הנובו-ימניים, בבקשה, קצת צניעות

על התופעה של אנשי השמאל לשעבר שמרקדים היום סביב נתניהו ומטיפים מוסר לאנשי ימין שחושבים קצת אחרת מהם.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 15.7.22

הביקורת שמתח קלמן ליבסקינד על קבוצה מסוימת מתומכי נתניהו ש"החליטה לשרוף את המחנה הלאומי על יושביו", הייתה במקומה. "זהו טרור לכל דבר ועניין", כתב, "לא טרור שיורה או הורג ופוצע. טרור שמבקש להפחיד אנשים מלהשמיע את דעתם". ליבסקינד התייחס בעיקר לחבורה של אנשי תקשורת ימניים מובילי דעת קהל ומחזקי חשבונות ברשתות החברתיות, שכול מי שלא מיישר אתם קו מוכרז על ידם כבוגד. בין היתר הזכיר ליבסקינד גם כמה אנשי שמאל ידועים שחצו את הקווים וחברו לימין כמו ד"ר גדי טאוב ושי גולדין.

דווקא אלה, החדשים בימין, הם ממובילי הקו הזה. הסבר אפשרי אחד לתופעה הוא שאנשי שמאל אלה אולי החליפו צד פוליטי אבל לא טכניקה. "החבורה הזו לא רוצה לנצח בוויכוח. היא רוצה למנוע את האפשרות לקיים אותו", כתב ליבסקינד. השיטה הזו של סתימת פיות אינה חדשה; היא מאפיינת את השמאל העולמי והישראלי מאז ומתמיד. אנשי השמאל שעברו צד הביאו איתם לא רק את כישרונותיהם האינטלקטואליים אלא גם את ההרגל "להפחיד אנשים מלהשמיע את דעתם", שיטה שניתן לראות היום גם במסע התעמולה של השמאל הפרוגרסיבי למען עידוד הלהטביות.

אבל הסבר זה אינו יורד לעומק התופעה. יש בה משהו מהותי יותר. מדובר ב"נובו-ימניים", על דרך הביטוי "נובו-רישים". נובו-ריש הוא עשיר חדש, או מתעשר. הוא בעל הון טרי שאיננו מורגל בצורת ההתנהגות המקובלת במעמד אליו הגיע. הוא נוהג בראוותנות בעושרו, מנופף בו ומפגין אותו בכול הזדמנות. אין לנובו-ריש את הצנעה, האיפוק, ישוב הדעת והביטחון העצמי של אלה ששייכים למעמד בעלי ההון מדורות, או לפחות מן הבית. הוא לא מכיר את האיזון העדין, ידיעת הגבולות והטעם הטוב. הוא חדש במחנה וכדי להפגין את נוכחותו הוא מרגיש צורך לנופף שוב ושוב בהונו.

היום יש לנו נובו-ימניים. הם מקפידים להפגין בראוותנות כמה הם ימניים ועד כמה הם נאמנים. כמה הם יותר ימניים מהימניים. הם רק הצטרפו למחנה וכבר נותנים לימניים ציונים. הם הולכים מקיצוניות אחת לשנייה. חדשים מקרוב באו אלה חסרי איזון ורגישות לניואנסים, לא מכירים את הרקע, את הרגישויות השונות במחנה ואת הניסיון שכל חלק למד על בשרו ברבות השנים. הם לא מודעים למניעים האידאולוגיים העמוקים השונים והמגוונים של קבוצות משנה בתוך המעמד החדש אליו הצטרפו. חמור מכך, הם לא מבינים שהם לא מבינים.

בצדק מתקומם ליבסקינד על כך שהם מנסים ללמד אנשים כמו דניאלה וייס, יאיר שרקי, צבי סוכות ועוד רבים וטובים, מהו ימין ומהי אהבת ארץ ישראל. שלשום הם עדיין תמכו באוסלו וסתמו את הפיות של אלה שהתריעו על האסון; היום הם מבקרים אותם על כך שהם "חלשים", "מנסים למצוא חן בעיני השמאל" "חסרי חוט שידרה" וכדומה. אתמול הם עוד קידמו את ההתנתקות והגירוש מעזה; היום הם מחרפים את אלה שניסו בכל כוחם למנוע אותה ומבקרים אותם כבוגדים וחנפנים, רק משום שהם לא מיישרים קו עם הליכוד. כאילו שכחנו איזו מפלגה יזמה את ההתנתקות.

התופעה הזו של מעבר מקיצוניות לקיצוניות בעת חציית גבולות איננה ייחודית לתחום הפוליטי. היא לא מאפיינת רק בעלי תשובה פוליטיים אלא גם דתיים. מכאן שלא מדובר באידאולוגיה או מחלוקת על דעות, אלא בפסיכולוגיה ומבנה נפש. הכרתי בעלי תשובה רבים. לא מעט מהם היו עד שלשום לוחמים, טייסים, יוצאי יחידות קרביות, ובתוך זמן קצר התחילו ללמוד אידיש ולחרף ולגדף את "הציוניים". אתמול הם היו קיבוצניקים עם כובע טמבל, והיום הם חסידים שוטים של האדמו"ר הראשון שפגשו. בשבילם האדמו"ר הזה הוא כל היהדות. אין עוד מלבדו. מי שלא מתבטל בפניו, ולא מחולל במעגלים סביבו, הוא לא ממש דתי.

בשביל בעלי התשובה האלה שהצטרפו לעולם החרדי, החילוניות הפכה ברגע למאוסה. גם הכיפות הסרוגות נראו להם כפשרנות, חולשה, חוסר החלטיות, כפיפות קומה ובעיקר ניסיון להתחנף לחילוניים ולמצוא חן בעיניהם. הם לא מסוגלים להכיל שום מורכבות. רק שחור ולבן. ומי שלא שחור כמותם, נפסל מכול וכל. נובו-דתיים. 

זו בדיוק התופעה של אנשי השמאל לשעבר שמרקדים היום סביב נתניהו ומטיפים מוסר לאנשי ימין שחושבים קצת אחרת מהם. קשה לעזור לנובו-ימניים האלה אבל דבר אחד בכול זאת אפשר להציע להם: קצת צניעות. יפה שהתפכחתם, מצוין שבחרתם לכם אדמו"ר ואתם דבקים בו. אבל לא בטוח שהוא הוא מלך המשיח.