הימין נצח. עכשיו עלינו להושיט יד לשמאל, לפחות זה המרכזי והציוני, ולבנות אתו יחד הסכמה לאומית חדשה, הן בתחום המדיני, והן באשר לזהות היהודית.
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון" ב- 22.7.22
אריאל
שנבל הסיק כאן בשבוע שעבר את המסקנות הנכונות מהדברים שנאמרו במפגש של ראש הממשלה
יאיר לפיד עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן: "כשמצרפים את ההתרפקות [על גגו של
דוד המלך ועץ התמר שדבורה הנביאה ישבה תחתיו], של ראש ממשלת ישראל שלא מייצג ממשלה
ימנית בשום צורה, להודאה של האיש החזק בעולם שתהליך מדיני מול הפלסטינים הוא משהו
שלמעשה לא קיים וגם לא יקרה בתקופה הקרובה, מקבלים ניצחון. ניצחון ענק של ההתיישבות
הישראלית ביו"ש....של תנועה ששומרת על ארץ ישראל בכל יום ובכל שעה מפני הזיות
"שלום" מסוכנות וחסרות אחריות".
כן.
הימין המדיני ניצח. עדיין צריך לפקוח עיניים ולהיזהר מפני גחמות והזיות שלום שתמיד
יכולות לצוץ בראשם של פוליטיקאים, אבל צריך להפנים שמפעל ההתנחלות ניצח. לא רק
נשיא ארה"ב אלא גם שני מנהיגי השמאל מרכז הישראלי, ראשי תנועות יש עתיד וכחול
לבן, מבינים את העובדה הזו. רעיון שתי המדינות ירד מן הפרק. בשלב זה למעשה, ומתוך
כך בהמשך הוא עתיד להיעלם גם להלכה.
אלא שיש
כאלה שלא רוצים שנדע שהימין ניצח ושהוויכוח ההיסטורי על פתרון שתי המדינות הוכרע. ולא
רק בשמאל המובהק, העבודה ומרץ, אלא בעיקר בימין. ראשי קואליציית נתניהו פוחדים פחד
מוות מהמסקנה הזו. הם מתפרנסים מהמחלוקת הזו. היא שווה להם מנדטים. והרבה. הדבר
האחרון שהם מעוניינים בו הוא שהציבור בימין יחשוב שהמחלוקת הזו מוצתה ויש להתקדם
לשלב הבא. לכן הם מפחידים אותנו השכם והערב שהנה הנה אוסלו חוזר.
השלב
הבא, שנובע בהכרח מתוך ההכרה שלנו בניצחון הימין המדיני וההתיישבות ביו"ש,
הוא קיבוע הניצחון הזה. וקיבוע הניצחון הזה איננו המשכת ההתיישבות וחיזוק האחיזה
המדינית ביהודה והשומרון על אפו ועל חמתו של השמאל-מרכז הישראלי, אלא דווקא אתו
ביחד. רק הסכמה לאומית רחבה על עובדת הניצחון הזה תקבע אותו.
לא היינו
רחוקים מכך. אילו נתניהו היה מתעקש מול ממשל טראמפ על "תכנית המאה" ולא
מוותר בקלות כזו, ניצחון הימין המדיני ומפעל ההתנחלות היה מתקבע. לא רק בגלל עצם
החלת הריבונות על שטחי C, שהייתה מחסלת למעשה את היתכנותה
של מדינה פלסטינית, אלא בעיקר בגלל שהדבר היה נעשה מתוך שותפות של מפלגת
"כחול לבן". רק כשחלק משמעותי מהשמאל הישראלי שותף למהלך, יש לו משמעות
היסטורית.
אפשר
לומר זאת גם כך: בבחירה בין ממשלת ימין צרה שתיישב לדוגמה הן את חומש והן את אביתר
על אפו וחמתו של השמאל, לבין ממשלה מרכזית בהשתתפות השמאל-מרכז שתיישב רק אחת
מהנקודות האלה, הבחירה שלנו חייבת להיות השנייה. הסכמה לאומית היא, ורק היא, תקבע
את ניצחון הימין עליו כתב שנבל. עלינו להפסיק לשאוף להמשיך לנצח את השמאל. הוא כבר
נוצח. עלינו לצרף אותו להסכמה לאומית רחבה שגם אם לא תהיה הגשמת כל חלומותינו
בשאלת ארץ ישראל, היא תוביל אליה בהמשך.
ולא רק
הימין המדיני ניצח את השמאל; גם "היהודים" ניצחו את
"הישראלים". גם בציר הזה יש עדיין ששואפים לנצח את
"הישראלים". יש שמפחידים אותנו באשר לזהותה היהודית של המדינה. הכנסת
חמץ בפסח לבתי החולים היא מבחינתם קזוס בלי. גם אלה מבינים כמה מנדטים אפשר
להרוויח מהבערת המחלוקת בין דתיים וחילוניים וליבויה. אבל גם בנושא הזה, השאלה
איננה איך ממשיכים לנצח את "הישראלים", אלא איך נותנים להם מקום תחת
המטריה של "היהודים". איך מכילים את היהדות שלהם, כפי שהיא, מטפחים
ומחזקים אותה.
המהפכה
הציונית נולדה מתוך מרידה בדת ובמסורת. עכשיו, אחרי שלושה דורות, הגיע הזמן לחיבור
מחודש שלה ליהדות. אין שום אפשרות להמשיך את חיוניותה בלי חיבור כזה. אנשי השמאל
לא שכחו מזה להיות יהודים. זהותם היהודית חשובה להם. אם לא נדרוש מהם להיות יהודים
כמונו, אלא נאפשר להם להיות יהודים כמוהם, הם יוכלו להתחבר מחדש למקורות הזהות
היהודית שלהם והיא תתפתח תתחזק ותתעצם. כשאנחנו מתעקשים על כך שהזהות היהודית היא
רק הזהות הדתית, ודווקא בנוסח המקובל בבית המדרש המסוים שלנו, ודווקא לפי ההכשר של
הבד"צ שלנו – הם נרתעים ובצדק.
שנבל
צודק. ניצחנו. עכשיו צריך להושיט יד לשמאל, לפחות זה המרכזי והציוני, ולבנות אתו
יחד הסכמה לאומית חדשה, הן בתחום המדיני, והן באשר לזהות היהודית. מי ששואף להמשיך
את המחלוקות גם אחרי שטעמן פג, לא טובת עם ישראל ומדינת ישראל ניצבת לנגד עיניו,
אלא כמות המנדטים שהוא יכול לצבור באמצעותן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה