דרך ואין מעקפים. הציבור הזה, הציבור האמוני, כציבור וכפרטים, כבר עתה בולט באיכויותיו מעל ומעבר לכל נורמה ציבורית בישראל, והוא עוד ילך ויגדל. משום מקום אחר לא יבוא השלב הבא של שיבת ציון. (לכן, אגב, ההליכה המשותפת של "הבית היהודי" עם "האיחוד הלאומי" היא קריטית, והפרישה של "יחד" הייתה מופרכת).

מי שאצה לו הדרך, מי שאין לו סבלנות, מי שהציבור הזה עדיין איננו מתאים לו, מספק אותו, טוב מספיק בעיניו, או עומד בנורמות שלו – הוא בבחינת דוחק את הקץ.

אגב, אילו חלילה היה נפתלי בנט מתנתק מהציבור הזה במובן הפוליטי – כיחיד, או בראש חבורה מצומצמת – והולך לחפש את עתידו הפוליטי בליכוד למשל, הייתי כותב לו אותם דברים בדיוק. (אינני מתייחס כאן לאפשרות שהציבור האמוני כולו, ככזה, ישתלב בליכוד טכנית, באפשרות כזו יש לדון לגופה).

את המהפכה האמונית, שכל מי שעיניו בראשו רואה שאנו בעיצומה, ניתן להנהיג רק מתוך, מכוח, בהשראת ובגיבוי – הציבור האמוני. ומתוך ייצוגו הפוליטי.

גם דוד המלך, אגב, "מגזרי" היה. הוא לא התבייש למלוך תחילה שבע וחצי שנים על שבטו, יהודה, ורק אחר כך, ומתוך כך(!), הכירו במלכותו גם כלל ישראל.

כל מהפכה היסטורית זקוקה לבסיס הציבורי הטבעי שלה.

היבדלות לצורך חיבור

שנות הדור בהן "פרש" הציבור הדתי-לאומי מהחברה הישראלית – לפחות הגרעין האידיאליסטי שלו – והתרכז במפעל ההתיישבות, אפשרו לו ליצור לעצמו זהות מובחנת ולפתח תודעה עצמית, כציבור וככוח ייחודי באומה. מה שהפך אותו ל"ציבור האמוני"

בס"ד

ה' באדר א', תשע"ו

הריאיון ב"מקור ראשון" עם פרופ' יוסי כץ, חתן פרס ישראל המיועד בתחום חקר הגיאוגרפיה, מאלף: "כץ, שהיה מראשוני המתיישבים באפרת בשנות השמונים, החליט לאחר ההתנתקות לעבור עם אשתו לכפר-תבור, כמעשה של "התנחלות בלבבות". לדבריו "הצורך לכך בא מתוך השקפה שציונים-דתיים מצווים היום להשתלב בחברה הכללית. אי אפשר לדבר במושגים של 'כלל ישראל' ו'כל ישראל ערבים' ולהישאר בשכונות שלנו וביישובים שלנו.... כל מיני דעות קדומות אינן רלוונטיות כאן – יש כיבוד הדדי בצורה בלתי רגילה והמון פעולות משותפות...בשונה מהגרעינים התורניים, אנחנו מאמינים בהתערות מוחלטת...יש שם [בגליל] מצוות יישוב הארץ כמו ביהודה והשומרון, אם לא יותר".

פרופ' כץ צודק כמובן, אלא שהוא מפספס דבר מה חשוב: התהליך הזה של התחברות טבעית מחודשת ל'כלל ישראל', תהליך מבורך כשלעצמו, התאפשר בעקבות התהליך הקודם לו – תהליך ההיבדלות.

שנות הדור בהן "פרש" הציבור הדתי-לאומי מהחברה הישראלית – לפחות הגרעין האידיאליסטי שלו – והתרכז במפעל ההתיישבות, אפשרו לו ליצור לעצמו זהות מובחנת ולפתח תודעה עצמית, כציבור וככוח ייחודי באומה. מה שהפך אותו ל"ציבור האמוני".

לפני כן, היה הציבור הזה "סרח עודף" לציונות החילונית, גלגל חמישי בעגלת הציונות. ככזה הוא לא יכול היה ליצור "כבוד הדדי". הוא נמחץ תחת הזהות החילונית. הוא היה תה-קפה, דתי-לאומי. גם וגם. הטשטוש הזה פגע הן בו עצמו, והן ביכולתה של החברה החילונית שמסביבו לקבל אותו, ולקבל ממנו.

חוסר הזהות הזו, לא אפשר מפגש הדדי מועיל.

אחרי שנות דור ההתיישבות, כשבזכות ההיבדלות – הגיאוגרפית, האידאית, והסוציולוגית – פיתח הציבור הזה את זהותו העצמית, ברר את עניינו, והוכר גם בכלל האומה – בין היתר בזכות "רצח האופי" שנעשה לו על ידי השמאל הישראלי – כציבור מובחן, הנושא בשורה משל עצמו, בעל דרך ייחודית בהיסטוריה של הציונות, ציבור אחראי, בוגר ותורם, ציבור מוביל; אחרי התהליך הזה, כשהוא חוזר ומתערה בחברה הישראלית "בקיבוץ, במושב, בעיר ובעיירה" כדברי פרופ' כץ, הוא מגיע ממקום סוציולוגי שונה:

הן הוא עצמו בא למפגש כבעל זהות עצמאית מבוררת, והן החברה שמסביבו רואה אותו כזה. עכשיו, בתנאים הללו, המפגש הזה בריא ומועיל.

התהליך הזה, כפי שמופיע במקורות של פנימיות התורה, מוגדר כ"הבדלה לצורך המתקה"*, היבדלות שהיא תנאי לחיבור. זהו, אגב, גם ההיגיון שעומד בבסיס ההדרכה התורנית של חינוך נפרד לבנים ובנות. רק אחרי שכל אחד מהם מפתח את זהותו שלו בלי הפרעה וטשטוש  – יכול להתאפשר מפגש פורה ובריא.

יוסי כץ חש שהוא יכול לחיות בשלמות בכפר תבור. אפשרות זו הפכה לממשית, הן משום שהוא בא לשם היום בשל מפותח ובעל זהות ברורה, והן, כאמור, משום ששכניו בכפר רואים אותו ככזה, ופוגשים אותו ככזה, מפגש שמועיל לכולנו.

אם כן, כשאנחנו "מכים על חטא" ההיבדלות של ההתיישבות ביש"ע מהחברה הישראלית בדור האחרון – כדאי שנבין גם את החשבון הזה.  

*למדתי עקרון זה מהרב יצחק גינזבורג שהייתי תלמידו במשך שנים רבות.  

"תג מחיר" – יומן אישי – פרק ד'

השלב הבא בהתפתחות העניינים היה משמעותי מאד. בוקר אחד התעוררתי מוקדם לקולן של קריאות, קולות שירה, וצעקות מתחת לביתי. התברר שכמה ילדים עמדו מול ביתו של שכני הקרוב שמואל (שם בדוי) – מצדו השני של ביתי – וקראו לעומתו קריאות גנאי, שרו לו שירים מעליבים וכדומה.

הילדים הללו, כחמישה במספר, היו בניהם הקטנים של אותן שתי משפחות שילדיהן מהווים את הגרעין המרכזי בחבורה. ילדים בני 10-12. אולי גם פחות. פתחתי את החלון, צעקתי עליהם בכל כוחי והם נפוצו לכל עבר.

שמואל הוא יהודי יקר, מוזיקאי מוכשר, בעל תשובה יליד ארה"ב, הנוטה לסגנונו הדתי של הרב שלמה קרליבך. מטבע הדברים הוא גם הומניסט. הוא עוסק, בין היתר, במפגשים עם ערבים מהסביבה, מפגשים שאותם יוזמת חבורה קטנה מיישובי גוש-עציון, מתוך שאיפה כנה לדו-שיח והבנה בין הצדדים. דיברתי אתו רבות בנושא, והערכתי מאד את רגישותו, אם כי לא האמנתי שמשהו רציני עשוי להתפתח ממפגשים אלה.

חטאו של שמואל הייתה תגובתו לאירוע פציעת-שריפת המשפחה הערבית ברכבם, אירוע שתיארתי בפרק א' של היומן. שמואל כאב את הפגיעה הזו, והלך לבקר את הפצועים הערביים בבית החולים על מנת הביע בפניהם את צערו כאבו ומחאתו נגד המעשה. צוות של ערוץ 2 שהזדמן למקום, ראיין אותו לכמה שניות ונתן לו הזדמנות פומבית להביע את מחאתו. ביקור זה נתפס על ידי הנוגעים בדבר כהודאה שלפיגוע בקבוק התבערה אחראים תושבים מבת-עין.

זה היה חטאו של שמואל, על כך הוא זכה לכינויי גנאי כמו, שמאלני, משת"פ, שתול וכדומה, ועל כך הוא "סומן" על ידי הנערים. בשיחה שיזמתי עם אחד מהוריהם שמעתי ממנו שדווקא טוב שהילדים "העמידו אותו על מקומו".

והייתה התפתחות נוספת בעניין שמואל: שבת אחת הוא הוזמן על ידי גבאי בית הכנסת להיות שליח ציבור בתפילת מוסף. מוזיקאי מוכשר, אמרנו. אחד ממבוגרי היישוב יצא במחאה מבית הכנסת, חבורת "חסמבה" יצאה מיד בעקבות, והם ניהלו תפילת מוסף "אלטרנטיבית" במבואת בית הכנסת.

שמואל "זכה" לעוד הצקות, העלבות ורדיפות ילדותיות מסוג זה. עקבתי אחרי ההתפתחות, ניסיתי להסביר למבוגרים שהיו אמורים להיות "אחראיים" את סכנתה, אבל "אין קול ואין עונה". לא היה עם מי לדבר. הופתעתי מהקלות והספורטיביות בהן שמואל התייחס לתופעה.

לבסוף לקח שמואל את משפחתו הצעירה והמקסימה – ועבר ליישוב אחר. מעולם לא שאלתי אותו מדוע.

זהו חברים. כאן קבור הכלב. אלה נראים עניינים ילדותיים, פעוטים וטרחניים, אבל משמעותם חובקת עולם. בכדי להבין את משמעותה ההרסנית של תופעת "תג טרור" לא צריך יותר מזה.

אצלי האירועים הילדותיים הללו – הדליקו את כל הנורות האדומות.

הבנתי מיד: "תג מחיר" מתחיל נגד ערבים, עובר במהירות לפעולות נגד שוטרים, מיד בהמשך גם כנגד חיילים (פרטים בהמשך), ומתדרדר באופן הכרחי ובמהירות מסחררת לפעולות נגד אזרחים יהודים (כנ"ל, פרטים נוספים בהמשך). כאן הכול היה עדיין ברמת "חסמבה" ילדותית, אבל הדינמיקה הזו מובילה בקו ישר לאסון לאומי.

משני האירועים המינוריים-ילדותיים הללו הבנתי: "תג מחיר" יגבה מחיר קודם כל מהיישוב עצמו (והוא גובה, פרטים בהמשך) ויביא לסכסוכים פנימיים, סתימת פיות, השתקות, איומים אילמים וגם אלימים. הבנתי מיד: תופעת "תג מחיר" היא רעל פנימי שמפרק כל רקמה חברתית אורגנית והורס אותה מבפנים. סכנתו לערבים מתגמדת לעומת סכנתו ההרסנית ליישוב, להתיישבות, לאומה, למדינה ולגאולה.

(המשך, אי"ה, יבוא)

        

"תג מחיר" – יומן אישי – פרק ג'

בס"ד

את הפרק הקודם סיימתי בתיאור הקריאה שקראתי בבית הכנסת לציבור: "גם אנחנו אשמים. האחריות לכך שהנערים הללו נעצרו מוטלת גם על כתפינו. ייתכן שהיינו יכולים למנוע מהם להגיע למצב כזה. ושתקנו".

התגובה לה זכו דברי הייתה מאלפת ולימדה אותי רבות. הרוב שתקו. שניים שלושה חברים (מתוך כמה עשרות) מיהרו למחות על דברי והביעו הבנה מסוימת למניעים של הנערים (על ההנמקה שלהם ועל משמעותה וסכנותיה אדון בהמשך היומן).

מה שחשוב הוא – שהרוב שתקו. רוב הציבור בבת עין רוצה לחיות את חיי היום-יום. הוא לא עסוק בערבים, באידיאולוגיות, באידיאלים לאומיים וכדומה. הוא מטופל בילדים. ברוך השם הרבה ילדים, ובבעיות פרנסה, והשאלות שמעסיקות את אנשי "תג מחיר" אינן חלק מחייו. כל שאיפתו הרוחנית היא לקום למניין בבוקר, לטבול לפני כן במקווה אם אפשר, למצוא זמן במשך היום ללימוד תורה ככל הניתן, ואם מזדמנת פה ושם שעה פנויה – ללכת להתבודד עם ריבונו של עולם בחורשות היפות שבפאתי היישוב.

לרוב התושבים ביישוב אין בכלל כלים להתמודד עם הסוגיה. מצד אחד הם רואים את הפרעות שמחוללים הערבים, והם חוו את רציחתם של שני בני היישוב על ידי רוצחים ערבים ליד ובתוך היישוב. הם גם רואים את אוזלת ידם של המדינה, כוחות הביטחון וצה"ל בהתמודדות מול הטרור הערבי. מצד שני, באופן הכי טבעי, הם שומרי חוק מטבעם ואינם מחפשים עימותים, לא עם הערבים, לא, להבדיל, עם הרשויות, ובעיקר – לא עם חברים ביישוב.

היישוב בת עין מורכב מ"חוזרים בתשובה" מכל הסוגים המינים והגוונים של עולם התורה. הישיבות בהן רובם למדו, והרבנים מהם רובם יונקים, לא עסקו בשאלות מן הסוג שהעלתה הפרשה. ההדרכה של הרב קוק וממשיכי דרכו, ביחס למדינה, לציונות, לערבים ולארץ ישראל, איננה חלק מעולמם הרוחני, ולכן אין להם כלים להבנת ההדרכה התורנית הנכונה בסוגיה. הם באמת לא יודעים מה לחשוב או מי צודק – ולכן שתקו.

בהמשך למדתי, ובהופעת "פרשת דומא" על סדר היום הציבורי נוכחתי שוב, עד כמה הציבור מבולבל בהתייחסותו לפרשה. לא רק הציבור בהתיישבות, אלא גם תומכי-ימין רבים. הרוב הדומם בימין. למדתי עד כמה גם לציבור הרחב אין כלים אידיאולוגיים ורוחניים לעצב לעצמם עמדה מוסרית ואידיאולוגית ברורה בנושא.

התדמית של היישוב בת עין היא של "יישוב קיצוני", אבל ככל תדמית תקשורתית היא כוזבת. בישוב בת עין מתגוררות כמאתיים וחמישים משפחות, כן ירבו. בערך 5-6 משפחות הן משפחות שתומכות בפעולות "תג מחיר", ונותנות להן גיבוי אידיאולוגי ותורני. (כ- 2-3%!). לא מדובר על תמיכה מבצעית. המבוגרים הנ"ל אינם מעורבים בביצועים ואינם יודעים עליהם לא קודם המעשה, ולא אחריו. (אל דאגה, אינני חושף כאן שום דבר שאינו ידוע). אבל הם נותנים לנערים לפחות תחושה שהם גיבורים. לגיטימציה. ילדיהם של שתיים-שלוש מן המשפחות הללו בלבד מעורבים בפעולות האמורות. שאר הילדים באים ממשפחות שבהן ההורים לא תומכים בעניין או מתנגדים לו במפורש, אבל אינם מסוגלים לעצור את ילדיהם מלהצטרף לתופעה.

הנערים, מטבעם, אוהבים "אקשן". פעילויות מסוג "תג מחיר" מלהיבות אותם ומעוררות את דמיונם ואת גאוותם. לכן, למרות שהגרעין המרכזי מורכב מבניהן של אותן שתי משפחות שמעודדות או נותנות גיבוי לילדיהם – ובמקרה או לא יש להם הרבה ילדים-בנים – הילדים האחרים רק נגררים אחריהם ורובם אינם שייכים לגרעין המרכזי.

עוד חשוב לציין שדווקא אותם ילדים שבגרעין המרכזי, הם היותר "תורניים" ביישוב. הם מקפידים יותר על מצוות ולומדים יחסית יותר תורה מחבריהם האחרים. יותר "דוסים". ביסודם הם נערים טובים, אכפתיים ויותר מכך: אידיאליסטים. תופעת "תג מחיר" עבורם היא חלק מ"היראת השמיים" שלהם, מעבודת השם, חלק ממחויבותם לתורה, דבר שמגייס מתוכם יותר כוחות, חיוניות ואמונה בצדקת הדרך, והופך את כל הסיפור למסובך ומורכב הרבה יותר.

צריך להיות ברור: לא מדובר ב"מחתרת". לא בארגון מסודר. לא בלוחמי חופש חרות או מלכות, "מורדים" וכדומה. זה הרבה יותר קרוב ל"חבורת חסמבה". התלהבות ילדותית טבעית ואופיינית. אבל העובדה הזו איננה גורעת מגודל האחריות. הנקודה החשובה להבנה היא שגם התלהבות ילדותית שכזו מסוגלת, כשהיא לא מטופלת נכון ולא זוכה להתייחסות וטיפול, להביא לנזקים גדולים.    

"תג מחיר" – יומן אישי – פרק ב'

בס"ד

ל' בשבט, תשע"ו

את הפרק הראשון, שבו תיארתי את מעצרם של שלושה נערים מבת עין בעקבות חשד לנטילת חלק בפעולת "תג מחיר", ובמיוחד את זעזועי ממעצרו של נחומי, בנם של שכני הקרובים, ילד בן 12.5, סיימתי במילים: "אבל מה שזעזע אותי יותר מכל היא ההכרה שגם לי ישנה אחריות לדבר. ראיתי סימנים מוקדמים להשתרשות התופעה בקרב מספר נערים אצלנו ביישוב, ידעתי בברור לאן כל זה מוביל – ושתקתי".

ועכשיו אמשיך:

את תחילת התופעה הזו של חבורת נערי "תג מחיר" בבת עין, זיהיתי חודשים רבים לפני כן. מדובר ב-10-15 נערים בגרעין העיקרי. הנערים היו אז בני 16 שנים עד 19 לערך. יכול להיות שהיו כמה מבוגרים יותר. ראיתי אותם מסתובבים בגאווה לבושי חולצות אחידות עם כתובים פרובוקטיביים. ראיתי כתובות כגון "נקמה" ו"מוות לערבים", שרוססו ברחבי הישוב. ראיתי אותם מסתודדים ומתקבצים בצורה מעוררת חשד. היו כמה אירועים מינוריים מוקדמים יותר, ובעיקר, ראיתי אותם נפגשים עם עשרות נערים מסוגם, בכל מיני מפגשים מזדמנים כאלה ואחרים. במפגשים אלה השתתפו עשרות נערים, מישובים, מאחזים וגבעות ביהודה והשומרון, ולי היה ברור על מה הם מדברים, אלו סיפורי גבורה הם מספרים זה לזה, אלו טכניקות ביצוע הם "מגלגלים" וכיצד רק למי מהחבורה שיש רקורד מסוים מאד – "יש כבוד". ראיתי את האתוס הולך ורוקם עור וגידים.

היו באוויר כל מיני ידיעות על פגיעות כאלו ואחרות בערביי הסביבה. עקירת עצים, עימותים נגד ערבים שהתקרבו לגבולות היישוב. זריקת אבנים על רכבים ערביים בפריפריה הקרובה. מעשים ממשיים לא ראיתי. אבל גם לא הייתי זקוק להם בכדי להבין לאן כל זה מוביל. הכרתי את הרקע האידיאולוגי, את המקורות הרוחניים מהם הם ניזונים, את האווירה, וזה היה מספיק בכדי לדעת.

אני חייב להדגיש: לא הפגיעה בערבים חפים מפשע, לא העובדה שבני אדם נשרפו, לא המעבר על חוקי המדינה או התורה, לא "הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית", לא תדמית היישוב, לא מה יגיד השמאל, לא מה תרקח מזה התקשורת, לא אידיאולוגיה או מושגים מופשטים, לא "ממלכתיות" – לא כל אלה גרמו לי לעיקר הזעזוע באותו בוקר. למרות שהייתי ער גם לכל אלה, את מקומם המדויק, חשיבותם ומשמעותם בררתי לעצמי רק בהמשך. מה שזעזע אותי באותו בוקר היה אישי לחלוטין: שנחומי הקטן, אותו אני מכיר ככף ידי, מהחיתולים – ושהזדמן לי כשהיה בן 4 שנים להרים אותו חסר הכרה אחרי שנפל מצוק גבוה ליד ביתי ולפנות אותו במהירות, יחד עם אביו, למרפאה הקרובה – עומד לשלם מחיר נורא על מעשה שגם אם הוא עשה אותו, אין לו ולא יכול להיות לו שום מושג מה משמעותו.

מבחינתי כבר לא היה חשוב אם נחומי יורשע או לא (בסופו של דבר הנערים שוחררו ואחרי עוד מספר חקירות לא הועמדו לדין) אלא עצם העובדה שבכלל נפל עליו החשד, שהוא הגיע למעמד של חשוד, שהוא נמצא ב"מרתפי השב"כ". היה לי ברור שלא במקרה "נטפלו" דווקא אליו, ולא לעשרות רבות של נערים אחרים ביישוב.

תוך כדי תפילת שחרית ניגשתי לגבאי וביקשתי לעלות לקריאת התורה. אחרי הקריאה, ניגשתי לצד השני של הדוכן, עמדתי מול הציבור, דפקתי בכל כוחי על תיבת העץ המהדהדת וקראתי:

"גם אנחנו אשמים. האחריות לכך שהנערים הללו נעצרו מוטלת גם על כתפינו. ייתכן שהיינו יכולים למנוע מהם להגיע למצב כזה. ושתקנו". "גם אם הם לא יימצאו אשמים בסופו של דבר", אמרתי לציבור, "עצם העובדה שהם בכלל חשודים בדבר מסוג זה מחייבת אותנו לחשבון נפש".

בכדי לחזק את דברי, פתחתי את ספר "אורות" של הרב קוק, ספר שמיהרתי להוציא ממדף הספרייה בבית הכנסת לפני שעליתי לתורה, והקראתי מתוכו משפט קצר: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם [כל האנושות], וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, סימן הוא שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה (עמ' קמ"ט)"

(המשך, אי"ה, יבוא)  

"תג מחיר" - יומן אישי - פרק א'

בס"ד

כ"ט בשבט, תשע"ו

אירוע מכונן בחיי בשנים האחרונות אירע בקיץ 2012, לפני כשלוש שנים וחצי. קמתי בבוקר, ולפני תפילת שחרית נודע לי שנחום (שם בדוי), השכן החמוד, בן 12.5, בנם של השכנים בבית הסמוך לביתי, נעצר על ידי השב"כ ונמצא בחקירות. יחד עמו נעצרו אז עוד שני נערים תושבי היישוב.

יומיים-שלושה לפני כן נזרק בקבוק תבערה לעבר מונית ערבית שנסעה בכביש שיורד מגוש עציון לעמק האלה. ששה מבני המשפחה שנסעו בה נפצעו, בדרגות פציעה שונות. לא סתם נפצעו – נשרפו! המקום אמנם לא רחוק מבת עין, אבל גם לא רחוק יותר מכפר עציון או אלון שבות. הכביש הוא כביש ראשי. כל אלה לא גרמו לי לקשר את האירוע דווקא לבת עין, למרות שלא יכולתי לשלול את האפשרות שמדובר בפעולת "תג מחיר" שבוצעה על ידי כאלה שבאו מאזור אחר.

מעצרם של הנערים היה על רקע החשד שהם ביצעו את הפיגוע או היו מעורבים בו. הזדעזעתי. נחומי הקטן והחמוד, ילדון, שלא יודע בין ימינו לשמאלו, מעורב בדברים כאלה. מי הכניס לו רעיונות כאלה לראש. מי דחף אותו לכך. מי לוקח אחריות על כרטיס הביקור שילווה אותו כל ימי חייו. על החוויות בחקירה. על שנות המאסר שהוא יעבור. מה הביא ילדון קטן למעשים כאלה. מי הפיל על המשפחה תיק ייסורים יקר וכואב כזה (בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום כנגד הנערים).

לי היה ברור שנחומי הוא קורבן. אבל של מי ושל מה?

אבל מה שזעזע אותי יותר מכל הייתה ההכרה שגם לי ישנה אחריות לדבר. ראיתי סימנים מוקדמים להשתרשות התופעה בקרב מספר נערים אצלנו ביישוב, ידעתי בברור לאן כל זה מוביל – ושתקתי.

אבל לפני שאני ממשיך את הסיפור, נחוצה הקדמה קצרה:

רבים עסקו לאחרונה בתופעה של "תג מחיר", אבל רק מעטים מאוד מהם מכירים אותה באופן ממשי. מהשטח, מהחיים. לפרטי פרטים. רק מעטים פגשו באמת את הדינמיקה המיוחדת המניעה מפתחת ומאיצה אותה. איך בדיוק זה עובד. איך שלב ראשון, תמים וילדותי, מוביל בהכרח לוגי ברור לשלבים הבאים. מעטים עוד יותר מן העוסקים בתופעה מכירים את הרקע האידיאולוגי. את המקורות הרוחניים.

בשנים האחרונות, במין השגחה פרטית מיוחדת, נקלעתי לעמדת תצפית מיוחדת, שאפשרה לי ללמוד את כל אלה גם יחד – לא מהעיתונות, אתרי האינטרנט, או כל מיני מקורות מניפולטיביים אחרים – אלא מהחיים, ב"לייב", ממקור ראשון, בדרך כלל ממראה עיני. העמדה המיוחדת הזו כפתה עלי להתעמק בתופעה, לחקור אותה ליסודותיה, להבין את הדינמיקה שלה את משמעותה ואת סכנותיה, מה שהגדרתי לעצמי כ"סמינר בתג מחיר".

התופעה הזו הלכה ותפסה תאוצה לנגד עיני כתושב היישוב בת עין. ראיתי את הנזקים הכבדים שהיא מחוללת, קודם כל לנערים עצמם ולבני משפחותיהם, ליישוב עצמו כרקמה חברתית, להתיישבות ביהודה והשומרון, לחברה הישראלית כולה, למדינה ובעיקר – לתהליך הגאולה.

הבנתי שמדובר בברור חשוב מאין כמוהו לא רק ברמה היישובית או ברמת ההתיישבות, אלא ברור לאומי יסודי.

אקדים ואומר: עד שלא תוכח אשמתם של החשודים ברצח בדומא, הם עדיין לא אשמים, ומוקדם עדיין ליחסו ליהודים. יש לי ספק בדבר. אבל האמת היא שזה כבר לא משנה. העובדה שזה יכול היה (!) להתבצע על ידי יהודים, ושאין כמעט ספק שמטבעה של תופעת "תג מחיר", רצח מסוג זה או דומה לו עתיד היה להתבצע על ידי יהודים, היא היא הדבר החשוב הטעון ומחייב ברור. ועוד צריך להדגיש: אני עוסק כאן בתופעת "תג מחיר". הרצח בדומא – אם בוצע על ידי יהודים – הוא כבר "קפיצת מדרגה" ביחס לתופעת "תג מחיר", הן מבחינת חומרת המעשים (בדרך כלל) והן מבחינה אידיאולוגית. עם זאת, ישנו קשר הדוק ביניהן ואין לי ספק שתופעת "תג מחיר" היא שאפשרה את קפיצת המדרגה הזו.

"תג מחיר", ככל תופעה במציאות, היא תופעה מגוונת, ויש בה כמה ניואנסים. אתייחס כאן לתופעה כפי שהכרתי אותה ביישוב בת עין. יש הבדל מסוים בינה לבין מה שמכונה "הגבעות".  

ועוד צריך לדעת: "תג מחיר" אמנם יצא מהגבעות ומהמאחזים, ממה שמכונה "נוער הגבעות", (אבל גם מיישובים וותיקים, כמו שלנו לדוגמה). "נוער הגבעות" הוא הגדרה לכל אותם צעירים שהתיישבו במאחזים. חלק גדול מהם, כנראה רובם, אינם מתעסקים בערבים, אלא מנסים לחיות חיי טבע, עבודת אדמה ורעיית צאן. הם מחפשים חיי פשטות וצניעות, "חיבור לאדמה", מתעניינים במוזיקה, בחיפושים רוחניים, וקרובים ברוחם דווקא לסגנון הדתי של הרב קרליבך. באנרכיזם הדתי שלהם יש לטעמי הרבה צדדים חיוביים. "נוער הגבעות" וצעירי "תג מחיר" אינם מעגלים חופפים. 

ועוד אבהיר: לא תהיינה כאן שום "סנסציות", לא שמות, לא האשמות אישיות, ולא שום מידע שעלול להפליל מישהו. אעסוק בסוגיה מבחינה אידיאולוגית-אמונית ולא מבחינה פלילית. מה שמעניין אותי הוא לעסוק בעצם התופעה, לא באנשים, מתוך הכרה שהבירור שלה חשוב לעם ישראל כולו.

(המשך, אי"ה, יבוא)

 

השמאל הישראלי כריאקציה היסטורית

השמאל הישראלי הוא תופעה של ריאקציה היסטורית. התנגדותו וניסיונו לעכב את התחייה ואף להסיגה לאחור, ממלאים תפקיד מכריע וראשון במעלה בקידומה.

בס"ד

כ"ח בשבט, תשע"ו

"רֵיאַקֱציה היא שם כולל לאידאולוגיות פוליטיות שמעוניינות להחזיר את החברה האנושית לתקופות קדומות יותר.....הריאקציונר מעוניין לשנות את המצב הקיים ולהחליפו במצב שהיה קיים קודם לכן (ויקיפדיה)."

השמאל הישראלי רואה את עצמו כמייצג הקדמה והנאורות וכמי שנאבק בכוחות השמרניים. איך לא. אבל כשמתבוננים בתפקיד האובייקטיבי שהוא ממלא בעשורים האחרונים, אי אפשר להחמיץ את מהותו: ריאקציה להמשך התפתחותה של התחייה הישראלית, וניסיון נואש להסיגה לאחור והחזרתה לשנות ה-50 וה-60, בה ההגמוניה שלו הייתה בלעדית:

*הוא מטרפד, באמצעות עמותותיו, את הניסיונות ליישב את הגליל והנגב.

*הוא קושר, באמצעות הבג"צ, את ידיו של צה"ל וחייליו בכדי למנוע מהם להתמודד אפקטיבית עם הטרור הפלסטיני ולהכריעו.

*הוא נאבק בהתיישבות ביהודה והשומרון, רזרבות הקרקע הטבעיות להתפתחות האומה והיחידות הפנויות והזמינות במרכז הארץ. בכך לא רק שהוא איננו מסייע לפתור את בעיות יוקר הדיור – הוא יוצר אותן.

*הוא מפרנס מטפח ומזין את הכוחות הערביים – ומסייע לכוחות הבינלאומיים – שמטרתם המוצהרת

היא חיסולה של התחייה הישראלית בארץ ישראל.

*הוא מגבה חדירת מסתננים מהגרי עבודה על מנת לפגוע בזהות היהודית הלאומית המתחדשת.

*הוא נאבק במגמה הטבעית של החברה הישראלית להדגשת אופייה היהודי.

*הוא נאבק בכוחות החברתיים העולים, הן הדתיים והן החרדיים.

*הוא עסוק כבר שנות דור בטרפוד הניסיונות להחיל את הריבונות הישראלית בשטחים המשוחררים.

(רשימה חלקית)

*ולאחרונה – הוא גם מתעקש להותיר את תגליות הגז בים.

כמובן, לכל סעיף ברשימה האמורה יש לו אלף ואחד הסברים טובים ומשכנעים, ולכאורה הם בכלל לא "עניין של ימין ושמאל", אבל בסה"כ, בתמונה הכוללת, תמיד, איכשהו, הוא זה שתוקע מקלות בגלגלים.

אם לסכם, חלומו הגדול של השמאל הישראלי, שאיפת חייו ממש, היא לחזור לישראל הקטנה של שנות ה-50 – הן גאוגרפית, הן חברתית והן תרבותית – ולהסיג לאחור את התפתחותה של התחיה בחמישים שנה. ריאקציה היסטורית לשאיפתה הטבעית של האומה להמשיך את תנופת תחייתה.

לכן הוא הולך ושוקע.

ואולי כדאי להזכיר לשמאל הישראלי, שפעם ראה בסטלין את "שמש העמים", מה הוא כתב בנושא זה: "...במדיניות, כבכל התחומים האחרים, יש לייחד את הכוונה בעיקר כלפי המתהווה, המתפתח והולך, ואפילו עודנו רופף בשעה זו, ולא כלפי הבלה והולך, ואפילו הוא בעל יתרון אקטואלי חיצוני" (סטלין[1]. מובא בספר "מרקסיזם-לניניזם", הוצאת הקיבוץ הארצי, 1951, עמ' 127).

ועוד: "לפי המתוד הדיאלקטי, החשוב הוא לא מה שנראה אותה שעה בר-קיימא אם כי הוא מתחיל כבר לבלות, אלא מה שקם ומתפתח, ואפילו הוא נראה אותה שעה לא בר-קיימא, שכן, לפי המתוד הדיאלקטי, רק מה שקם ומתפתח הוא בלתי מנוצח. (שם, עמ' 125)". 

השאלה החשובה והמתבקשת שעולה מתוך הקביעה הזו היא: מדוע יש צורך בכוחות של ריאקציה כזו; מדוע קיים מנגנון היסטורי ששואף לעכב את ההתפתחות ההיסטורית הטבעית של החברה. ובמילים אחרות: מהו תפקידו של השמאל הישראלי בשלב הזה של "שיבת ציון".

אינני בקי מספיק לדעת אם מרקס ענה על שאלה זו (למרות שמתבקש מאד שכן) אבל תורת ישראל מלאה בהתייחסות אליה:

תפקידה של הריאקציה ההיסטרית היא לחזק, להעצים ולהשריש את השלב הבא של ההיסטוריה. באמצעות ההתנגדות היא מאתגרת את השלב הבא, היא מחייבת אותו להוכיח את עצמו, לגייס את כל כוחותיו, לחשוף שהוא הכרחי וחיוני. המבחנים שהיא מציבה לפניו מחייבים אותו להיות הרבה יותר רציני, ממה שהוא היה מתחייב ללא האתגר. היא מחייבת אותו להפיק מתוך עצמו את כל העוצמה שיש בו, את כל העומק, את כל מהותו.

הריאקציה של השמאל הישראלי – היא שהולידה מתוך הציבור האמוני את השלב הבא של התחייה הישראלית. ללא התנגדות השמאל, ללא המבחנים והאתגרים שהוא מעמיד בפנינו – לא היינו מסוגלים ליצור את "הדבר הבא".

"זרם הרצון גומר את פעולתו בתוקף דווקא על ידי צאתו מהלחץ (הרב קוק, אורות התשובה, ט', ג')".

ההתנגדות הזו גם מאזנת אותו ומיישרת אותו(!). ללא ההתנגדות היינו נסחפים למחוזות קיצוניים ולא בריאים, שגם לנו באמת אין עניין להגיע אליהם. 

"שלום עכשיו" הופיע אחרי העליות הראשונות של "גוש אמונים" וכתגובה להן. ריאקציה במובנה המדויק. הוא הבין – כש"גוש אמונים" עצמו עדיין לא הבין – שהוא איננו "סתם" עוד יוזמה אחת נוספת בציונות ההיסטורית, אלא שלב חדש לחלוטין.

"שלום עכשיו" (במובן הרחב) עשה יותר מכולם להתפתחות התודעה וההכרה העצמית של "גוש אמונים" ולהפיכתו לראש החץ של "הציבור האמוני". 

התובנה הזו חשובה, לא בכדי שלא נאבק בשמאל הישראלי במלוא התוקף – שהרי על מנת כן הוא נוצר וזהו תפקידו שנתן לו אלוהים – אלא בכדי שהמאבק הזה יוכל להיות הרבה יותר בטוח בעצמו: שקט, רגוע, מפוכח, לא נואש, לא היסטרי, לא עצבני, לא מבוהל ובעיקר – נטול שנאה. כשמבינים נכון את תפקידו של השמאל הישראלי – לא מתרגשים ממנו.

(אבל זהו "סוד" במובן הקבלי של המושג. מגלים אותו רק למי שהתובנה הזו לא תחבל במוטיבציה שלו להיאבק בשמאל. מי שאיננו מסוגל לשאת את שני ההפכים, ממילא לא יבין זאת).

השמאל הישראלי בכלל, והשמאל הקיצוני בפרט, הם המאיץ העוצמתי ביותר של תהליך הגאולה. יותר מכולנו גם יחד. דווקא מתוך התנגדותם לה.

גם מכיוון זה, מגיע לו "פרס ישראל" על קידום התחייה.

---

[1] קשה להאמין שסטלין עצמו כתב בצורה כל כך אינטלקטואלית. הספר נכתב על ידי האידיאולוג הראשי של המפלגה הקומוניסטית בפולין בשנת 1949. הוא כנראה ראה עצמו מחויב לומר זאת בשם סטלין. אבל, על כל פנים, זו חשיבה אופיינית לדיאלקטיקה ההיסטורית של מרקס)