יש נושאים רבים בהם נכון להימנע מכפייה דתית ככול האפשר – למען התורה, מתוך הגיונה ושיקוליה, לא מתוך התפשרות עליה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים הוא אחד מהם.
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון" ב- 8.4.2022
פרישת
ח"כ עידית סילמן מהקואליציה, כך נראה כרגע, תוביל בשלב כזה או אחר לפירוקה. הדברים
יתבררו לאשורם רק בימים ובשבועות הקרובים, אבל לנושא שהביא את סלימן להודעת הפרישה
שלה יש משמעות עמוקה יותר מאשר במישור הפוליטי. במישור העקרוני סלימן צודקת לגמרי;
לרוב אזרחי ישראל חשוב לשמור על הצביון היהודי של המדינה. גם אם בביתם הם אינם
מקפידים על קלה כחומרה עדיין חשוב להם שבמרחב הציבורי, שבתי החולים הם חלק ממנו, לא
יראה חמץ בחג הפסח. זה כבר לא רק עניין דתי אלא חלק מהזהות היהודית של הציבור
הישראלי. יתר על כן, קשה להבין מדוע אנשים שרואים עצמם כליברלים, מתחשבים בזולת
וערים לרגשותיו, כמו שר הבריאות ניצן הורוביץ, לא מכבדים את האחר, ועוד משתמשים
בפסיקת בג"ץ בנושא כדי לתרץ את חוסר ההתחשבות שלהם.
אבל גם
אם בעקרון צודקת סילמן, כדאי גם ליזכור את האמרה "בכביש אל תהיה צודק, תהייה
חכם". השאלה החשובה איננה מי צודק, אלא מה יביא את מי שמתעקשים על זכותם
הפרטית לאכול חמץ בפסח במרחב הציבורי לכבד את הרוב, להתחשב ברגשותיו ובאמונותיו,
ולוותר על זכויות הפרט שלו בנידון. והתשובה היא ששום חוק, באשר הוא חוק, לא יביא
אותו לכך.
הניסיון שרכשנו
מאז קום המדינה מלמד שהכפייה הדתית לא עובדת. אין חוק שיגרום למי שאינו חפץ בכך
לשמור ולקיים את מצוות התורה, רק מכיוון שהחרדים והדתיים הצליחו להעביר אותו
בכנסת. נהפוך הוא. הניסיון לכפות את מצוות התורה מעורר התנגדות ומביא לירידת קרנה
וכבודה של תורת ישראל. הסטטוס קוו המפורסם שנוצר עם קום המדינה הלך ונשחק במשך
שנות קיומה, ולא רק בעקבות השתלטות בג"צ על הציבוריות הישראלית; גם להתנגדות
הטבעית שמעורר כל ניסיון לכפות אותו יש חלק גדול בשחיקתו.
יש מי
שמתעקשים להכניס חמץ לבתי החולים סתם מתוך אדישות, חוסר רצון להתחשבות בזולת, או
אפילו כדי להכעיס. אבל המניע העמוק להתנגדות לבדיקות בשערי בתי החולים הוא
ההתנגדות לכפייה. כל אדם, ובמיוחד בן לעם ישראל, ער לחרותו הפנימית. הניסיון לכפות
עליו דברים שאינם נובעים מתוכיותו מעורר בו התנגדות טבעית ובריאה.
אני יכול
להעיד על כך מניסיוני הפרטי בענייני חמץ בפסח. זה היה הרבה לפני שחזרתי בתשובה.
לפני חמישים שנה בדיוק. פסח שנת 72. שירתי אז בסיירת אגוז והפלוגה שלנו ישבה בקונייטרה,
ברמת הגולן. לקראת פסח יצאה הוראה: אסור להכניס חמץ לחדר האוכל הפלוגתי בימי החג. אני
חשתי שזהו ניסיון לכפות עלי דבר שמנוגד לאמת הפנימית שלי. והתעקשתי. הודעתי שאני מתכוון
להיכנס לחדר האוכל עם פיתה ולאכול אותה, ומוכן לשלם על כך כל מחיר שיידרש. וכך
עשיתי. לא הייתי מוכן לוותר על חרותי.
דווקא
התביעה העמוקה הזו לחרות פנימית והסירוב להתפשר עליה ולהשלים עם כפיה הביאו אותי
בהמשך, אחרי שנים, להבין ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ולחזור
בתשובה. לימים הבנתי שבזכות ההתעקשות ההיא זכיתי לחזור בתשובה. ששני הדברים נבעו מאותו
מקום.
אין שום
טעם לנסות לכפות את תורת ישראל על מי שאינו חפץ בה. הניסיון מלמד שהדבר רק מרחיק
אותו ממנה. אמנם יש נושאים שאי אפשר להתפשר עליהם, כמו ענייני נישואין וגיור שיש
להם משמעות ישירה ביחס לדורות הבאים, ושבהם אסור לנו לחרוג מגבולות ההלכה, גם אם
ראוי לחפש את ההקלות ולמעט בחומרות. אבל ישנם נושאים רבים שאינם כאלה, ובהם נכון
להימנע מכפייה דתית ככול האפשר – למען התורה, מתוך הגיונה ושיקוליה, לא מתוך
התפשרות עליה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים הוא אחד מהם.
סידורים
מתאימים, כמו כלי אכילה מפלסטיק ושילוט מכובד בכניסת לבתי החולים שיפנה לציבור
בבקשה להימנע מהכנסת חמץ בפסח יועילו הרבה יותר משומרים שיחטטו בתיקי הנכנסים. רוב
המואסים בכפיה הדתית ייענו ברצון לבקשה ויכבדו אותה. מתוך כך יש סיכוי שהם גם
יבואו לכבד את תורת ישראל ואת נושאיה.
צריך
להאמין בעם ישראל. התביעה הפנימית שלו לחרות, שגורמת לחלק ממנו להתנגד לחיטוט
בכליו בכניסה לבתי החולים, נובעת מעצם נשמתו הישראלית. את החרות הזו אסור לדכא;
צריך לטפח אותה. וגם אם בשלב זה היא מובילה להתנגדות לתורת ישראל, בהמשך, מתוך
בירור התביעה והבשלתה, היא תביא לכיבודה. חשוב להבין זאת, שהרי בין אם תיפול
הממשלה הנוכחית בגלל הסוגיה ובין שלא, היא תמשיך ללוות את הציבוריות הישראלית עוד
ימים רבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה