סוריה כמשל

שקיעתה של אירופה מאפשרת לערבים להשתחרר סופית מהמבנה המדיני שהיא יצרה במזה"ת ומתפיסות היסוד – כמו עם ומדינה לאומית – בהן הוא היה מעוגן. 

 

בס"ד

בזמן שנכתבות שורות אלה, משטרו של אסד עדיין לא התמוטט, איכשהו, אך נראה שתוך זמן קצר תהליך נפילתו יסתיים. העניין המהותי הוא לאו דווקא בסוריה עצמה, אלא בתהליך המהפכני העובר בימינו על המזרח התיכון בכלל ועל כל מדינה בו בפרט, וסוריה מהווה משל טוב להבנתו.

מדינות המזרח התיכון הן פרי הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי. את קווי הגבול המופרכים אותם אנחנו עדיין רואים על המפה, שרטט כנראה איזה קצין מודיעין במטה הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה. עד אז לא היו במזה"ת לא מדינות, וגם לא עמים, במובן האירופי. בזמן השלטון התורכי העותומני, וגם לפניו, היה המזה"ת, למעט מצרים, מרחב אחד גדול ובלתי מזוהה מבחינה פוליטית, מדינית או לאומית.

הקולוניאליזם האירופי, משיקוליו הוא, שרטט גבולות, יצר ישויות פוליטיות והמליך בהן שליטים, בלי שיהיה להן בסיס אמיתי במציאות הערבית. המרחב כולו היה מאוכלס בשבטים, דתות, עדות, חמולות ועוד כל מיני התארגנויות על בסיס אתני. עמים – במובן האירופי – לא היו בו.

שחרור האזור מן הקולוניאליזם האירופי חל אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל היה זה רק שחרור פוליטי. קווי הגבול ששרטטו האירופאים – נותרו בעינם. מה שחשוב יותר, גם האידיאולוגיה הלאומית האירופית, לפיה החיים המדיניים מתארגנים במסגרות של עמים, המוגדרים במדינות, נותרה על תילה. כך קיבלנו מושגים מופרכים כמו "האומה הלבנונית", או "הירדנית" או "האומה הסורית", וכן, גם "האומה הפלשתינאית". "האומה הסורית" היא משל טוב לעניין. סוריה איננה אומה, אזרחיה אינם עם, ואסד איננו "טובח בבני עמו". אזרחי סוריה הם אוסף של עדות, בני דתות, שבטים וחמולות, שלא הרבה משותף להם – חוץ מתפיסת החיים של "כל דאלים גבר" – וודאי לא זהות לאומית במובן האירופאי של המושג.

רק היום, במה שנקרא "האביב הערבי", משתחרר המזה"ת באמת מהקולוניאליזם האירופי וחוזר לעצמו (ואירוני הדבר שהמושג "אביב העמים", שתיאר באירופה תהליך היסטורי של גיבוש ושחרור לאומי, משמש היום לתיאור התהליך ההפוך במהותו המתחולל במזה"ת).

בעקבות חולשת המערב – לא רק המדינית, אלא בעיקר האידיאולוגית והתרבותית – הן באירופה והן בארצות הברית, מתאפשר לתושבי המזה"ת (בשום אופן לא "עמי המזה"ת" ואפילו לא "אזרחי המזה"ת") לחזור לסדרי חייהם המקוריים. משמעות הדבר היא חזרה לתפיסות תרבותיות, דתיות, ופוליטיות של המזה"ת הערבי המקורי.

מבחינה דתית ותרבותית התהליך ברור – חזרה לאיסלם. מה שיותר מעניין הוא העתיד הפוליטי של האזור.

התפוררות המסגרת המדינית

למצבור האנושי האתני החי במרחב הפתוח של המזרח התיכון, אין מכנה משותף פוליטי. למעט מצרים, אירן ותורכיה, הנמצאות בשולי המרחב, כל שאר השטח – סוריה, לבנון, ירדן, עירק – מהווה מרחב פתוח בכל המובנים. לא היו בו מעולם ישויות פוליטיות מקוריות. הוא נשלט תמיד על ידי כוחות חיצוניים. גם האיסלם הערבי, שמקורו בחצי האי ערב ולא במרחב המדובר, היה בבחינת כובש באזור ולא שלטון עצמי. בשחרורו של המרחב הזה מהתפיסות האירופאיות – ובמיוחד מהתפיסה של "המדינה" – הוא אמנם חוזר לעצמו, אך מאבד צורת התארגנות פוליטית שהוכיחה את עצמה כיעילה מאד. במרחב האמור לא תמשכנה להיות מדינות במובן שהכרנו. יהיו בו אינסוף גורמים פנימיים, שינסו להשתלט עליו מבפנים, בבחינת "כל דאלים גבר", מה שמבטיח מלחמת הכל בכל לעוד הרבה שנים. אבל גם המדינות השכנות – תורכיה ואיראן, תנסנה להשתלט על המרחב, מה שמבטיח מאבק מתמיד ביניהן, ונטרול הדדי לאורך תקופה ארוכה. באשר למצרים קצת יותר קשה להעריך האם דינה יהיה כמו זה של שאר המרחב – התפוררות – או שמא היא תשמור על זהותה כמדינה, ותצטרף לסוריה ותורכיה במאבק על שליטה באזור, או לפחות על ההגמוניה בו.   

בטווח הקצר מה שצפוי הוא כנראה המשך "האביב הערבי" גם בלבנון ובירדן. בירדן, קשה להניח שהמלך עבדאללה יחלץ מהדין לו זכו השליטים הערבים שמסביבו. התפרקות ירדן תקרין כמובן על התושבים הערבים ביהודה, שומרון ועזה (כבר לא "האומה הפלשתינאית" כמובן, אפילו כבר לא סתם "פלשתינאים"). משמעותה של התפוררות כפולה זו, הן של ירדן והן של הרשות הפלשתינאית (אם בכלל נותר שם עוד משהו שלא התפורר), היא שהשטח המדובר יוצף באינסוף אינטרסים וקבוצות – שבטים, חמולות, ארגונים דתיים, ארגונים טרוריסטיים וכדומה – שמצד אחד יסכנו את בטחון ישראל, ומצד שני לא יוכלו להעמיד גורם אחד מוסמך איתו אפשר יהיה להידבר. התפוררות זו לא רק תחסל סופיות את אשליות השלום המוכרות מבית מדרשו של פרס, אלא גם תחייב את ישראל להעמיק את שלטונה, לפחות ביהודה ושמרון, בתחילה, הרבה מעבר לקיים עתה וגם הרבה מעבר לרצונה המודע. שאלת החלת הריבונות הישראלית על יהודה והשומרון, כבר לא תהיה רק שאלה אידיאולוגית, אלא כורח המציאות הגיאו-פוליטית.

גבולות ההבטחה

אי אפשר שלא להתייחס בהקשר זה גם לעובדה המפתיעה שהמרחב עליו מדובר – סוריה, ירדן, לבנון ועירק – חופף במידה לא קטנה את גבולות ההבטחה התנ"כיים. זה כבר אמנם עניין לדורות כמובן, אבל "מדגדג" את סף ההכרה כבר עתה.

משמעות הדברים היא שכל האזור שבמקורותינו מוגדר כגבולות ההבטחה, יאופיין באותו מצב פוליטי המוכר לנו היום מאזורי יהודה, השומרון וחבל עזה. כלומר אזור בלי שליטה מדינתית מסוימת, בלי "בעל בית" מדיני מובהק, בלי "כתובת" יציבה, אלא גורמי שליטה זמניים, עראיים, מתחלפים. ובדיוק כפי שנוכח המצב הזה ביהודה והשומרון, אין לישראל, מבחינה גיאופוליטית, ברירה, אלא להמשיך את אחיזתה בהם, לפחות הביטחונית, כך בדיוק יהיה המצב מול האזורים האמורים. הם יאוכלסו קבוצות שונות ומשונות, עוינות זו לזו, וכמובן לישראל. קבוצות אלא תפרנה את השקט ותחייבנה את ישראל להתערב, כך שבסופו של דבר – גם אם מדובר בעשרות שנים רבות – תיאלץ ישראל, למרות חוסר רצונה המודע, להרחיב את שליטתה, בתחילה לפחות הביטחונית, לאזורים הולכים ומתרחבים.

המעניין בכל זה הוא שמנגנון היסטורי וגיאופוליטי זה, הופך את שאלת "גבולות ההבטחה", ממושג דמיוני שאין לו אחיזה במציאות המדינית, למושג ראלי.

בדיוק כפי שריבונו של עולם יוצר תהליכים ההופכים את שליטתנו, ואף את ריבונותנו, בארץ ישראל המערבית לכורח המציאות – כך מתחיל להצטייר מצב כזה גם באשר לשאר השטחים המהווים באמת את "ארץ ישראל השלמה". כאמור, זוהי משימה לדורות, אבל את קצה קצהו של התהליך האלוקי ואת המתווה שלו, אפשר שאנו רואים בתהליכים המתרחשים בזמננו במזרח התיכון.