בן גביר אינו גזען

בן גביר רק מעלה את הבעיה ונבנה ממנה פוליטית; אין בכוחו לתת לה מענה. כי באמת אין לנו בעיה עם הערבים אלא עם עצמנו בלבד.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 5.8.22

העלייה המטאורית של ח"כ איתמר בן גביר בסקרים מטרידה רבים בחברה הישראלית, אבל במקום שינסו לנסח לעצמם מה בדיוק הבעיה שלהם אתו, הם מעדיפים כינויי גנאי. נוח להם להגדיר את בן גביר כגזען. הגדרה כזו פוסלת אותו על הסף ועושה ליריביו חיים נוחים. אין צורך להתמודד אתו. מספיק לקלל.

אבל בן גביר איננו גזען. הוא לא מבטא תופעה מסוג האנטישמיות שעניינה שנאת יהודים באשר הם. בן גביר לא שונא ערבים באשר הם. הוא מתנגד להם באשר הם נאבקים עמנו על הארץ הזו. זו איננה גזענות. אבל גם אם בן גביר איננו גזען, הוא בכל זאת פופוליסט. והפופוליזם שלו איננו רק בסגנון הפרובוקטיבי והמניפולטיבי, אלא גם בתוכן. הוא באמת חושב שיש לנו בעיה עם הערבים.

לא במקרה בן גביר פורח בשנה האחרונה. שני הגורמים הישירים לנסיקה שלו הם פרעות תשפ"א בערים המעורבות, והתעמולה של ראשי גוש נתניהו כנגד הממשלה הנוכחית. שום אמת לא הייתה בקמפיין שהציג את הממשלה הזו כמונהגת על ידי תומכי טרור ערביים, אבל הוא עבד מצוין. הפחדים והחרדות של היהודים בישראל מאזרחי ישראל הערביים עלו וגאו, ואת הפירות הפוליטיים קוטף בן גביר.

בן גביר שמש בשנה האחרונה בתפקיד של הילד שמצביע על המלך הערום. המערכת הפוליטית הישראלית מנסה כבר עשרות שנים לדחוף אל מתחת לשטיח את המתחים בין ערביים ויהודים בחברה הישראלית ולהתכחש להם. בניגוד לה, בן גביר מנופף בהם ומלבה אותם. בכך הוא נותן ביטוי לחרדה הקמאית של החברה הישראלית מערביי ישראל, שמיעוט קטן אבל משמעותי מהם מוכיח שיש לה בסיס. בן גביר נותן ביטוי ברור וצלול להרגשת חוסר הביטחון האישי ולתחושת העלבון הלאומי נוכח הרפיסות של ממשלות ישראל לדורותיהן מול ההשתוללויות וההתפרעויות של צעירים ערביים, מול חוסר המשילות והריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות, ומול המצב שהתורה הגדירה במילים "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה". וזה אכן המצב. בן גביר מעז לקרוא לילד בשמו וזה בדיוק מה שהופך אותו לפופולרי כל כך.

אבל בן גביר רק מעלה את הבעיה ונבנה ממנה פוליטית; אין בכוחו לתת לה מענה. כי באמת אין לנו בעיה עם הערבים אלא עם עצמנו בלבד. ההתקוממות של חלק מערביי ישראל איננה אלא השתקפות של החולשה הלאומית הפנימית שלנו. היא רק סימפטום לאובדן החזון ולשקיעת האידאליזם הציוני שהתוצאה שלהם היא התפרקות האומה לשבטים ומגזרים מתחרים, מסוכסכים ועוינים אלה את אלה. ובאין חזון יפרע עם.

כאן נעוץ הפופוליזם של בן גביר. חוסר ההבנה שלא הערבים הם הבעיה ושממילא הפגנת כוחנות ועוצמה חיצונית מולם לא תפתור אותה אלא רק תחריף אותה. בשיא פריחת האידאליזם הציוני, עם הקמת המדינה ועד מלחמת ששת הימים, ערביי ישראל הכירו בכוחנו ועוצמתנו ונכנעו מעצמם לריבונותנו. הרוח האידאליסטית הגדולה ששררה אז, שהביא לאחדות האומה והתגייסותה כולה לבניין הארץ ולהגנתה, היא שגרמה לערביי ישראל להשלים עם אדנותנו על הארץ. הספקות וההיסוסים שגילנו מאז מלחמת ששת הימים, הן באשר לשטחי ארץ ישראל המשוחררים, והן באשר לריבונותנו בנגב ובגליל, שידרו להם שאנו הולכים ונחלשים, והביאו בתהליך מתמשך להתעוררות המרדנות מולנו.

"דע, מה למעלה – ממך", דורש הבעש"ט את מאמר חז"ל. כל דבר שקורה לך אובייקטיבית, שכביכול יורד מן השמיים, הוא ממך. המציאות החיצונית היא רק השתקפות של מצבך הרוחני. אם כולם מחמיצים לך פנים בבוקר, הבעיה היא אתך. אתה חמוץ פנים. חמיצותם היא רק התוצאה. זה מבט יהודי על המציאות, מבט שיש בו לקיחת אחריות על מה שקורה אתנו ומתוך כך גם חרות וחופש. כי אם הבעיות אינן גזירה משמיים אלא מקורן בי, הרי יש בכוחי לפותרן.

זו העוצמה היהודית האמתית: ההבנה שהממד המכריע בחיים הוא פנימי, רוחני, ערכי ותודעתי, ושהמציאות החיצונית היא רק השתקפות שלו. כשבן גביר מעורר את הציבור כנגד הערבים וקורא לנהוג בהם ביד קשה הוא אמנם מעורר את עומק הרגשות של רבים בציבור הישראלי ואת הזדהותם, אבל איננו נותן להם פתרון.

ייתכן שבשיטה של "לענות לערבים בשפה שלהם" יש עוצמה אבל וודאי שהיא לא יהודית. עם ישראל זקוק לחידוש האידאליזם שאבד. לחזון שיושתת על תודעה יהודית ושיכול לאחד אותנו כולנו להמשך תנופת שיבת ציון. רק זה יביא את ערביי ישראל להכיר שוב בריבונותו של עם ישראל על הארץ הזו להשלים עמה.