רוח רעה עוברת על הציונות הדתית

גם אם יש לכבד את הביקורת על הרפורמות בנושאי דת ומדינה, עם הסגנון המתלהם והמכוער שלה אסור להשלים.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 11.2.22

משהו רע עובר על הציונות הדתית וליתר דיוק על חוגים מסוימים של האגף החרדי לאומי שלה. רוח רעה של פלגנות, רדיפות, החרמות, השמצות, פסילות ושפע כינויי גנאי מכוערים. בשבוע שעבר הצהיר ח"כ בצלאל סמוטריץ' בפני הבאים לכנס המנהלים של הציונות הדתית שנערך באילת שהוא שקל להחרים את הכנס הזה. "התלבטתי אם לבוא לפה כששמעתי שיהיה פה מישהו מהצד השני", אמר. המישהו הזה, מ"הצד השני", היה השר מתן כהנא.

למחרת פרסמו חוגים מסוימים של האגף האמור שני כרוזים כנגד הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת ההסדר בהר ברכה. אותם חוגים שמזהירים השכם והערב מ"הנדסת תודעה", לא בושו להחתים רבנים תמימים על מכתב ניטרלי שבו לא מוזכר שמו של הרב מלמד, ולפרסמו בצמוד למכתב אחר שיוצא נגדו בריש גלי. חלק מהרבנים שהוחתמו על המכתב הודיעו בעקבות הפרסום שידם לא הייתה במעל. "המודעות הוצמדו ואין שום קשר אחד לשני, לא על דעתי ולא על דעת אחרים", אמר לדוגמה הרב יעקב אריאל נשיא ישיבת רמת גן. "עשו מישמש לא על דעתנו", הוסיף.

למחרימים ולמשמיצים יש נימוקים מצוינים לרדיפות, הן אלו הפוליטיות והן אלה התורניות. גם את הסגנון המתלהם הם יודעים להצדיק. "אני לא חושב שהסגנון שלנו מוגזם", אמר ח"כ סמוטריץ' לבאי הכנס האמור, "מפתיע אותי שיש אנשים שהמעשים הקשים לא מקפיצים אותם, אבל הסגנון מזעזע אותם".

בחיבורו "נבואה ומסורת בגאולה" עומד שבתי בן דב על כך שהגאולה מתפתחת מתוך מאבק בין שני כוחות באומה. הכוח האחד הוא זה של המסורת התורנית המועברת מדור לדור. זהו הממסד התורני, שיש לו דרכי פסיקה מקובלות, היררכיות מוסכמות, ודרכים מסורתיות להתמודדות עם האתגרים המתחדשים של החיים. הוא מתנהל בדפוס של ביורוקרטיה תורנית-הלכתית, ממנה הוא שואב את כוחו, סמכותו וביטחונו בצדקת דרכו.

אבל מעת לעת הממסד הזה, כמו כל ממסד בירוקרטי, מתנוון. הוא נותר משותק נוכח המציאות וצרכיה ומתקשה להתחדש ולהתמודד. במקרים כאלה מתגלה באומה היסוד הנבואי שתפקידו לפרוץ את המבוי הסתום שאליו נקלע הממסד ולשחרר את האומה ממצב השיתוק. גם בזמננו, כשהגאולה עדיין אינה שלמה וממילא כשרון הנבואה עדיין לא מתגלה באומה, משהו מהאיכות שלה בכול זאת מתגלה באותם פורצי דרך הנחלצים להתמודד עם אתגרי המציאות ברוח חדשה.

שבתי בן דב התייחס בניתוחו להתנגדות של עולם המסורת היהודי להופעתה של הציונות. גם אז מדובר היה בגדולי ישראל. הרבה יותר גדולים מאלה שטוענים היום לכתר הזה. גם אז ההתנגדות לציונות והקריאה להישאר באירופה הייתה מנומקת היטב ומבוססת על כל התורה כולה ועל כל מסורת הפסיקה. כולנו יודעים לאן הובילה ההתנגדות הזו. אגב, גם אז נקטה ההתנגדות לא פעם בסגנון של החרמות, נידויים והוצאה אל מחוץ למחנה.

מאבק מסוג זה מתגלה דווקא בתהליכי הגאולה, כפי שמגדיר שב"ד בשם החיבור, משום שדווקא תהליכי הגאולה, בניגוד למצב הסטטי של הגלות, מחייבים התפתחות, התקדמות, התחדשות ופריצות דרך. אז, במאבק הציוני מול השמרנות הגלותית, אי אפשר היה להתמודד עם קיבעונה אלא מתוך מרידה טוטלית בתורה ובמסורת, מרידה עליה אנחנו עדיין משלמים מחיר גם בדורנו. היום, לעומת זאת, המאבק כבר נערך כולו בתוך עולם התורה ובלי לפרוץ את גדריה. הן הצד הממסדי-שמרני והן הצד התומך ברפורמות באים בשם תורת ישראל ומנמקים את דרכם על בסיס התורה וההלכה.

בסופו של דבר יש אמת בכול צד והופעת השלב הבא בגאולה באה מתוך שני הצדדים גם יחד, ודווקא מתוך המאבק ביניהם. אי אפשר לדחות על הסף את דברי המתנגדים לרפורמות אבל גם אי אפשר להתכחש לצורך ברפורמות כוללות ברבנות הראשית, הן ביחסה לציבור הכללי, והן בתחומים מסוימים כמו גיור, כשרות, שבת וכדומה. אי אפשר גם שלא להסכים עם העיקרון התורני שהציב השר מתן כהנא בנאומו בכנס "בשבע" השבוע:  "בעוד שהחומרות ההלכתיות שכל יהודי מבקש להחמיר על עצמו בעולמו הפרטי, הן עניינו האישי, הרי שבראיה המדינתית-ציבורית, כפיית הגישה המחמירה ביותר, בבחינת "כזה ראה וקדש", גורמת לתוצאות קשות: פגיעה בזהות היהודית של המדינה, שנאה גוברת ליהדות, ושסע מעמיק והולך בעם היהודי".

גם אם יש לכבד את הביקורת על הרפורמות, עם הסגנון המתלהם והמכוער שלה אסור להשלים. הרב קוק חזה כידוע שחלק מהדור השלישי של חלוצי התחייה, חלק מבני בניהם של אלה שבאו במסירות נפש לבנות וליישב את ארץ ישראל, יהפכו לגדולי המואסים בה והמתכחשים לה. אבל מה שכנראה אפילו הוא לא חזה הוא שחלק מהדור השלישי של ממשיכי דרכו, חלק מתלמידי תלמידיו, יהפכו לקנאים מסוגם של הקנאים הירושלמים של היישוב הישן, שחרפו וביזו אותו, הכפישו אותו, תלו פשקווילים בגנותו, שפכו על ראשו דליי שופכין כשעבר בחוצותיה, וכינו אותו רפורמי.