האופוזיציה מתכוננת לבחירות הקודמות

האופוזיציה לא הפיקה שום לקח מארבעת מערכות הבחירות הקודמות, שבהן היא לא השכילה לנצח. שום דבר לא נלמד. שום תחקיר לא נעשה. שום לקחים לא הופקו.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 4.5.2022

אמרה ידועה טוענת שגנרלים מתכוננים תמיד למלחמה הקודמת. למדנו את האמת הזו על בשרנו במלחמת יום הכיפורים. צה"ל היה בטוח שהמלחמה תהיה דומה לקודמתה, והעדיף לנוח על זרי הפרחים של העבר ולא להתכונן לעתיד. לא רק עצם פריצת מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו שאנן ולא מוכן, אלא גם אופי המלחמה הפתיע אותו. את המחיר הכבד של הנטייה האנושית להיצמד לעבר שילמה אז החברה הישראלית במלואו.

אז לפחות נצמד צה"ל לעבר כי הוא היה מפואר. הנטייה להניח שהמלחמה הבאה תהיה דומה לניצחון הפלאי של מלחמת ששת הימים עדיין יכולה להיות מובנת מבחינה פסיכולוגית. אבל שום צבא בעולם לא נוטה לחשוב שהמלחמה הבאה תהיה דומה למלחמה הקודמת אם נחל בה תבוסה. להפך, צבא שלא הצליח לנצח מלחמה עוסק בתחקיר הכשלים, בהפקת לקחים ובניסיון להגיע למלחמה הבאה ערוך, מצויד ומוכן אחרת מבעבר.

לכן מפתיע כל כך שהאופוזיציה לא הפיקה שום לקח מארבעת מערכות הבחירות הקודמות, שבהן היא לא השכילה לנצח. שום דבר לא נלמד. שום תחקיר לא נעשה. שום לקחים לא הופקו. האופוזיציה עסוקה בניסיונות להפלת הממשלה הנוכחית רק כדי לחזור לעוד מערכת בחירות ולהגיע אליה באותה היערכות כמו זו שהביאה לכישלונה בעבר.

ראשית, במישור הפוליטי: האופוזיציה מנסה להפיל את ראש הממשלה נפתלי בנט ומתעלמת מכך שלא את בנט היא צריכה להפיל כדי לחזור לשלטון אלא את נתניהו. אילו הבחירות היו משחק רולטה, מה שלא הצליח ארבע פעמים עשוי להצליח בפעם החמישית ויש איזה הגיון בניסיון להפיל את ממשלת בנט-לפיד כדי ללכת לבחירות חדשות. אבל בחירות אינן קזינו, והבעיה של האופוזיציה אינה בנט. אמת, קל יותר להפיל את בנט מאשר את נתניהו; נתניהו, שעברו המפואר למדי מאחוריו, מסרב להשלים עם כך שזמנו עבר, ואינו מסוגל לפרוש בכבוד. הוא לא מוכן לשחרר – לא את הליכוד, לא את מחנה הימין ולא את המדינה. העוצמה הפוליטית האדירה שלו מספיקה כדי לא להניח לשום קואליציה אחרת לנהל את המדינה, אבל לא מספיקה כדי להקים קואליציה משלו.

כך הפך נתניהו לפקק של המדינה – לא לבלוע ולא להקיא. כרגע לא נראה שיש מישהו בקואליציה של נתניהו שמסוגל לומר לו זאת כדי לשנות את ההיערכות שלה לקראת הבחירות הבאות. היא מתכוננת לבחירות שעברו, בפעם החמישית.

אבל גם במישור האידאולוגי לא למד מחנה הימין מאומה מכישלונות העבר. הוא עדיין שואף לממשלת ימין מוחלט כאילו ממשלה כזו תוכל להגשים את חלומותיו. גם כאן לא נלמד דבר. ממשלה כזו לא קמה בארבעת מערכות הבחירות האחרונות ולא במקרה; אבל גם אם הייתה יכולה לקום, שום בשורה לא הייתה בכך לימין. היינו כבר בממשלת ימין כזו. שום מטרה מאלו שהאופוזיציה מכריזה עליהן בביקורתה על ממשלת בנט-לפיד לא הוגשמה. ולא במקרה. אף שלימין יש רוב אלקטוראלי בישראל, עמדות הכוח הציבוריות הרבות שנמצאות בידי השמאל לא מאפשרות לו לממש את שאיפותיו. מחנה הימין היה כבר צריך להבין שאי אפשר לכפות על אפו ועל חמתו של חצי מהעם, חצי לפחות מבחינת העוצמה הציבורית, את מה שהוא לא חפץ בו. כשחצי מהעם חש שגנבו לו את המדינה, הוא לא ייתן לך לעבוד. המסקנה האידאולוגית שחובה להסיק מארבעת מערכות הבחירות האחרונות היא שהדבר הנחוץ לחברה הישראלית אינו ממשלת ימין מוחלט אלא ממשלה שבה שותפים כל הכוחות המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. מי שלא שואף לכך לא למד כלום מהעבר ושבוי בקונצפציות שעבר זמנן.

כשמבינים עד כמה עמוק סירובם של ראשי קואליציית נתניהו ותומכיהם להתמודד עם הכישלון, מתבהרת גם הסיבה למסע ההשמצות והרדיפות שלהם כלפי ראש הממשלה נפתלי בנט. ראשי הקואליציה הזו חייבים למצוא שעיר לעזאזל כדי לתרץ את כישלונם. הם חייבים לשכנע את תומכיהם שלא הם הסיבה לכישלון אלא מישהו אחר שגנב, רימה, הטעה ובגד. הם יודעים מצוין שאם תוסט לרגע תשומת לב מבנט, עלולים תומכיהם להשתחרר לפתע ולחשוב באופן עצמאי ומשוחרר; להתנתק לרגע מהעדר השואט ולהפיק לקחים. ואז, חוששים ראשי המחנה ובצדק, יבינו תומכיהם שלא בנט הוא הבעיה של מחנה הימין אלא הם עצמם; שלא בנט צריך לתת דין וחשבון, אלא הם עצמם. וכך מוליכים ראשי קואליציית נתניהו את תומכיהם בעיניים עיוורות לעוד כישלון אחד צפוי מראש למחנה, ולהמשך התדרדרותה של הפוליטיקה הישראלית למחוזות הזויים שלא האמנו שהיא מסוגלת לרדת עדיהם.

(פורסם בשבוע שעבר ב"מקור ראשון". קישור בתגובות)

חד גדיא בהר הבית

רוב אזרחי ישראל מעדיפים לשכוח מהר הבית, אבל הוא לא שוכח אותנו. שוב ושוב הוא תובע את עלבונו ולא מאפשר לנו להתעלם ממנו ולהתכחש לאמת שהוא נושא.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 21.4.2002

נוכח המהומות שהתחוללו השבוע בהר הבית אי אפשר שלא להיזכר במה שאמר המשורר אורי צבי גרינברג: "השולט בהר שולט בארץ". מאז הצהיר מוטה גור "הר הבית בידינו" נשחקה גם מעט הריבונות שהתירה לעצמה מדינת ישראל בהר הבית בעקבות מלחמת ששת הימים. הר הבית כבר לא בידנו ואירועי השבוע היו רק תזכורת לעובדה זו, שממשלות ישראל לדורותיהן מעדיפות להתעלם ממנה.

רוב אזרחי ישראל מעדיפים לשכוח מהר הבית, אבל הוא לא שוכח אותנו. שוב ושוב הוא תובע את עלבונו ולא מאפשר לנו להתעלם ממנו ולהתכחש לאמת שהוא נושא. ואם אנחנו מעדיפים לדחוף את ההר מתחת לשטיח בתקווה שהגיבנת לא תיראה עוד, הוא שולח את הערבים לחשוף אותה בפנינו.

קל מאוד להצית את המזרח התיכון; צריך רק לזהות את ליבתו. מי שמצית את ההר מצית את הארץ. כמו בחד גדיא המפורסם, הוא גורם בקלות לשרשרת ניפוץ של סיבות ומסובבים, כפי שראינו השבוע. לכן מעדיף החמאס לעורר מהומות בהר הבית מאשר לירות קטיושות בעוטף עזה. זה הרבה קל, לא עולה לא במאומה ולאין ערוך יותר יעיל מבחינתו. כמה עשרות פעילים שמתססים את ההמון הערבי מוסלמי במקום ובזמן המתאימים, וכל המציאות הרעועה המאפיינת את ישראל מחשבת להישבר. זו דרכו של הר הבית לנפץ לנו את האשליות ולהבהיר ששום יציבות לא תיתכן כול עוד אנחנו מתכחשים לו.

קודם כל הקואליציה. מנסור עבאס, עם כל כוונותיו הטובות, לפחות אלה המוצהרות, לא יכול שלא לאיים בפרוקה. כשמדובר באל-אקצה, הוא חייב ליישר קו עם הרחוב הערבי המוסלמי הישראלי. כך מצליח הר הבית לאיים בהפלת הממשלה הנוכחית, שמצבה רעוע גם בלאו הכי, ולקפד את ניסיונותיה להוציא את ישראל מהכאוס הפוליטי וליצור שיווי משקל פוליטי מינימלי בישראל כדי שהממשל יוכל לתפקד. גם האופוזיציה מוסיפה שמן למדורה; היא לא יכולה להתאפק מלנצל את ההזדמנות לתקוף את הקואליציה ולהאשים אותה במהומות. היו ימים שהאופוזיציה, גם זו של הליכוד, גילתה אחריות לאומית, אבל הימים האלה חלפו מזמן.

גם את מרקם היחסים העדין והמורכב של ישראל עם המדינות הערביות במזרח התיכון הר הבית פורם בקלות. עבדאללה מלך ירדן לא יכול שלא לגנות את ישראל, וראש הממשלה ושר החוץ לא יכולים שלא להגיב ולגנות את הגינוי. גם מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלמי לא יכולים לעמוד מנגד וחשים חובה קדושה לירות לפחות קטיושה או שתיים (בינתיים) בשביל הפרוטוקול. אפילו נשיא תורכיה רג'פ ארדואן, שנרגע לאחרונה ומנסה לשקם את היחסים המדיניים שלו עם ישראל, נכנס לדיכאון עמוק בעקבות המהומות. "מה שקורה באל-אקצה הוא עצב גדול עבורנו", אמר. מסכן, עצוב לו נורא.

כך פועל החד גדיא הזה; הצתת אש בהר הבית ממוטטת את כל הסדרים ומערכות היחסים הפוליטיים והמדיניים, בתוך ישראל ועם שכנותיה, ומציגה אותם ככלי ריק. רק אירוני הוא שהכול התחיל, לכאורה, מחד גדיא ממש. גדי אחד קטן שאחד מפעילי הר הבית הטעין על כתפו במטרה לצעוד אתו להר על מנת לחדש את מצוות הקרבת קורבן הפסח. הוא נעצר כמובן על ידי המשטרה, אבל זה הספיק לערבים שחפצו בכך כדי לתרץ את המהומות. לא צריך להתבלבל. לא הגדי גרם למהומות, הוא רק היה התירוץ, בדיוק כפי שעליית אריאל שרון להר הבית בשנת 2000, לא הייתה הסיבה לפרוץ האינתיפאדה השנייה אלא רק שקר תעמולתי.

הר הבית לא עומד להניח לנו. האמת שהוא נושא ממוטטת כל ניסיון לבסס את המציאות הישראלית על אמת זמנית, חלקית ומסולפת. עם זאת, ברור לחלוטין שאין כרגע בישראל שום כוח פוליטי שיכול לשנות מיסודו את המצב בהר הבית ולהשיב למדינת ישראל את הריבונות עליו. החברה הישראלית רחוקה מאוד מתודעה שתאפשר לה זאת. על השמאל הישראלי אין מה לדבר כמובן, אבל גם לא על מחנה הימין. הליכוד בצביעותו יכול לתקוף את הממשלה, אבל כולנו זוכרים מה היה כאן בזמן שלטונו. אפשר היה אולי לקוות שחה"כ בן גביר יודיע על העברת לשכתו להר הבית, פתרון הקסם שלו ושל תומכיו לפתרון כל בעיות הריבונות והמשילות בישראל, אבל גם זה לא מסתמן בקרוב.

אבל ההר לא שוכח אותנו. כפי שהוא כפה עלינו את נוכחותו ואמתו במלחמת ששת הימים, למרות שכחתנו והתכחשותנו, הוא עתיד להכריח אותנו בדרכו שלו להחיל עליו מחדש את ריבונותנו, גם בעל כורחנו. אם לא היום הרי מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ימינה חייבת להפסיק להתנצל

ימינה מתנצלת על מה שהיא, במקום לנופף בזה כדגל; היא פועלת מתוך אינטואיציה ולא מתוך מודעות שלמה; אף שבידיה הפתרון הנכון למשבר העמוק בתהליך שיבת ציון בדור הזה, היא עדיין מתקשה לומר אותו בקול גדול ובריש גלי.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 15.4.2022

ראש הממשלה נפתלי בנט הבטיח לפני הבחירות לעשות ככול שביכולתו כדי למנוע בחירות חמישיות. בהבטחה הזו, יודו גם כל מתנגדיו, הוא עמד. אבל נפתלי בנט לא הבטיח לעשות מה שמעבר ליכולתו על מנת למנוע אותן. ייתכן שהמצב הפוליטי שהולך ונוצר מביא עלינו בחירות נוספות בעל כורחנו.

ראוי לנסות לייצב את סיעת ימינה ואת הקואליציה. בשבועות או בחודשים הקרובים יתברר אם הקואליציה מסוגלת לתפקד במצב שנוצר, ומה המחיר הנדרש לכך. אבל עם כל חשיבותה, הקואליציה הזו אינה קדושה ולא כל מחיר ראוי לשלם כדי שתשרוד. גם בלי להיכנס לתרחישים כאלה או אחרים, צריך להיות ברור שישנם קווים אדומים שאותם אין לחצות. יש סיבות רבות להימנע מבחירות חדשות, אבל חובה על ימינה להבין שהישרדותה הפוליטית איננה אחת מהן. דווקא מכך אין לה סיבה לחשוש, בתנאי שתתחיל להיות מודעת לעצמה.

בניגוד לנרטיב שהצליחו יריביו הפוליטיים של נפתלי בנט להטמיע בציבור, מה שהניע אותו לעשות את המהלך המהפכני של הקמת הממשלה הזו ועמידה בראשה אינו רק שאיפות אישיות. אפילו לא בעיקר. בנט היטיב לחוש באינטואיציה, מה שמחנה הימין עדיין מסרב להבין: המסקנה ההכרחית מעצם קיומן של ארבעה מערכות בחירות רצופות ללא הכרעה היא שמשהו עמוק ובסיסי השתנה בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית; הפוליטיקה המבוססת על לעומתיות, ניגודים ושסעים מוצתה והיא חסרת תכלית. זהו הרקע לכך שנפתלי בנט העז, כבר לפני הבחירות, לשחרר את הציונות הדתית מהתלות בליכוד, להתייצב בנקודה המרכזית של המערכת הפוליטית הישראלית, לא לפסול שום צד, ולכוון לעמדת לשון מאזניים.

הבעיה הגדולה אינה במה שעשו הוא וימינה, אלא בחוסר היכולת להסביר את ההיגיון בעשיהם. הבעיה היא בהצגת המהלך ככורח פוליטי טקטי בלבד (מניעת בחירות חמישיות), במקום להציג אותו כבשורה וכמסקנה הפוליטית והאידאולוגית המתחייבת מהשינוי העמוק האמור בפוליטיקה הישראלית. ימינה מתנצלת על מה שהיא, במקום לנופף בזה כדגל; היא פועלת מתוך אינטואיציה ולא מתוך מודעות שלמה; אף שבידיה הפתרון הנכון למשבר העמוק בתהליך שיבת ציון בדור הזה, היא עדיין מתקשה לומר אותו בקול גדול ובריש גלי.

על שלושה ועל ארבע צירי שסעים מתקיימת הפוליטיקה הישראלית: על הציר המדיני של ימין ושמאל; על הציר האמוני של דתיים וחילוניים; על הציר העדתי של מזרחיים ואשכנזים ועל ציר נוסף, שהוא עניין לעצמו, הציר הלאומי של יהודים וערבים. הכאוס הפוליטי מוכיח שמערכת זו כבר לא מתפקדת, ושעלינו להוליד, ממש יש מאין, מכנה משותף חדש שיצור הסכמה רחבה חדשה בחברה הישראלית.

בעצם עשייתה הוכיחה ימינה שדרכה יכולה להוות את הנקודה המרכזית של המערכת המורכבת הזו – נקודה שנושאת את כל ההפכים, ושמאותה סיבה בדיוק סופגת את כול הלחצים וחווה את ההתנגדות הקשה ביותר. רבים מידי במערכת הפוליטית הישראלית מתפרנסים מהשסעים הללו. עבורם גילוי של נקודת אמצע שמנסה לאחות את הקרעים הוא איום קיומי, והם יעשו הכול כדי למוטט אותה.

קצת קשה לדבר על הרעיון של ימינה ועל האידאולוגיה שלה, אבל לא כי אין לה כאלה, אלא מכיוון שהיא לא לגמרי מודעת להם אף שהיא פועלת על פיהם. זו הסיבה לבלבול הגדול של בנט בישורת האחרונה לקראת הבחירות האחרונות, שהביא אותו לפיזור הבטחות מיותרות וסותרות, לאובדן מנדטים ולהסתבכות עם תדמית של שקרן.

ימינה חייבת להפסיק להתנצל. דווקא בגלל היותה תנועה ציונית דתית לאומית היא יכולה להוות את הגשר המחבר את הציבוריות הישראלית בכול צירי השסעים האמורים. הפעם לא מדובר על המקף המחבר הציוני-דתי המפורסם של בורג שהיה במהותו פשרה; הפעם מדובר על סינתזה חדשה של כל הניגודים, שמבשרת שלב חדש בתהליך התחייה. לבשורה פוליטית כזו יש סיכוי גדול בפוליטיקה הישראלית, אבל בתנאי שהיא תאמר במפורש.

בהסברו של הרב קוק להכרחיותו של לחם העוני שאכלו אבותינו במצריים הוא מדגיש שאין די בצד החיובי כדי שכוח חיים יצא אל הפועל; יש צורך גם בהתנגדות גדולה, בכוח "שהוא הפכו...העוצר, הדוחק והמונע, הלוחץ בעד הכוח המוכן לצאת, שלא יצא, שיהיה כלוא ונסכר", כדי שבבוא הזמן להופעת כוח החיים החדש, ההתנגדות הזו תוסיף לו "חופש ועוצמה להגדיל מעופו ועוז חיי התנשאות פועלו" (עולת ראיה). אם ההתנגדות לימינה תביא אותה לפרש בפה מלא את הבשורה הפוליטית שהיא נושאת, אין לה מה לחשוש מבחירות נוספות; גם אם תקבל רק ששה מנדטים בבחירות כאלה, היא תוכל למלא את יעודה. ואם היא לא מסוגלת לכך, הרי שלא אלמן ישראל ורווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

אין טעם בכפיה דתית

יש נושאים רבים בהם נכון להימנע מכפייה דתית ככול האפשר – למען התורה, מתוך הגיונה ושיקוליה, לא מתוך התפשרות עליה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים הוא אחד מהם.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 8.4.2022

פרישת ח"כ עידית סילמן מהקואליציה, כך נראה כרגע, תוביל בשלב כזה או אחר לפירוקה. הדברים יתבררו לאשורם רק בימים ובשבועות הקרובים, אבל לנושא שהביא את סלימן להודעת הפרישה שלה יש משמעות עמוקה יותר מאשר במישור הפוליטי. במישור העקרוני סלימן צודקת לגמרי; לרוב אזרחי ישראל חשוב לשמור על הצביון היהודי של המדינה. גם אם בביתם הם אינם מקפידים על קלה כחומרה עדיין חשוב להם שבמרחב הציבורי, שבתי החולים הם חלק ממנו, לא יראה חמץ בחג הפסח. זה כבר לא רק עניין דתי אלא חלק מהזהות היהודית של הציבור הישראלי. יתר על כן, קשה להבין מדוע אנשים שרואים עצמם כליברלים, מתחשבים בזולת וערים לרגשותיו, כמו שר הבריאות ניצן הורוביץ, לא מכבדים את האחר, ועוד משתמשים בפסיקת בג"ץ בנושא כדי לתרץ את חוסר ההתחשבות שלהם.

אבל גם אם בעקרון צודקת סילמן, כדאי גם ליזכור את האמרה "בכביש אל תהיה צודק, תהייה חכם". השאלה החשובה איננה מי צודק, אלא מה יביא את מי שמתעקשים על זכותם הפרטית לאכול חמץ בפסח במרחב הציבורי לכבד את הרוב, להתחשב ברגשותיו ובאמונותיו, ולוותר על זכויות הפרט שלו בנידון. והתשובה היא ששום חוק, באשר הוא חוק, לא יביא אותו לכך.

הניסיון שרכשנו מאז קום המדינה מלמד שהכפייה הדתית לא עובדת. אין חוק שיגרום למי שאינו חפץ בכך לשמור ולקיים את מצוות התורה, רק מכיוון שהחרדים והדתיים הצליחו להעביר אותו בכנסת. נהפוך הוא. הניסיון לכפות את מצוות התורה מעורר התנגדות ומביא לירידת קרנה וכבודה של תורת ישראל. הסטטוס קוו המפורסם שנוצר עם קום המדינה הלך ונשחק במשך שנות קיומה, ולא רק בעקבות השתלטות בג"צ על הציבוריות הישראלית; גם להתנגדות הטבעית שמעורר כל ניסיון לכפות אותו יש חלק גדול בשחיקתו.

יש מי שמתעקשים להכניס חמץ לבתי החולים סתם מתוך אדישות, חוסר רצון להתחשבות בזולת, או אפילו כדי להכעיס. אבל המניע העמוק להתנגדות לבדיקות בשערי בתי החולים הוא ההתנגדות לכפייה. כל אדם, ובמיוחד בן לעם ישראל, ער לחרותו הפנימית. הניסיון לכפות עליו דברים שאינם נובעים מתוכיותו מעורר בו התנגדות טבעית ובריאה.

אני יכול להעיד על כך מניסיוני הפרטי בענייני חמץ בפסח. זה היה הרבה לפני שחזרתי בתשובה. לפני חמישים שנה בדיוק. פסח שנת 72. שירתי אז בסיירת אגוז והפלוגה שלנו ישבה בקונייטרה, ברמת הגולן. לקראת פסח יצאה הוראה: אסור להכניס חמץ לחדר האוכל הפלוגתי בימי החג. אני חשתי שזהו ניסיון לכפות עלי דבר שמנוגד לאמת הפנימית שלי. והתעקשתי. הודעתי שאני מתכוון להיכנס לחדר האוכל עם פיתה ולאכול אותה, ומוכן לשלם על כך כל מחיר שיידרש. וכך עשיתי. לא הייתי מוכן לוותר על חרותי.

דווקא התביעה העמוקה הזו לחרות פנימית והסירוב להתפשר עליה ולהשלים עם כפיה הביאו אותי בהמשך, אחרי שנים, להבין ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ולחזור בתשובה. לימים הבנתי שבזכות ההתעקשות ההיא זכיתי לחזור בתשובה. ששני הדברים נבעו מאותו מקום.

אין שום טעם לנסות לכפות את תורת ישראל על מי שאינו חפץ בה. הניסיון מלמד שהדבר רק מרחיק אותו ממנה. אמנם יש נושאים שאי אפשר להתפשר עליהם, כמו ענייני נישואין וגיור שיש להם משמעות ישירה ביחס לדורות הבאים, ושבהם אסור לנו לחרוג מגבולות ההלכה, גם אם ראוי לחפש את ההקלות ולמעט בחומרות. אבל ישנם נושאים רבים שאינם כאלה, ובהם נכון להימנע מכפייה דתית ככול האפשר – למען התורה, מתוך הגיונה ושיקוליה, לא מתוך התפשרות עליה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים הוא אחד מהם.

סידורים מתאימים, כמו כלי אכילה מפלסטיק ושילוט מכובד בכניסת לבתי החולים שיפנה לציבור בבקשה להימנע מהכנסת חמץ בפסח יועילו הרבה יותר משומרים שיחטטו בתיקי הנכנסים. רוב המואסים בכפיה הדתית ייענו ברצון לבקשה ויכבדו אותה. מתוך כך יש סיכוי שהם גם יבואו לכבד את תורת ישראל ואת נושאיה.  

צריך להאמין בעם ישראל. התביעה הפנימית שלו לחרות, שגורמת לחלק ממנו להתנגד לחיטוט בכליו בכניסה לבתי החולים, נובעת מעצם נשמתו הישראלית. את החרות הזו אסור לדכא; צריך לטפח אותה. וגם אם בשלב זה היא מובילה להתנגדות לתורת ישראל, בהמשך, מתוך בירור התביעה והבשלתה, היא תביא לכיבודה. חשוב להבין זאת, שהרי בין אם תיפול הממשלה הנוכחית בגלל הסוגיה ובין שלא, היא תמשיך ללוות את הציבוריות הישראלית עוד ימים רבים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המבחן הקשה של ממשלת בנט-לפיד

מיגור גל הטרור על ידי הממשלה חשוב יותר מעצם קיומה ולכן אינו תלוי במנסור עבאס.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 1.4.2022

ממשלת בנט-לפיד לא זוכה לרגע של מנוחה ושלווה. אחרי שהצליחה להעביר את התקציב, להתגבר בצורה סבירה, למרות כל המלעיזים, על שני גלים של המגיפה ולנחול הצלחות משמעותיות בשדה המדיניות הבינלאומית, נחת עליה גל הטרור הנוכחי שמציב אותה נוכח רגע האמת שלה.

לדברים שאמר השבוע סגן מנהיג החמאס סאלח אל-עארורי, לפיהם לעימות הבא נגד ישראל יהיה "היקף עממי רחב יותר והוא יהווה נקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש", צריך להתייחס במלוא הרצינות; התסיסה בשטח מאשרת אותם. גל הטרור הנוכחי מחק לחלוטין את הקו הירוק; לא רק ששלושת הפיגועים שראינו לאחרונה היו במרכזי הערים, אלא  שטרוריסטים ערביים אזרחי ישראל נטלו בהם חלק מרכזי.

אין ספק שמה שמעניין את רובם הגדול של ערביי ישראל הוא פרנסה וחיים טובים ושאת הטרור הנוכחי מבצעים יחידי יחידים מתוכם. אבל לטרור דינמיקה משלו; טרוריסטים יחידים מציתים את האש והיא מעוררת הזדהות ותסיסה במעגל הקרוב של תומכיהם. אלה יוצאים לרחובות  ומחוללים מהומות, כפי שראינו לפני כשנה בערים המעורבות בזמן מבצע "שומר החומות". התגובה המתחייבת לטרור ולמהומות שהוא מלבה יוצרת חיכוך עם האוכלוסייה הרחבה וגוררת גם אותה למעגל האלימות או לפחות לתמיכה והזדהות עמו. זהו "ההיקף העממי" עליו דבר אל-עארורי שאם יצא אל הפועל לא ניתן יהיה להגדירו אלא כמרד של ערביי ישראל. הפיגועים שראינו בשבועיים האחרונים הם בדיוק כל מה שצריך כדי להניע את הדינמיקה הזו. אם כך יקרה זו באמת עלולה להיות "נקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש", אבל לא בטוח שבכיוון שאליו שואף אל-עארורי.

מבחנה של ממשלת בנט-לפיד הוא כפול. היא אמורה לעשות הכול כדי לעצור את הדינמיקה הזו בעודה באיבה, אבל אם לא יעלה הדבר בידה, לא תהיה לה ברירה אלא להפוך את גל הטרור הנוכחי באמת ל"נקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש". גל הטרור הזה יכול להיות עבורה הזדמנות גדולה; אם היא תשכיל להפוך עז למתוק היא תוכיח את נחיצותה ותבסס את מעמדה.

"לממשלה הזו אין סיכוי למגר את הטרור", כתב השבוע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. הוא התכוון כמובן להרכב הממשלה שכולל לא רק את העבודה ומר"צ, אלא בעיקר את רע"ם. אי אפשר לדחות על הסף את דבריו של סמוטריץ', אבל גם אי אפשר לשכוח שגם ממשלת ימין מלא מהסוג עליו הוא חולם לא הצליחה מעולם למגר את הטרור, ולא במקרה. לא הימין לבדו ולא השמאל לבדו יכולים לטרור הערבי. רק כולנו יחד. ואם אין מצב שכל עם ישראל מאוחד ופועל יחדיו, העיקרון שמפעיל את המציאות הישראלית הוא הכלל הידוע והמוכר לפיו רק הימין יכול לעשות נסיגות ורק השמאל יכול לעשות מלחמות.

כשהימין בשלטון, השמאל, שלרשותו ארסנל כלים גדול, כמו התקשורת, הבג"צ ועוד, מונע ממנו להיאבק בחופשיות בטרור; אבל לביצוע נסיגות והתנתקויות הוא נותן לו גיבוי מלא. ולהפך, כשהשמאל יוצא למלחמות, הימין עומד לימינו. אם ימצא עצמו השמאל במצב של אין ברירה, ומבחינה פוליטית זהו מצבו היום, ייתכן שיתגלה שדווקא הוא ורק הוא יכול למגר את הטרור.

יש סיבות רבות לחשוב שממשלת בנט-לפיד לא תוכל לגל הטרור הנוכחי והוא יביא עליה את קיצה. אבל יש לא פחות סיבות לחשוב שדווקא משום כך, ודווקא בגלל הרכבה המיוחד הכולל אנשי שמאל, היא תוכל לעשות מה ששום ממשלת ימין לא עשתה ולא יכולה לעשות. לבנט שקד ליברמן וסער אין שום ספק שיש לצאת למלחמת חורמה בטרור הערבי ויש להם נכונות מלאה לעשות זאת. אם גנץ, לפיד ועומר בר לב יבינו שאין להם ברירה אלא להצטרף בלב שלם ובכול מאודם למשימה, הממשלה הזו תוכל לא רק לעצור את הגל הנוכחי של הטרור, אלא אולי גם לשנות דברים מיסודם. אם הם לא יגלו את הנחישות הנדרשת, או אם מר"צ לא תצליח לרדת מן העננים, להתחבר למציאות ולפחות לא לחבל במאמץ, הממשלה הזו תיפול, ובצדק.

מיגור גל הטרור על ידי הממשלה חשוב יותר מעצם קיומה ולכן אינו תלוי במנסור עבאס. הוא אמנם יכול לפרק את הממשלה, אבל יהיו לה לפחות שלושה חודשים מלאים עד לבחירות חדשות כדי למלא את משימתה ולהוכיח את עצמה. אם עבאס בכול זאת יצליח לאזור אומץ לב ולתת גיבוי למלחמה מחויבת המציאות בטרור, הוא יוכל לקנות את עולמו ולהוכיח שדרכו הייתה כנה. אם הוא לא מסוגל לכך, הממשלה שתלויה בו לא תמלא את ימיה, והוא יוכיח שוב שהערבים לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

 

 

 

 

 

 

הלוויה שהיא ציון דרך

נפל דבר בישראל. רוב עם ישראל חש בזמננו שייכות לתורת ישראל ורוחש לה כבוד.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 25.3.2022

ראינו כבר לא מעט הלוויות של גדולי תורה מהציבור החרדי אבל הלווייתו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל השבוע הייתה יוצאת דופן. לא מאות האלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה עשו את ההבדל; ראינו כבר הלוויות גדולות כאלה בעבר. גם לא מפגן העוצמה המרשים של החברה החרדית שבא לידי ביטוי בהלוויה הזאת הוא העניין; כבר חזינו במפגני כוח מסוג זה בעבר. הדבר שראינו השבוע שלא ראינו בהלוויות של גדולי תורת חרדים בעבר היה יחסה של החברה הכללית, החילונית ברובה, לתורת ישראל בכלל ולגדול תורה כרב קנייבסקי בפרט.

התקשורת תמיד סקרה הלוויות של גדולי תורה חרדים, אבל היה זה תמיד מתוך סקרנות וממבט מהצד, בלי שום מעורבות והזדהות. הפעם זה היה אחרת. התקשורת הישראלית יצאה מעורה כדי להפוך את הלווייתו של הרב קנייבסקי זצ"ל לאירוע לאומי. קל היה לחוש כיצד היא מזדהה עם האבל שפקד את החברה החרדית, נוטלת בו חלק, ומאיצה בציבור הישראלי כולו לחוש את החיסרון ולהרגיש את משמעותו.

מרואיינים חרדים שעלו לערוצי החדשות לא ידעו עדנה שכזו. לא רק שהתקשורת הישראלית נתנה להם פיתחון פה אלא שהיא אף המריצה אותם להרבות בשבחו של הרב. עוד ועוד פרטים על צניעותו המופלגת, על התמדתו בתורה, על הסתפקותו במועט ועל בריחתו מכבוד, נחשפו בעזרתה האדיבה של התקשורת. גם הסיפור על מנהגו להמתין לאשתו לארוחת הצהריים לא הוחמץ. כך גם באשר למספר דפי הגמרא שלמד מידי יום ומשמעות לימודם. התקשורת הישראלית הפכה את הרב חיים לדמות מופת הראויה לחיקוי והיא לא עשתה זאת מתוך תחושה של מלוי חובה ממלכתית רשמית, כפי שנעשה בעבר בהלוויות של ראשי ממשלה ונשיאים, אלא מתוך יראת כבוד אמתית, הערכה כנה והזדהות עם האיש עם אורחות חייו ובעיקר עם התורה. והכל בשידור חי ומתוך אולפן פתוח ורצוף, בלי לוותר אפילו על העברת ההספדים בשידור ישיר.

גם הרשתות החברתיות הוצפו באין סוף דברי הערכה ותשבחות. כל מי שזכה לפגוש אותו אי פעם שיתף תמונה או סיפר סיפור. דירת שני החדרים הישנה שלו בבני ברק הפכה ליהלום שבכתר. הסנטימנט הציבורי של יראת כבוד לדמות מופת התורנית היה מובהק. פה ושם, בעיקר בחוגים הפרוגרסיביים והליברלים הקיצוניים, אפשר היה לשמוע קיטור על פקקי התנועה ועל יום העבודה שבוזבז, אבל אלה היו יוצאים מן הכלל שהבליטו מצוין את הכלל. כלל ישראל חש שהרב חיים קנייבסקי ותורתו שייכים גם לו.

נפל דבר בישראל. רוב עם ישראל חש בזמננו שייכות לתורת ישראל ורוחש לה כבוד. "ידע העולם כולו ויראה את הכבוד שעם ישראל נותן לתורה", צייץ ינון מגל אמירה שזכתה לפופולאריות רבה והביאה לידי ביטוי לא רק את התחושה של הציבור החרדי נוכח האבל, אלא גם את תחושתו של רוב הציבור הישראלי. הכבוד הזה לתורת ישראל, שנחשף לפתע בהלוויה הזו, לא נוצר ברגע; הוא פרי של תהליכים תודעתיים היסטוריים ארוכים שמביאים את החברה הישראלית להתייחס בדורנו לתורת ישראל באופן שונה מזה שהתייחסו אליה חלק ממייסדיה. אחרי דור או שניים של מרידה, זלזול ומיאוס ביהדות ובמסורת כדברים שאבד עליהם הכלח, התחיל תהליך הפוך. הריקנות שנוצרה עכב הניתוק מהשורשים, יצרה שאיפה להתמלא בתוכן ישראלי מקורי ולחיפוש דרך להתחבר מחדש לתורת ישראל. היחס המיוחד לתורה, ללימודה ולגדולי נושאיה כפי שבא לידי ביטוי השבוע, הוא קצה קרחון שחשף מהפכה שקטה שמתרחשת מתחת לפני השטח כבר שנות דור. בשלב הנוכחי היא מתגלה בנתינת כבוד לתורה וביחס של הערכה והוקרה לה ולגדוליה, אבל זהו שלב ראשון בלבד.

בספרו "אורות התשובה", כותב הרב קוק שתהליך התשובה וההתקרבות של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה "צריך" שיתרחש בארבע שלבים: "כבוד הדת, חבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת". התחדשות האמונית הציבורית הישראלית לא אמורה להתרחש באקט חד פעמי אלא בתהליך, בשלבים. וכל שלב מתקדם, מדגיש שם הרב, תלוי במילוי של השלב הקודם. אין קפיצות דרך בתשובה הציבורית.

הלווייתו של הרב חיים קנייבסקי שהביאה לידי ביטוי את הכבוד שעם ישראל רוחש היום לתורת ישראל ללומדיה ולנושאיה, מיפתה בדייקנות את השלב בו נמצא תהליך ההתחדשות האמונית של עם ישראל. זהו רק שלב ראשון בדרך הארוכה של ההתחדשות רוחנית של עם ישראל בארצו, שלא תפסח גם על לומדי התורה ומקיימיה.