מבצע "עלות השחר" הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שלפחות במובן הביטחוני אין היום הבדל בין ימין ושמאל. שני הצדדים אינם יכולים אלא לתחזק את המצב. אף אחד מהם לא יכול לבדו לשנות אותו מיסודו.
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון" ב- 12.8.22
ברמה
האסטרטגית לא שינה מבצע "עלות השחר" דבר. אמנם ארגון הטרור הג'יאד האסלמי
קבל מכה קשה, אבל כפי שראינו בעבר במקרים כאלה הוא עתיד לחזור לעצמו ולסורו די מהר.
עזה עדיין מהווה בעיה אסטרטגית והיא תמשיך להיות כזו בעתיד הנראה לעין. ישנם פוליטיקאים
ומומחים מטעם עצמם שמציעים כל מיני הצעות ופטנטים של זבנג וגמרנו לפתרון הבעיה,
אבל כולנו יודעים שאין בהן ממש. את העונש הזה, עזה, הרווחנו ביושר ולא נותר לנו בינתיים
אלא לתחזק את המצב על ידי כניסה תדירה לסבבים המתישים שהתרגלנו להם. אפשר להתנחם
בעובדה שההתנתקות, זו שהביאה עלינו את הצרה הזו, הבהירה לנו מה עלולה להיות
המשמעות של כל נסיגה שהיא משטחי יהודה והשומרון והורידה אותה מסדר היום הלאומי.
אבל ברמה
הטקטית דווקא היה חידוש במבצע האחרון. לראשונה מזה שנים ארוכות צה"ל יזם את
האירוע ולא נגרר. אין ספק שקדם לביצוע המוצלח של יריית הפתיחה המפתיעה, חיסולו של
בכיר הג'יאד האסלמי בצפון הרצועה, תכנון ארוך של חודשים רבים. ההפתעה לא הייתה רק
בעיתוי של החיסול. ההפתעה הייתה בכך שצה"ל חזר למדיניות החיסולים ועוד יותר
מכך בעצם הנקיטה ביוזמה. אחרי שנים ארוכות בהן התרגלנו שהיוזמה כולה בידי ארגוני
הטרור ואנחנו רק מגיבים, הפכנו את היוצרות. אם מדובר בעניין חד פעמי, לא יהיה בכך
שינוי משמעותי, אבל אם בעקבות נטילת היוזמה יקבלו קברניטי המדינה וראשי כוחות
הביטחון קצת יותר אומץ ויעזו להפוך את השינוי הזה לעניין של קבע, הרי שיש תועלת
במבצע גם מעבר לחיסול של כמה עשרות מחבלים והחזרה מסוימת של ההרתעה.
מבצע
"עלות השחר" הוכיח במפורש את מה שרבים עדיין לא מוכנים להפנים: אין הבדל
במדיניות הביטחונית בין ימין לשמאל. נתניהו לא היה עושה את זה טוב יותר. אדרבה,
הוא כנראה היה עושה את זה טוב פחות, אם בכלל. לא רק שהוא מעולם לא נקט יוזמה צבאית
משמעותית מול ארגוני הטרור ברצועת עזה אלא שהוא אבי המורשת של שב ואל תעשה ביחס
אליהם. בהתחשב בעובדה שהוא יכול היה לפחות לנסות למנוע פוליטית את ההתנתקות שהוביל
הליכוד בראשות יו"ר שלו אריאל שרון, ולא ניסה, הצרה הזו ששמה עזה רשומה גם על
שמו. בהתחשב בעובדה שהוא קיבל לידיו את ראשות הממשלה בשנת 2009, כששלטון החמאס
בעזה היה עדיין בחיתוליו וכוחו הצבאי אפסי, מדיניות השב ואל תעשה שלו והותרת
היוזמה בידי החמאס, הם הם שאפשרו את התעצמותו.
היה
כנראה צורך בממשלה שיאיר לפיד עומד בראשה ובני גנץ הוא שר הביטחון שלה, כדי לשנות
ולו במעט את המשוואה. צה"ל נקט יוזמה ועבר למתקפה, ואין ספק שהקרדיט על
השינוי הזה שייך כולו לממשלה הזו. במובן זה צדקה זהבה גלאון כשהגדירה את תמונת
המפגש בין ראש הממשלה יאיר לפיד וראש האופוזיציה בנימין נתניהו כתמונת הניצחון.
נתניהו, שלא מסוגל להשלים עם העובדה שמשהו אחר עומד בראש ממשלת ישראל, נאלץ הפעם
לבלוע את הרוק ולהתייצב כראש האופוזיציה על מנת לקבל תדרוך מיאיר לפיד. המבצע
האחרון בעזה הוכיח שישראל יכולה להתנהל ביטחונית בלי שנתניהו עומד בראש ממשלתה, לא
פחות טוב מאשר אתו.
לאופוזיציה
לא הייתה ברירה אלא להחמיא לממשלה על המבצע הקצר המדויק והענייני הזה. אבל כדי לא
להודות בלב שלם בכך שהממשלה הנוכחית מסוגלת להתמודד עם האתגרים הביטחוניים לא פחות
טוב ממנה, היא הייתה חייבת להוסיף להודאה את הספין הבא: המבצע הזה היה בזכות
האופוזיציה. לא פחות. אילו לא היינו מפילים את הממשלה הוא לא היה קורה. אילו
הממשלה הייתה תלויה עדיין במנסור עבאס היא לא הייתה יכולה לצאת למבצע. כאילו שכחנו
מי פתח את הר הבית והתיר את מצעד הדגלים ביום ירושלים ומי לא. כאילו המתקפה האינטנסיבית
של הממשלה הזו על קיני הטרור בג'נין וצפון השומרון לא התחילה הרבה לפני שהממשלה
נפלה.
מבצע
"עלות השחר" הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שלפחות במובן הביטחוני אין היום
הבדל בין ימין ושמאל. שני הצדדים אינם יכולים אלא לתחזק את המצב. אף אחד מהם לא
יכול לבדו לשנות אותו מיסודו. כך בדיוק גם באשר למצב המדיני. הסיכוי היחיד ששינוי
יסודי בתחומים אלה יוכל להתרחש הוא בממשלת אחדות. איחוד כל הכוחות המרכזיים באומה
בקואליציה שלא תהיה תלויה בקצוות יאפשר התמודדות טובה יותר עם האתגרים המונחים
לפנינו, ובכול המישורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה